English

ב 16 בנובמבר 1869 יצא משט חגיגי מפורט סעיד, שחנך ברוב טקס את תעלת סואץ. במשך מאה השנים הקודמות לכן רושתה אירופה בתעלות שהיו לתשתית הראשית להעברת סחורות לאורכה ורוחבה של היבשת. התעלות היו אחד מסמניה של חברה מתקדמת המעצבת את סביבתה הטבעית כרצונה, ותעלת הענק במצרים, הישג הנדסי אדיר ממדים, הייתה לסמל רעיוני להכנעת הטבע לצרכיו של האדם. לא פלא אם כן שהשמועות שנפוצו בחורף 1877 אודות תעלות ענק על המאדים הציתו את דמיונם של רבים אודות האפשרות כי אנו לא לבד.

Opening of The Suez Canal, Nov,17,1869

באוקטובר 1877 ביצע האסטרונום האיטלקי ג'ובאני סקיאפָּרֶלִי תצפיות על המאדים ובעקבותן פרסם מפה מפורטת של פני השטח של הכוכב האדום. בתצפיותיו כינה את האזורים השונים בשמם של ימים ויבשות ארציים, אך תגליתו המרעישה היו התעלות. סקיאפָּרֶלִי מיפה חריצי ענק לאורכו של הכוכב האדום, וכינה אותן Canali. באיטלקית המילה יכולה לשרת תעלות מלאכותיות כמו גם מבנים גיאולוגיים טבעיים, אך התרגום שבוצע לאנגלית למילה canals, המילה ששירתה את תשתית התעלות שרישתה את אירופה, פרטה על המיתרים התרבותיים הנכונים, והפלישה ממאדים החלה.

1877 Map of Mars by Giovanni Schiaparelli

הדיון בקיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ היה לאורך מאות בשנים עניין לפילוסופים וסאטיריקנים. אלו עשו שימוש ספרותי בחייזרים לניסויים מחשבתיים ולביקורת חברתית. הזזת כדור הארץ והאדם ממרכז היקום אל פינה יותר ויותר נידחת בעקבות התגליות האסטרונומיות של המאות ה 17-19, הביאו את עניין החיים החוץ-ארציים גם אל שדה הדיון המדעי. לצדם ובהשראתם של הפילוסופים והמדענים החלו לפעול במאה ה 19 סופרי הרומנסות המדעיות, ספרות שנכתבה מתוך אמונה גדולה בקידמה ובפרויקט המדעי, ובהשראת שאלות מדעיות גדולות, ראשית דרכו של המדע הבדיוני. אלו התנפלו על ההשערות אודות חיים על המאדים כמוצאי שלל רב.

סופרי הרומנסות המדעיות של סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, דמיינו את תושבי המאדים כבעלי תרבות מפותחת ומתקדמת שנים רבות מאיתנו, שבדומה לזו האירופית, מכפיפה את סביבתה לצרכיה. עדות לכך הם כמובן פרויקטי הבנייה המפלצתיים הניתנים לצפייה ממרחקים אסטרונומיים. הבנה מדעית בושרית אודות המאדים – מרחקו מהשמש, גודלו, הרכב האטמוספירה שלו ועוד – הובילה להנחה כי חברת בני המאדים אמנם עתיקה משלנו ובעלת הישגים טכנולוגיים פלאיים, אך הפלנטה עליה הם חיים נמצאת בשלבי גסיסה מתקדמים.

אחד מהאבות המייסדים של המדע הבדיוני, ה. ג'. וולס, כתב אז את אחת היצירות המכוננות בז'אנר. החשש הבריטי מכוחה העולה של גרמניה בסוף המאה ה 19 הוביל לפריחת ז'אנר ספרות "הפלישה". וולס הלחים את השניים יחדיו וב"מלחמת העולמות" (1897) מתאר הסופר הבריטי את פלישת בני המאדים אל כדור הארץ, פלישה שתחזור על עצמה שוב ושוב, מאז ועד היום.

וולס מעניק לבני המאדים את תכונותיו של מארס, אל המלחמה הרומי, ובפרט הפגנת תוקפנות חסרת רגש או רחמים כלפינו, אנשי הארץ, שכן הם רואים בנו יצורים נחותים – "אנו, בני האדם, היצורים החיים על כדור הארץ", הוא כותב "וודאי זרים להם ונחותים מהם ממש כשם כשהקופים והלמורים זרים ונחותים בעינינו". בני המאדים מחריבים בנשקם המתקדם את ערי האדם, וכשאנו על סף כלייה מוחלטת, מכונות ההשמדה עוצרות, ושארית הפליטה האנושית מגלה את אנשי מאדים מתים בתוכן. האנושות לא הצליחה להביס אותם בכוח הזרוע או בתחבולה, הם פשוט לא היו מחוסנים לשורה של נגיפים ובקטריות שבני האדם מורגלים בהם מאות ואלפי שנים.

