יצירה | מרחץ אדים

זו תמצית הסאונה: אנשים זרים, כמעט עירומים, שיושבים קרוב מדי. אתה שם, על דרגש העץ הגס, חשוף לעיני זרים, ללא ההגנה הרגילה, המעטה מדי בלאו הכי, של הטקסטיל. ואם זה לא מספיק נורא – החום. אתה דחוק בתוך קופסת עץ קטנה ובוערת. חם לך בראש, לוהט לך בעור, והדם שלך מבעבע. אתה זולג, אתה מזיע פלגים על פלגים, כמו חזיר בתור לשוחט. מזיע ומחכה. מחכה ומזיע. עד שיעבור הזמן שהוקצב לך לשבת כלוא בתא. עשרים דקות. עשרים דקות ארוכות בתנור הלוהט, שבע פעמים בשבוע.

כך קצב לי הרופא.

כן, הרופא. אני סובל ממחלת ריאות נדירה, סיבוך של הקוביד הארוך, המתמשך, המתעלל. בימי השיא של המגפה, ימי תבהלת סגר ראשון, הייתי אחד מברי המזל שנגיף הקורונה הכה בהם במלוא כוחו הנורא. רק מאוחר יותר המדע החליש את עוצמתו הפראית עם חיסונים כפויים ורחיצת ידיים אובססיבית. אבל אז עדיין ראינו אותו במלוא הדרו: ענק איום, שר־מגפה ימיביניימי זעוף המסתיר פניו במסכה ארוכת מקור, מתפשט באקספוננציאליות אפוקליפטית כדי להכחיד ולטהר, ממהר להציל את כדור הארץ ממועקת בני האדם. אי אז, באותם רגעי פאניקה ראשונית, מזוקקת, שבהם ההמונים עדיין עקבו בעניין מבוהל אחר שחזור מסלול ההליכה של כל חולה מדבק, נפלתי לאשפוז קשה שכלל הנשמה מכנית. כמה שבועות התנדנדו חיי על הקו הדק המפריד בין העולמות. ומאז לא חזרתי לעצמי.

בעקבות אותה תקרית ספגה המערכת החיסונית שלי, שהייתה עוד לפני כן מעורערת משהו, הפסד לטווח הארוך, ונשארו בה פתחים ופרצות לרוב. דרך אחת הפרצות והמנהרות בהגנה הסתנן זן חיידקי נכחד, מיקרובקטֶריום זיהומי מדבק, קרוב רחוק קטלני של השחפת. הוא פלש פנימה, התיישב במקום אסטרטגי במרכז ריאותיי, בהתפצלות הסמפונות, ונעץ ברקמתן הוורדרדה את ציפורניו המזוהמות. מיקרוב עקשן. שום אנטיביוטיקה, חזקה ככל שתהיה, שום סטרואיד, ממכר ובעלי תופעות לוואי ככל שיהיה, לא הצליחו לדחוק אותו משם. ומאז אני עייף, חלוש, חסר תאבון, מתקשה להירדם, מתקשה להתעורר, ומרבה להשתעל שיעול לח ומטריד. השיעול העיקש תוקף אותי ביתר שאת כשעליי לדבר מול קהל, דבר שלצערי עליי לעשות לעיתים קרובות למדי במסגרת חיי כאקדמאי כושל, חסר תקן וחסר תקנה, הנודד ברחבי הארץ ממכללה למכללה, זעירה ובלתי מוכרת ככל שתהיה, בתרמילי מרכולת תיאורטית דלה ובלתי אופנתית, ואני מלמד את כל מי שמתעניין, ובדרך כלל, ובעיקר, את מי שלא מתעניין. תלמידים פריפריאליים פוסט טראומטיים, סחופי־מלחמה, מוכי שעמום ולקויי למידה, המתקשים להתרכז ומתקשים עוד יותר לדמיין עתיד.

כל כך צעירים וכבר: יותר מתים מחיים.

