המלצה | הכול עניין של פרספקטיבה

הכול עניין של פרספקטיבה. אמירה קלישאתית זו נמצאת בליבו הפועם ובמוחו הקודח של "המפגש" (The Arrival, 2016), עיבודו של דני וילנב (Denis Villeneuve) לסיפור המד"ב הקצר "סיפור חייך" (Story of Your Life) מאת טד צ'יאנג (Ted Chiang).

סיפורי חייך, ואחרים, אנתולוגיית סיפורים קצרים מאת טד צ'יאנג, 2002. תרגום לעברית: רחביה ברמן, הוצאת אופוס

עבודתו של וילנב על "המפגש" בישרה, אולי אף הצדיקה, את העתיד לבוא: הפרויקט השאפתני והחצוף שלקח על עצמו – עיבוד ספר הקאלט "חולית" לאפוס קולנועי (ועוד בשני חלקים! מבלי שהחלק השני יאושר מראש על ידי חברת ההפקה). בהשוואה בין שני העיבודים, "המפגש" ו"חולית" (עת כתיבת טקסט זה – חלק 1 מתוך 2 בלבד – א"א), הראשון צנוע יותר בתקציבו, אך ערמומי פי כמה וכמה בצורתו. הצלחת היצירה שהיא "המפגש" אינה נטועה באופן המבריק בו וילנב רותם דרמה פשוטה למסר מפואר, גם לא באפקטים נפלאים או במשחק נהדר (והם נפלאים, והוא נהדר); גם לא בבניין נרטיב מתוחכם, עושר תמטי רגיש ושפה ויזואלית נהדרת; הצלחת היצירה לגבי דידי נטועה בכלי פשוט וישים בכל מדיום אמנותי – נקודת מבט. פרספקטיבה. נקודת מבט היא זו שממנה מתחיל ובה מסתיים מפגש פסגה מדע בדיוני: אחת היצירות המורכבות, המרגשות והפיקחות של המאה ה-21, עד כה.

המפגש, Arrival, סרטו של דני וילנב, 2016, עיבוד לסיפור המד"ב הקצר "סיפור חייך" (Story of Your Life) מאת טד צ'יאנג

על פניו מדובר בתבנית עלילה מוכרת, ההתרחשויות סביב המפגש הראשון בין בני אדם לחייזרים ("First Contact"), בני האדם פחות או יותר בימינו אנו, החייזרים הם שנוחתים על כדור הארץ, 12 חלליות, 12 מוקדים גיאוגרפיים שונים (בהם כמובן ארה"ב, אך גם אפריקה, אירופה וסין), ללא חוט מחבר נהיר. עם חוסר ההבנה מגיעה גם חרדה גדולה. מה הם רוצים? האם כוונותיהם תוקפניות? אולי מדובר בכוח חלוץ לקולוניזציה? או שמא תכסיס אחר שיביא את האנושות לקיצה? ואולי הציניות היא השלכה של המין האנושי על הביקור? אולי צרכנו יותר מדי מד"ב מהסוג הלא נכון?

העלילה מתחילה בעצבות, בטרגדיה. ד"ר לואיז בנקס (איימי אדאמס) היא בלשנית במקצועה אבל ראשית נלמד כי היא אם מוכת יגון שאיבדה את ביתה היחידה למחלה סופנית. כמו כל אדם עלי אדמות, גם היא מופתעת מהביקור החוצני, אך לואיז מוצאת עצמה בלב העניינים כשהיא מגויסת על ידי צבא ארה"ב לצוות שיחקור את הגעתם, ספציפית את החללית שנחתה בצפון אמריקה, על אדמת ארה"ב. בכל ספינה שני חוצנים (בעלי שבע-גפיים ומכונים "הפטפודים", Heptapods). לואיז תנסה לתקשר עם "אבוט וקוסטלו", השמות שהעניק בהומור איאן (ג'רמי רנר), פיסיקאי בצוות המחקר ושעובד לצידה.

לואיז עם אבוט וקוסטלו

מאין הגיעו "אבוט וקוסטלו" וחבריהם, בגדר תעלומה, אך כנראה שאי שם קיימת אטמוספרה שונה משלנו, לכן הם מופרדים מבני האדם ומהסביבה הארצית. בבטן החללית המסתורית עמה באו קיים חלל ובמרכזו מסך כמו-זכוכית, מוצק אך שקוף, המאפשר שהות נפרדת אך משותפת לבני האדם ול"הפטופודים". זוג החוצנים משוני המראה מנסים לצייר, להעביר בסוג-של תנועה וכתב, את שפתם, את הסיבה לשמה הגיעו. כך בכל 12 נקודות המפגש. אף אחד לא מצליח להבין את המסר. אם לא מכירים את השפה, ובכן, קשה לתקשר. נכנסת הבלשנית: אישה שהקדישה את חייה לחקר לשון ושפה ותקשורת.