מלחמת העולמות, ה. ג'. וולס, כריכת המהדורה המאוירת, 1898

וולס טווה בתבונה רבה סיפור מדע בדיוני החוקר את ההבנה והסקרנות המדעית של תקופתו תוך שילוב, בדומה לפילוסופים שקדמו לו בעיסוקם בחייזרים, ביקורת חברתית נוקבת. וולס מעמיד ביקורת חריפה אודות הקולוניאליזם האירופי – הרומס אומות, מחריב ערים ומעלים מינים מהעולם, הכל באמצעות מכונותיו ומכשיריו המתקדמים, אך מוכה ומוכנע פעם אחר פעם ע"י זבובים ובקטריות. "ובטרם נחרוץ עליהם משפט", הוא כותב, "עלינו לזכור איזה חורבן אכזרי ומוחלט המיט המין שלנו לא רק על בעלי חיים כגון הביזון והדודו שנכחדו, אלא גם על הגזעים הנחותים שבין בני האדם. הטסמאנים, שנולדו כבני אנוש, נכחדו כליל בתוך חמישים שנה, במלחמת שמד שניהלו נגדם מתיישבים אירופים. האמנם אנחנו מלאכי חמלה כי נבוא להתלונן על בני המאדים המנהלים מלחמה באותה דרך?"

לאורך המאה העשרים הפלישות ממאדים, ועם הזמן מכוכבים מרוחקים יותר, המשיכו וקרו מעל גבי דפים ועל גבי מסכים, בעוד הידע המדעי אודות המאדים גדל והתרחב, ואיתו פחתה הסבירות לחיים על פניו. תצפיותיו של סקיאפָּרֶלִי התבררו כלא מדויקות בלשון המעטה ובפרט התעלות, שהתגלו כתעלולים אופטיים ותו לא. לכשחלליות של סוכנות החלל נאסא החלו להעביר תצלומי תקריב של המאדים ואף נחתו על פניו בשנות הששים והשבעים, ניתן האישוש לאמת המרה. מאדים היא פלנטה קפואה וצחיחה. כיפות קרח אמנם יש לה, אך אפילו הקרח שם, יבש (כיפות הקרח של המאדים עשוית קרח ופחמן דו-חמצני קפוא, "קרח יבש").

בעוד מאדים עובר דה-מיסטיפיקציה, יוצרי המדע הבדיוני החלו לדמיין אפשרויות אחרות. מאדים היה ונותר שכננו הקרוב, ויחסית לנופים אחרים במערכת השמש, הוא דומה ביותר לכדור הארץ, על כן מתבקש כי אנו נהיה אלה שביום מן הימים נגיע אליו וניישב אותו. מאמצע המאה העשרים הופיעו עוד ועוד סיפורים אודות מושבות על המאדים, כשהפעם בני האדם הם המתיישבים המפריחים את השממה, האדומה. גם כאן יוצרי המדע הבדיוני עשו שימוש במאדים כזירה לביקורת פוליטית – במקרים רבים תושבי המושבה מופלים לרעה ומבקשים עצמאות (דוגמת סדרת הטלוויזיה "בבילון 5" מאת ג' מייקל סטרזינסקי, 1994-1998 או בסדרת הספרים – שעובדה גם היא לטלוויזיה, The Expanse, מאת ג'יימס קורי), או שלטייקונים תאבי בצע השליטה במשאבי טבע הקריטיים לחיים על המאדים, בראש ובראשונה אוויר לנשימה ("זכרון גורלי", 1990, מאת פול ורהובן, ע"ב סיפורו של פיליפ ק. דיק משנת 1966).

חיילי נחתים של צבא מאדים בזמן אימונים, מתוך הסדרה The Expanse

לא פעם עובר מאדים הספרותי תהליך מורכב וארוך של "הארצה", התערבות טכנולוגית המשנה אט-אט את פני כוכב הלכת ועושה אותו לדמוי-ארץ – אטמוספירה ברת-נשימה לבני אדם, קרקע המאפשרת חקלאות – כל מה שניתן לעשות בכדי לאפשר התיישבות אנושית על פני המאדים שלא תדרוש חליפות חלל וערי כיפה.