כך או כך, השיעול ישנו. ולפעמים, בעיצומו של התקף, השיעול הוא כל מה שישנו. מדע הרפואה, לאחר כמה ניסיונות אמיצים אך כושלים, ניער את ידיו מהיומרה לרפא את מחלתי. במקום ריפוי הוא מסתפק בהקלה סימפטומטית, וגם את היעד הצנוע הזה הוא מתקשה להשיג. רק שני דברים מצליחים להביא לי הקלה כלשהי, גם אם זמנית. סירופ מזוקק של סמבוק שחור — נוזל דביק, ציאנידי, מתוק עד בחילה, שרק במאמץ ניכר אני מכריח את עצמי לבלוע כף ממנו לפני כל ארוחה — ושהות יומית של עשרים דקות מייסרות בסאונה פינלַנדית של שבעים וחמש מעלות צלזיוס. לצורך הטיפול עשיתי מנוי לספא ומכון האדים "טוּאוֹנֵלָה" שמנוהל על ידי נציגים גאים של קהילת יוצאי פינלנד בישראל. זהו מקום מהאסכולה הישנה, שעבורה ביקור בסאונה כמוהו כביקור במקום פולחן חגיגי שבו מנסים לרצות את טוּאוֹנִי, האליל הרצחני, בשפיכת זיעה במקום דם. הבלנים השתקנים שמפעילים את הספא שומרים באופן מדוקדק על כללים ומסורות שעברו משך אלפי שנים מאב לבן ומסבתא לנכדה, מסורות שראשיתן בשמאנים אקסטטיים שחפרו בורות בתוך מישורי השלג, הסיקו אותם בגזעי עצים מחטניים, כיסו אותם באוהלי עור אייל־צפון, ויילדו בתוך העשן השחור וולדות מצווחות מרוב הפתעה וטרוניה. שם, בפינלנד, הרחצה באדים היא תמיד בעירום מלא, גברים ונשים יחד, והמסורת נשמרה גם כאן, בארץ הקודש, ורק לאחר הפגנות חוזרות ונשנות של גורמים חרדיים, שטענו שמדובר במיסיונריות, בתועבה, ובעבודה זרה, הם התפשרו והסירו מקירותיהם כמה מהסמלים הישירים של פולחן הדוב הגדול ושל הטוטמיזם האינסֶסטואלי.

משום מה, הרופא שאליו אני הולך, שמומחה בנוסף על הרפואה הקונבנציונלית גם בעשבי מרפא, ריפוי ארומטי, הומאופתיה, נטורופתיה ואוסטאופתיה, ועוד כמה פָּתיות מפוקפקות אפילו יותר, התעקש שאבקר רק בסאונות של מכון האדים הפינלנדי הנ"ל. לטענתו ישנן סגולות מדיציניות מיוחדות דווקא בתערובת הזפת, השרף, הדבש והשמנים האתריים, אותה הם מוהלים במי הקרח המותזים על האבנים הרותחות. ייתכן שהוא צודק, את ההקלה בשיעול שאני זוכה בה במקום הזה, לא הצלחתי לשחזר באף סאונה אחרת, ואף לא בשום טכניקת מרפא מתחרה.

אף על פי כן, לאחרונה החמיר מצבי עוד יותר, והרופא, בתגובה, החמיר את הטיפול. הוא פקד עלי לבוא לסאונה פעמיים ביום, בוקר וערב, ולהיכנס אך ורק לסאונה האינטנסיבית ביותר של המכון, זו שמגיעה לטמפרטורה המופרזת של תשעים מעלות צלזיוס. חתמתי על טופס הוויתור שמסיר כל אחריות ממכון האדים, ונכנסתי פנימה. היו בסאונה שני אנשים בלבד, לא הספקתי לראותם היטב. למה להכחיש, גם לא ניסיתי. סובבתי את שעון החול, שקוצב עשרים דקות בדיוק, פרסתי את מגבתי על דרגש, והתיישבתי בצד, השפלתי את המבט והתעסקתי בענייני. החום מיד החל לאפות אותי. קודם כל מסביב, ואחר כך מבפנים. חום יבש החורך את הגרון, מייבש את הריריות, ומתגנב עד מהרה לעומק הריאות. העור שלי עדיין לא הזיע, אבל הלך והתלהט, הלך והאדים. ריח שרף אורנים מילא את נחיריי ועִרפל את מחשבתי. הרגשתי תלוי באוויר, כמו עוף בגריל הנעוץ על שיפוד. בהיתי במפוזר על פני הקירות העשויים לוחות אורן, קירות ארון הקבר, וכשמבטי נפל על שעון החול בדקתי את תנועת הגרגירים. ערמת חול קטנה בלבד, קטנה להכעיס, נערמה בתחתית השעון. עברה רק דקה, אולי פחות, וכבר הפכתי חסר סבלנות. העינוי נמשך. שמעתי צליל תסיסה מבוהל, מישהו, כנראה אחד הבלנים הפינים, שפך מי־קרח על האבנים הלוהטות. עשן לבן התקדם במהירות לעברי, וכשהגיע אטם את האוויר וסתם את נחיריי בלחות חריפה, חונקת, מנקת סמפונות. כחכחתי בגרוני וחשתי את האבן המחוספסת שכמו תקועה בו נמסה אט אט. סביבי, ערפל לבן מלוא העין. יכולתי לראות רק עד כף היד, לא רחוק יותר. כדוריות זיעה התכדררו על גב ידי, עגולות ומלאות כקרציות.