ברקע, האקלים הגאו-פוליטי סוער. העולם מתלבט ומתחבט באשר לטיפול באורחים הלא-קרואים, מעצמות העולם מחפשות כיצד למנף את המצב, וכמובן, מתכוננות למלחמה. אך בניגוד למתבקש בסרטים מסוג זה, ההתייחסות של וילנב למצב הגלובלי צרה, ולא במקרה. גם כאשר יש תיווך גלובלי הוא מתווך באגביות, דרך קטעי חדשות או ידיעות ממסך הטלוויזיה.

ההשלכות הגלובליות, האוניברסליות, המסקרנות והאופייניות לז'אנר, עודן שם, קיימות, אך מתמקמות ברקע, בעוד בקידמת הבמה נפתח ומתרחב הסיפור האישי, סיפורה של לואיז. זה קורה באופן סיפורי ובאופן אסתטי גם יחד: על מסכי הטלוויזיה כאמור, לצד מיזנסצינה שבאופן עקבי מפוקסת במישור הקדמי ומטשטשת את המישור האחורי. עקרון פואטי זה מתחבר גם לאיקונוגרפיה, לדימיון יצירתי בין דימויים קוליים ושמיעתיים; ניתן לראות זאת גם בעריכה, שקוצצת באדיקות דתית וממרכזת אותנו בנקודת המבט של לואיז, על מנת להתוות את סיפורה הפרטי.

כמעט הכול מסופר דרך קולה ומבטה של לואיז, האופן בו היא חווה את האירועים. הפרספקטיבה הפרטית שלה מניעה את העלילה ומעלה שאלות מסתוריות – בעיקר באשר לקטעים מזמנים אחרים הפזורים לאורך הסרט. לא במפתיע יכולתה הבלשנית וחווייתה האישית מתלכדים למפתח החידה שעומדת מאחורי השפה החייזרית.

ד"ר לואיז בנקס מנסה את מזלה בתקשורת עם חייזרים

הפרספקטיבה של לואיז אינה משרתת רק מבנה סיפורי ומעניקה עומק דרמטי, יש בה גם רפלקסיביות שנונה לזיקה שבין צופות וצופי הסרט לגיבורת הסיפור; לדיאלוג שבין יצירה וצריכה של אמנות, תרבות, קולנוע, סיפור. דוגמה לרפלקסיביות הזו נמצאת בדמותה של לואיז כאם, בחוויות חייה האישיות, האינטימיות, מהן נובעות תמות רבות של אבל, יגון, קבלה, סליחה, אחדות, טמפורליות, קיומיות, שאלות של גורל לעומת בחירה, ועוד. רפלקציה נוספת ניכרת במרחב המפגש עצמו, התקשורת בין אורח למארח, בין חייזר לאדם, נעשית דרך מסך שקוף וגדול בחדר חשוך, קצת (הרבה) כמו באולם קולנוע.

המפגש כאולם קולנוע

בדומה לשפת החייזרים המשונה, שפה המדמה בצורתה מעגליות המזכירה "אורובורוס", נחש הנושך את זנבו, שפת הסרט רודפת אחר עצמה ומבקשת לזנב, לנשוך בזנבה. מטרתה לסגור מעגלים באופן נוגה כפי שהוא מתוחכם. זיקה רפלקסיבית זו מועצמת כאשר מבינים את הקשר האישי, הרגשי, האינטימי של לואיז לחייזרים, דרך מקצועה, השכלתה, תחום התמחותה ומחקרה – בלשנות – וסביב האירועים שמוצגים לפרקים ועוסקים בטרגדיה האישית שלה.

זה לא ברור בהתחלה. לואיז, כמונו הצופים והצופות, תיאלץ לחלץ את המשמעות, אט-אט, בסבלנות. כוונת המשורר, בין אם ביצירת המקור או בעיבוד הקולנועי, משולה לשפת החייזרים. הם מנסים להגיד לנו משהו מחוץ למסגרת העלילתית בעולם בו מתרחש המפגש. המשהו הזה חשוב. המשהו הזה אינו מובן מאליו. קשה להבין אותו. ייקח זמן להבין אותו. בסוף המטבע נופל. מתי? כאשר יש שינוי בפרספקטיבה.