אחת היצירות העדכניות ביותר במסע הספרותי אל המאדים הוא סרטו של רידלי סקוט, "להציל את מארק וואטני" (The Martian), סיפור הישרדותו של אסטרונאוט הננטש על פני הכוכב. יופיו המרהיב של הכוכב האדום נחשף במלוא הוד והדר על המסך הגדול, אך זוהי כבר אינה פלנטה מרוחקת ומסתורית – שורה ארוכה של משימות מחקר של נאסא הביאו משם תמונות עוצרות נשימה, והכירו לנו מקרוב את הטבע המאדימי. הכוכב האדום עובר אצלנו תהליך הארצה וביות פסיכולוגיים. המאדים אינו זר לנו עוד.

להציל את מארק ווטני (The Martian), סרטו של רידלי סקוט בכיכובו של מאט דיימון (2015), ע"פ ספרו של אנדי וויר (2011). מדבריות ירדן והרי אדום נראים ממש כמו מאדים, מסתבר.

ואכן, הרעיונות הבדיוניים מרובי ההשראה הפכו עם השנים לתכניות ברות-מימוש של סוכנויות החלל. לא רק גשושיות רובוטיות תחקורנה את המאדים – משימה מאוישת לעבר הכוכב אינה חלום בדיוני כי אם יעד מוצהר של סוכנות החלל האמריקאית, ולא רק היא. יזמים פרטיים נכנסו גם הם למירוץ כשהבולט שבהם הוא אילון מאסק. המייסד והמנכ"ל של חברת הרכב החשמלי Tesla וחברת החלל SpaceX מצהיר על כך בפה מלא – יעדו להביא להקמתה של מושבת אנושית על המאדים.

השנים האחרונות הביאו איתן תפניות בסיפורו של הכוכב האדום. מסתמן כי בתצפיותיו השגויות של סקיאפָּרֶלִי הכילו בכל זאת אמת נסתרת. תעלות אין, אך מים זורמים, מסתמן שיש גם יש. תרבויות חייזריות טרם מצאנו, אך האפשרות כי חיים, ולו בצורתם המיקרוסקופית, התקיימו על פני המאדים בעבר, ואולי אפשריים גם כיום, גדולה מתמיד. האפשרות מרגשת, אך גם מעלה סוגיות חדשות ושאלות לא פשוטות.

במידה ואכן קיימים שם חיים מיקרוסקופיים, אך כאלו שהמין האנושי מעולם לא בא איתם במגע – לכשנפלוש אנו לסביבה זו, לא נסתכן בעצמנו בגורלם של בני המאדים הפולשים של ה. ג' וולס? ומה יקרה אם משלחת מחקר אנושית אל המאדים תביא איתה יצור חי, גם אם מיקרוסקופי, בחזרה אל הארץ, וזה ייחשף לסביבה בה אין לו כל טורף טבעי? התרחישים הבדיוניים הופכים לשאלות קונקרטיות עם תכנונתן של משימות מחקר מאוישות אל המאדים.

התחלנו עם פרויקט הנדסי אדיר ממדים, ואנו מסיימים עם שכזה. התעשיין המיליארדר אילון מאסק, בעליה של חברת SpaceX, מציע לקברניטי העולם – עשו שימוש קונסטרוקטיבי בפצצות המימן שברשותכם, והכינו את מאדים למגורי אדם. מאסק מציע 'להאריץ' את מאדים – והוא אינו סופר מדע בדיוני – על-ידי שיגור פצצות המימן לעבר כיפות הקרח והמסתן. הפיצוצים ישחררו מים ופחמן דו-חמצני אל האטמוספירה המאדימית, ויעשו אותו להרבה פחות עוין לבני האדם. אך מה אם יש כבר חיים על פני המאדים, גם אם מיקרוסקופיים, מה יקרה להם? האם זכותנו להשפיע על סביבתם ובאופן כה קיצוני, אולי עד כדי השמדתם, למטרותינו שלנו? האם החשיבות של מגוון ביולוגי חוצה פלנטות? עד כמה אוניברסאלי הוא שיח הזכויות והאם הטוענים לזכויות לבעלי חיים או להגנה על הסביבה, יבקשו להגביל את התערבותנו על פני המאדים? בלא ספק נגלה זאת לאורך העשורים הבאים, אך למבקשים לראות את הנולד, מומלץ להיות קשובים למדע הבדיוני.

