יצירה ישראלית

סיפור קצר מאת אמיר חרש

פואמה גותית מאת ריטה קוגן

פרק מתוך הספר ״הרשת הספרותית״ מאת נועה מנהיים, על סופרת המד״ב עטורת הפרסים ועל מה שמאחורי ובתוך יצירותיה הגדולות

קצת לפני גל סרטי האימה הישראליים, דווקא בסרטי "מות השלום" מתחילת שנות האלפיים מוצא אוטין ממדים של פנטיה, סוריאליזם ואגדה. למעשה, שילוב אלמנטים אלו בתוך עולם או סיפור ריאליסטיים, ע"פ רוב היפר-ריאליסטיים, לא פעם אכזריים ומדממים, הם שהופכים את הסרטים לקינות מרגשות, הספדים לתקוות השלום שנגוזו. אוטין בוחן לעומק את דימויי הקומיקס ואגדות הילדים בסרטי "הרקוויאם", מוצא תקווה קטנה-גדולה בדמיון וקורא לעשייה.

ביוני 1926 התקבצו כחמשת אלפים אנשים לצפות במשפט ראווה במרכז העיר העברית הראשונה, תל-אביב. המועמד לדין - המחזה האיקוני "הדיבוק". בלב הדיון, ממדיו הפנטסטיים והלא-ריאליסטיים. המשפט חושף את האיום שיוצרים יסודות אלו בחברה בארץ ישראל ובתרבותה הצעירה והמתהווה, אך גם את האפשרות הגלומה בהם.

ב-1969 כתבה נעמי שמר מעין שיר המשך ל"מעוז צור". ב"שבחי מעוז" עולים כל הפחדים עתיקי היומין של היהודי המבוהל, פרנויה למהדרין. שמר משמרת תפיסת עולם מיתית, סיוט, שאף אם יש לו רקע היסטורי, הוא נובע מאוסף חרדות ושגעונות שנאגר בספרות ובתרבות היהודית לדורותיה. עברה מחצית מאה והסיוט נותר מציאותי. בכדי להתעורר ממנו דגן מציע לנו שלא לבחור בין גלולה אדומה לכחולה אלא לקחת את שתיהן יחדיו - פיכחון מקרקע יחד עם דמיון פרוע.

אנו חיים בעולם ש"מעבר לכל דמיון", מוקפים בכלי קסם שלרובנו אין מושג כיצד הם בנויים, נוהגים לפי ערכים ונורמות שונים משהיה מקובל ברוב רובה של ההיסטוריה האנושית וכל זה במדינה שעצם קיומה בלתי אפשרי. אפשר היה לצפות שספרות הנוצרת על רקע כזה תתאפיין בדמיון פראי במיוחד. אך לא כך ואף להיפך, קוראי הספרות העברית החדשה ניזונים מתפריט שברובו ריאליזם דקדקני. מדוע? הראבן מגישה את תשובתה במאמר פורץ דרך שפורסם לראשונה בשנת 2009 במסגרת "עם שתי הרגליים עמוק בעננים", אנתולוגיית מאמרים על פנטסיה בספרות העברית בעריכת הגר ינאי וד"ר דניאלה גורביץ', בהוצאת גרף. דמיונה של הראבן לא רק עומד במבחן הזמן אלא רלוונטי יותר מתמיד, שלא לומר חזה את הצורך בוועדת חקירה לכשל הדמיון בתרבות הישראלית.

כשהוא בן שתים-עשרה, נוסע שדרך לחופשת קיץ אצל דודיו ב"שדרות החדשה". בזמן שהותו שם מתחולל אסון. ננו-גז מפוזר על התושבים על ידי הזן-אמריקאיים, המעצמות השולטות בתקופה זו בעולם. התושבים הופכים להיות טורפים ומוטרפים, דמויי זומבים. "בגולה-תל-אביב, בעיר יבוס, במעגני צדק, בנהרייה, בסנהדרייה, אותן תמונות. ציונים שלווי פנים, אבל ברק טירוף ממלא את עיניהם, מתנפלים זה […]