English

יש סדרות שלא יוכלו להוכיח שאין להן אחות, ומיום לידתה נאלצה "הנותרים" (The Leftovers) להתמודד עם החשש שתלך בדרכיה המבולבלות של אחותה הבוגרת "אבודים" (Lost) ותסיים את דרכה במפץ גדול של אכזבה. אך מהצעד הראשון התברר שלמרות שהן חולקות את אותו אב-יוצר, דיימון לינדלוף (Damon Lindelof), וגם לכאורה את אותו ז'אנר מיסטי/אניגמטי, "הנותרים" לא הולכת בעקבות אף סדרה שקדמה לה.

האירוע המכונן, המכונה ה"עזיבה הפתאומית" (Sudden departure) הוא היעלמותם של מאה וארבעים מיליון בני אדם. בבת אחת, 2% מהאוכלוסיה נעלמים. ברגע אחד, 14.10.2011.

ואם ב"אבודים" ובדומותיה ההתמקדות הטבעית, אם ניתן לנסח זאת כך, היא באלה שאבדו וחצו את הגבול אל הלא נודע, הרי שב"נותרים", כשמה, אנו מתמקדים בנשארים מאחור. באנשים שאיבדו בנות ובני זוג, ילדים, חברים, ובמובנים רבים – את עצמם ואת העולם בו חיו עד אז.

שלוש שנים לאחר האירוע, האנושות עדיין מנסה להתמודד עם המציאות החדשה ועושה זאת בגמלוניות, באי-ודאות, ובהיסוס שכולנו נזהה היטב עם ובלי השנה האחרונה. בליל של כתות, מטיפים וקדושים בעיניי עצמם, אינספור סטטיסטיקות, תאוריות קונספירציה ובעיקר – הבנה קרה ואיומה שאין ברירה. צריך להמשיך. צריך לכנות את הנעלמים "הגיבורים" בתהלוכות יום השנה לזכרם, כי "אלו שאין לנו מושג היכן הם לעזאזל", לא יישמע טוב.

תמונה מתוך "הנותרים" (The Leftovers)

תמונה מתוך "הנותרים" (The Leftovers)

קווין גארבי הוא מפקד המשטרה בעיירה מייפלטון, ניו יורק. נורה דרסט מתגוררת במייפלטון. משפחתו של קווין מתפרקת כשאשתו מצטרפת בעקבות האירוע לכת אנרכיסטית הדוגלת בשתיקה ובעישון. משפחתה של נורה התפרקה בעת האירוע, באופן חריג אפילו במציאות הזו, בעלה ושני ילדיה נעלמו בעזיבה הפתאומית.

זהו סיפור על אמונה, אהבה ועקשנות – במובן הטוב של המילה, תוך התמודדות עם עולם מפוזר, אדיש וחסר הגיון. קווין ונורה נועדו זה לזו, והם מושיטים ידיים מעל לתהום שנפערה בהם, מעל לגבול החוצץ בין עולם החיים, עולם המתים ועולם הנעלמים.

הצלחתה של "הנותרים" טמונה לדעתי בגלי ההדף הפיוטיים שהיא מותירה בצופה, בהידהוד שהיא מעוררת בין הטרגדיה האישית לעולמית, בין אינטימיות הקהילות הקטנות בארצות הברית ובאוסטרליה בהן מתרחשות שלוש עונות הסדרה, לבין המסע חוצה היבשות והעולמות שעוברות הדמויות. הידהוד בין המילים לבין פס הקול המושלם של מקס ריכטר, בין העולם שלנו לזה שמנגד לו. וגם בין החידה המוטלת לפתח הסדרה ובין סופה היפה, המתיר רק את מה שאפשר עוד להתיר.

"הנותרים" מצליחה להימנע מהמלכודות הצפויות כל כך, מהן חושש הצופה המיומן: דליפות קיטש, חורים עלילתיים שחורים, עודף גרוטסקיות, ובעיקר מתחושה שאנו כלואים, גם אם מרצוננו, בתא המטען של משאית בינג' דוהרת, הנהוגה בידי יוצרים שלא היו אמורים להחזיק ברשיון לכך מלכתחילה.

הרגע האהוב עליי בסדרה מתרחש בסופה של העונה השנייה, והוא עומד בפני עצמו, ללא חשש ספוילר:

קווין גארבי מנסה לשוב לביתו מהעולם האחר, שמעבר. הוא עומד שם, חי-מת, מבולבל, מול אור מסנוור שיכול לסמל את קצה המנהרה, אבל גם נראה כמו כלי בחקירה מרושעת. הוא מחזיק מיקרופון ושר כמיטב יכולתו את Homeward bound של סיימון וגרפונקל. הוא פגיע, הוא אנושי, תסתכלו עליו ותראו אותנו: ממצמצים מול האור, מוכנים לעשות הכל כדי לנסות ולחזור אל מקום מוכר, פינה שלווה בעולם המציית לכוחות זרים שלא עיצבנו בעצמנו, שלא מקנים לנו אחיזה בשום דבר, ובכל זאת – אנחנו שם, חנוקים מדמעותינו, מזייפים במלוא גרון, באמונה, באהבה ובעקשנות, עד שנצליח.

 

פרסומים אחרונים