חשבתי, לא יכולתי שלא לחשוב, על תקלה אפשרית במנעול הדלת. הנה עוד רגע והדלת תינַעל מבחוץ על ידי אחד העובדים, אולי עובד חדש, טוב לב אך מפוזר דעת. והדלת – דלת עץ כבדה, עבה, בלתי ניתנת לפריצה מבפנים. ייקח בוודאי זמן מה עד שנגלה שננעלנו, אז נכה בדלת, אז נדפוק ונצעק, אבל ללא הועיל. מכון האדים מזמן כבר סגור על בריח, איש לא נשאר, איש לא יציל. וחם, אנחנו נאבקים, נחלשים, זולגים, מתייבשים, וחם, המחנק מתגבר, הטמפרטורה עולה, הקירות עבים, יציבים, לא נכנעים, וחם.

העשן התפזר מעט, האוויר עדיין עכור אבל אפשר כבר לראות: שעון החול רק בשליש הדרך. חוט זהוב דקיק זרם ממשפך הזכוכית, כמו קור עכביש שקוף למחצה. כדי להרגיע את עצביי הרופפים נעצתי מבט באחרים, באומללים שחולקים איתי את החלל הצר, שלכודים יחד איתי באותה מלכודת מוות. האחד עב בשר, קרח, מקועקע בכמה קעקועים לא קונבנציונליים של אותיות מוזרות, בלתי מעוגלות, אולי כתב יתדות שוּמֵֵרי, אולי כתב רוּני קדום, כתב כשפים וקללות. האיש נאנח ומזיע, מזיע ונאנח. זיעתו רבה והיא שופעת מכל נקבוביות הגוף, ובעיקר מן הפרצוף. אפו וסנטרו נוטפי מים כצמד ברזים דולפים. שלולית נקווית סביבו ומכתימה ומכהה את קורות העץ. כאילו אין בתוכו לא בשר ולא עצמות, רק מים. הוא סְפוֹג סָפוג במים רבים, ספוֹג שבנו סביבו צלם נפוח בצורת אדם. האיש השני הוא נער רזה מאוד, דחלילי, בעצם רזה מדחליל, צלעותיו בולטות במידה מוּזֵלמָנית, ועל ראשו, משום מה, כובע לבד גדול ואפור, כובע סנוּפקין משולש, צפוף ומחמם, והוא מכה את עצמו באגד זרדים לחים, להמרצת הדם. הצד הימני של גופו מצולק בצלקות טריות ועמוקות שהגלידו רק למחצה, תאונת דרכים קשה או נשיכות זאב מוכה כלבת. הפצעים סגולים, בוהקים, פועמים, ולמרות החום הוא כמעט ולא מזיע. רק טיפות אחדות נקוות אצלו בשולי הפצעים, ובין השפה לחתימת השפם.

"חם גיהינום…" הפטיר עב הבשר והתנשף.