אילון מאסק, ישכיר לכם דירה על מאדים בשמחה

פרסומים אחרונים

בסרטו של יאיר קידר "זלדה: אישה פשוטה", אנו שומעים שיחה שהייתה בין המשוררת לתלמידים. אחד התלמידים שאל: "האם באמת את רואה את העולם באופן פסימי? אני שואל את זה בעקבות השיר 'רצון שיכור, מסוכסך'". זלדה השיבה לו: "אני לא חושבת שזו הרגשה פסימית. זו הרגשה ש… כאילו דברים שהיו מעבר להשגה אנושית, כמו הכוכבים והירח… והאנשים, לפחות בדמיון, אנשים שפתאום היה צר להם המקום בעולם הזה, כאילו נמלטו לשם, ופתאום גם המקומות ההם הפכו למקומות של ממשלות… למקומות מסומנים. ולי באופן אישי הדבר הזה זר. אני לא שייכת לעולם הזה של טסים בחלל".

מילים רבות הוקדשו ליחסה המיסטי של זלדה לכוכבים. ואולם, יש סיפור אחד שטרם סופר, והוא סיפור יחסה של זלדה למאמצי האדם לגעת בהם. "פנאי", ספרה הראשון, ראה אור ב-1967, בשיאו של המרוץ לחלל בהשתתפות ארצות הברית וברית המועצות, והוא עומד כולו בסימן ההרפתקה הגדולה של כיבוש הלבנה.

זלדה ראתה בה הרפתקה מיותרת ומסוכנת, תולדה של "רצון שיכור, מסוכסך, שותת דם / שכפה את עצמו על מזלות, / על סוד עולם". על בני דור החלל כתבה: "משונה להיות אישה / פשוטה, ביתית, רפה, / בדור עז, / דור אלימות / להיות ביישנית, לאה, / בדור קר, בדור אנשי ממכר, / אשר לו כסיל וכימה וירח – פנסי פרסום, תווי פז, סמלי צבא".

קוראים בני זמננו התרגלו לראות אסטרונאוטים בני כל העמים מרחפים זה לצד זה בתחנת החלל הבינלאומית, אך יש לזכור שהמרוץ לירח היה מרוץ לאומי וצבאי לא פחות משהיה מרוץ מדעי ואזרחי. למעשה, אין כל הבדל טכני בין טילים בליסטיים שיעדם הוא הירח או מאדים ובין טילים בליסטיים שיעדם וושינגטון או מוסקבה.

לכך התכוונה זלדה באומרה שהשיר "רצון שיכור, מסוכסך" מדבר על "אנשים שפתאום היה צר להם המקום בעולם הזה". בלהט המאבק הבין-גושי, כשמחצית העולם אינה רשאית לבקר במחציתו והעולם כולו עומד בסימן צמצום וחורבן, היא, זלדה, אינה זקוקה לברוח לחלל כדי שיהיה לה עולם. לה כבר יש עולם, עולם ומלואו, בלא סימונים וחלוקה לממשלות. היא יכולה, וכל אחד יכול, "לטעום את סין / באפרסק מבושם, / להביט על פריס / בקולנוע קר".

זלדה בצעירותה, 1938
מתוך וויקיפדיה

זלדה היא הנביא יונה

כמובן, זלדה לא הייתה המשוררת היחידה, בארץ או בעולם, שהניסיון לתקוע דגל על אדמת הלבנה זעזע את עולמה. הרי הירח היה מאז ומעולם נחלתם של המשוררים, מגדלור החולמים והאוהבים, הסהרוריים ומוכי הירח.

"ניצחון פאלי", כתב המשורר הבריטי-אמריקאי ויסטן יו אודן על אפולו 11, "שלא היה עולה על דעתן של נשים לחושבו לכדאי". ואילו המשורר משה דור כתב ערב הנחיתה על הירח: "מנקודת המבט האנוכית של משורר, לא ייתכן גם להימנע מהרהורי תוגה. כלום אפשר יהיה עוד להתבונן בירח בגעגועים של רומנטיקה ישנה וטובה? התנ"ך שמלמד הירח אצל זלדה עשוי להיהפך על נקלה לתורת דורנו אנו, למדע".

אלא שקריאה בשיר מאוחר יותר של המשוררת, שנכתב אחרי הנחיתה עצמה, מגלה את גדולתה הרוחנית של זלדה, את נפשה הרחבה, שחרגה מכל ביקורת מגדרית או פוליטית והכילה את היקום כולו – אפילו את האסטרונאוטים הסוררים.

בשיר "כי האור שעשועי", שפורסם בספרה "הכרמל האי-נראה" מ-1971, היא כותבת על מסעם של ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין: "תמהה אני כי שני אנשי החללית / לא ראו על פני הישימון הזגוגי / של הלבנה / את צילו של הנביא יונה, / כי רק לב שנטש את העולם / שמח כך לידידות הקיקיון".