התובנה המתבקשת ידועה ומוכרת, נחלת הכלל: כאשר לומדים שפה חדשה, החשיבה עצמה עשויה להשתנות. זה לא מתרחש בצורה מופשטת, זה מתרחש אורגנית, בנבכי הטריטוריה הנוירו-ביולוגית, המסתורית, של המוח. במילים אחרות, שפה מעצבת תפישה. שפה מעצבת את נקודת המבט. שפה מעצבת מציאות. בעבודתו של וילנב צריך קצת סבלנות, צריך לשנות את נקודת המבט. כשזה קורה, כך גם התמה. מה שרואים מכאן, לא רואים משם – הן במרחב, הן בזמן.

זה מאתגר לכתוב על סרט מורכב כמו "המפגש" מבלי לקלקל או לרמוז יתר על המידה באשר לתפניות המרתקות שמתרחשות לאורכו. מדוע? כי לתרגם יותר מדי מהשפה החוצנית יהיה לתרגם גם את שפת הסרט הייחודית ובכך למנוע מקורא/ת מילים אלו את מכלול הרגשות שהסרט מעורר. זה דו-כיווני – גילוי יתר של שפת הסרט, תחשוף את הפואנטה.

שפת החייזרים מדמה בצורתה מעגליות של "אורובורוס", נחש האוכל את זנבו שלו

מה שבטוח זה שהן השפה, הן נקודת המבט והן ההיבטים הרפלקסיביים הנארגים זה בזה לאורך היצירה שתי וערב, כולם יחדיו נפגשים. נפגשים על צומת המשמעות – או חוסר המשמעות – האנושית, במובן האקזיסטנציאליסטי ביותר, באופן שנוגע פילוסופית-אינטלקטואלית, ורגשית, בנשמה ובתודעה יחד. אגיד שוב, יחד.

המפגש מעגלי, החל מסיקוונס הפתיחה. בתחילת הסרט הגיבורה הולכת לאורך מסדרון מעגלי, כאילו בלא התחלה ובלא סוף. המסדרון בבית חולים; שם מתה ביתה של לואיז. ראוי לציין כאן את השינוי בעיבוד מהסיפור הקצר לסרט: ביצירת המקור הייתה זו תאונה שלקחה את חייה של האנה, ביתה של לואיז; בסרט הקולנוע של וילנב מדובר במחלה איטית, חשוכת מרפא. השינוי מעצים במדיה הקולנועית את חשיבות הבחירה, הגורל וההתמודדות עם החיים ועם המוות.

הבחירה לשנות את סיבת המוות דורשת עימות עם סבל החיים, עם האמת היחידה שבסוף מחכה בפועל לכולנו, ושהדבר היחיד שניתן לשלוט בו הוא איך להתנהל מול חיים שכאלו, מול דבר שבסופו של דבר ממזער את חשיבות הבחירה, אולי אפילו… מייתר אותה? במונחים רוחניים זוהי בפשטות, קבלה. אפשר לומר כניעה. לקבל דבר נורא ואיום, לדעת שהוא יקרה, אך לא לוותר, לחיות איתו, לצידו, בתוכו ואחריו. ובשום פנים ואופן לא לוותר. במובן האקזיסטנציאליסטי, אם להשתמש במשנתו של אלבר קאמי, לואיז מתפתחת והופכת למעין סיי-פיי סיזיפוס.

כמו סיזיפוס המיתולוגי, למרות החוויה הנוראית והקשה והבלתי נמנעת, היא ממשיכה הלאה. היא עושה כפי שקאמי ממליץ, נאבקת, דוחפת את האבן במעלה ההר גם אם זה אבסורדי וחסר תכלית.

"המפגש" כתוב ביחיד אך צורתו ברבים. אין זה מפגש בין בני אדם לחייזרים ותו לא. המפגש הוא בין בני האדם למוזר, ללא מוכר, לחייזר, כמובן; אך גם בין אדם לזולתו וגם, אולי בעיקר, מול עצמו ומול היקום ומול בוראו, מי שלא יהיה, ומול המוות, מה שיהיה. מפגש מול בחירותיו גם כאשר התוצאות אינן רצויות.

אם טרם צפיתם ב"המפגש", והתרשמותי מהסרט נראית חידתית, עמומה או מעורפלת, קצת כמו שפת חוצנים, צפייה בו בוודאי תבהיר דברים. אם צפיתן כבר יהיה זה ברור מדוע אני בוחר לסיים מילים אלו בדיוק באופן שבו התחילו: הכל עניין של פרספקטיבה.

הכול עניין של פרספקטיבה