כעבור רגע ארוך ענה לו הנער: "לא… בגיהינום יבש יותר, וכאן…" ובעודו מדבר הרים מהדלי כף עץ עמוקה, מלאת מי־קרח, ושפך מלוא הכף על האבנים הלוהטות. החדר שוב התמלא קיטור חריף ודחוס, שטיהר הכול והחניק הכול, והפך את חוש הראייה למיותר בחושים. ואני שקעתי שוב בתוך עצמי, אבוד בין שברי מחשבה וזנבות תחושה, שומע לא שומע את שיחתם, נושם את האדים הרושפים, את המים העולים באש, וחש מועקת מחנק. החדר סגר עליי כמו נקברתי בחיים, ונאבקתי ברצון לקום ולברוח, לקום ולפרוץ אל האוויר הנקי, השקוף, הצלול, זה שנכנס בקלות ויוצא בקלות. ובכל זאת נשארתי, מדכא את הפאניקה, מתעלם מאינסטינקט ההישרדות שבער בכל גופי וכמו פקד עלי: "צא! הימלט!" כשהאוויר שב והצטלל מעט, יכולתי לראות את שעון החול שכבר עבר את שני שליש הדרך — רק שני שליש? — סבלנות, אני שב ומשדל את עצמי, קצת סבלנות ואז ייגמר הכול. ובינתיים, כך הבחנתי, תחת כסות הערפל, התקרבו שני הזרים זה לזה ושוחחו בקולות כבויים. ״אצלי זה הים,״ אמר עב הבשר, ״אצלי זה היה הים. יצאתי בספינה של עץ, אתה מכיר? לא כמו אלו שיש היום עם מנוע דיזל, לא צעצוע כזה, אחת עם מפרשים – דו־תורנית. הפלגנו רחוק, אל לב האוקיינוס, לארץ קרחונים, ופתאום סערה מהשדים. פני הים לא היו עשויים גלים־גלים אלא קצף, בכל מקום קצף, הררי קצף, כמו כוס בירה שנמזגה בחיפזון. אתה מבין? ואיזו טלטלה! סחרחורת־בחילה, גם הספנים הקשוחים ביותר הקיאו כמו ילדות. הכול רעד, הכול נפל. גם מה שהיה מחובר לקירות. כנראה נפלה איזו עששית ונשברה. קרש הדליק קרש והספינה ממהרת לבעור. אש ואש, אש ועשן. דבר כזה אי אפשר לדמיין. מסביב הכול מים, מים רעים, רותחים מרוב זעם, ובתוך זה צף גוש עץ בוער, צף בקושי. עשן שחור זוחל מתחת לדלת התא, גונב את האוויר, נאסף בשלולית על התקרה, מלכלך את הריאות. הקירות לוהטים. וברור לך, אתה חייב לצאת, אחרת תיחנק. אתה בועט בדלת ויוצא למסדרון, מיד מכה בך גל חום צורב, הודף אותך אחורנית, כמעט מפיל לרצפה. להבות מלחכות את קורות העץ, והעץ הרקוב נכנע ובוער, והכל מתנועע וקופץ כמו נדנדה שמטורף דוחף אותה בזעם רצחני. ופתאום מי ים שוטפים את המסדרון, הם לא מכבים את האש, הם נדלקים ממנה, הופכים קיטור לבן בוהק, מעוור, אי אפשר להתקדם, זה ברור, אבל איכשהו אתה בכל זאת מפלס דרך. לצאת מכאן! לצאת מכאן! אתה חייב לצאת, לא איכפת לך הכוויות, אתה מתעלם מהכאב, מבד המכנס הבוער, מהזקן הנחרך, אתה מריח בשר אדם צלוי, אתה משתעל, בוכה, יורק, וממשיך, פורץ החוצה: האוויר! פתאום אתה על הסיפון, רואה עננים, רואה ים, רואה שהכול בוער, שכולם קופצים, ישר לתוך מלתעות המים, לתוך הקצף הקפוא, אין להם אשליות, הם מעדיפים למות במים ולא באש, למות כספנים, ואתה, מה תעשה, הנך עומד שם, עומד, ולא יודע מה…״

ואז דממה, עב הבשר לא ממשיך את סיפורו.

"ואיך שרדת?" שאלתי, וקולי נשמע לי מוזר, צרוב עשן. הפה שלי יבש וטעמו טעם זפת ומוות. שניהם מביטים בי בתמיהה, כאילו לא הבנתי כלום, כאילו אני מתעקש לא להבין. שעון החול כמעט סיים לספור את הדקות, נשאר עוד רגע, חופן גרגרים, וברור לי שאני חייב לקום ולברוח, כולי מים, כולי זיעה, ואין לי כוח, אין לי כוח לזוז. הגרגר האחרון משתחל במשפך הזכוכית ונופל מטה, מרחף לאט, כפתית שלג, עד שהוא פוגע בפסגת הערמה ונח שם.

הערמה נשלמה, הזמן תם.