משוררת הכוכבים. זלדה

ראוי להתעכב על שורות אלו, שמבהירות את פרשנותה המיוחדת של זלדה לאפולו 11. כזכור, יונה מצטווה להזהיר את אנשי ננוה מפני חורבנם אם לא יעשו תשובה בנפשם. אלא שהנביא משתמט משליחותו האלוהית ובורח לתרשיש. לבסוף, אחרי שבולעו הדג בלב ים, הוא מתרצה ומנבא לננוה שעירם תיחרב בתוך 40 יום. ואומנם, שליטי העיר מקשיבים לדבריו וחוזרים בתשובה, אלא שאז הנביא נעלב מכך שהתבדתה נבואתו. הוא מעדיף להיות צודק, אפילו במחיר הרס העיר.

שוב בורח יונה, הפעם למדבר. הוא בונה סוכה, ואלוהים שותל שיח קיקיון שיצל עליו בשמש הקופחת. לאחר מכן תולעת נשלחת לאכול את הקיקיון. וכשיונה רואה שהקיקיון מת, הוא מבקש גם את נפשו למות. אז מוכיח אותו אלוהים: אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ?

והנמשל ברור. האסטרונאוטים ארמסטרונג ואולדרין הם הנביאים, שבמקום להציל את עולמם – שבו הרבה אנשים פשוטים שאינם יודעים בין ימינם לשמאל, בין מזרח למערב – יצאו למסע פנטסטי במעי חללית, עד שהגיעו לישימון הלבנה.

אך זוהי פרשנות חלקית בלבד, שאינה מסתדרת עם הטקסט כולו. הרי הירח הוא מדבר צחיח אף יותר מננוה, ואפילו קיקיון אין בו. זלדה גם היא הנביא יונה. היא, היושבת בסוכת אבלה ובורחת לירח במחשבותיה, אינה שונה מאותם אסטרונאוטים שברחו לשם פיזית. על ליבה שלה היא כותבת "כי רק לב שנטש את העולם / שמח כך לידידות הקיקיון / רק לב שרוי בישימון / מאושר באורח כזה / בחיבה האילמת של עלים / ומבקש למות / כאשר מתים צמחים / אשר לא זרע".

השלושה כמו נפגשים על אדמת הירח: משוררת הכוכבים ושני האסטרונאוטים בני דור החלל האלים – שלושתם מחפשים להסתלק מעולמם. שכן אותו השיר שסופו באפולו 11, ראשיתו בגעגועים לבעלה, חיים אריה מישקובסקי.

"כאשר אינך עמדי", כותבת זלדה, "כאשר הבית ריק / משוטטת נפשי בחלל / מנותקת מן המזל ששמו ארץ / מנותקת מן האוויר השוחק / מנותקת מימים ועינות / מנותקת מן ההרים ויופי האילנות / מנותקת מחום החיות / מנותקת מקו העופות / מנותקת מהבל פי אדם / מנותקת מן האותיות".

והנה כך, גם משוררת רומנטית ומיסטית כזלדה יכולה למצוא את עצמה עומדת על הירח, מנותקת ומבודדת כאדם הראשון על פני הישימון. כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בורח מחייו, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו מבקש את נפשו למות. וגם זה בסדר, אומרת לנו זלדה, וגם זה אנושי, כי "יונה הנביא שדרכו אל אלוהים / מלאה בריחות / בתוך מים זועמים / יבקש עליך רחמים / ועלי / ועל כל הטובעים".

צילום: נאסא

פרסומים אחרונים

עודד כרמלי, מתוך "מבוסס על שיר אמיתי" מחזור שירי מדע בדיוני, פורסם במסגרת פרויקט "המעבדה" של אוטופיה, 2013-2014

ברמה הרעיונית, מוות וחלל משתלבים יפה ביחד, שניהם עוסקים בלא ידוע, בלא נודע. השאלות – מה קורה "אחרי" המוות? ומה יש שם "בחוץ", מלבדנו? שתיים מהשאלות המפלגות והמשמעותיות ביותר, שככל הנראה לא נקבל עליהן תשובה בימי חיינו (לפחות תשובה מספקת). שני הקונספטים הללו מעמתים אותנו עם פחדים עמוקים ביותר, הפחד מבדידות והפחד מהסוף. לכן, אין זה ראוי יותר בתקופה בה אנו נאלצים להתמודד עם פחדים ותחושות אלו בצורה יומיומית ("החיים עצמם") לבחון יצירות ששילבו בין תמות שהן באופן הכי מילולי ופשוט, גדולות מהחיים, והצליחו בעזרתן לעסוק בנושאים האינטימיים והאישיים ביותר. אמליץ כאן על שלושה סרטים, ואם לדייק, על שלוש דמויות, שהמסע שלהן אל הלא נודע נעשה יחד עם מסע אישי של התמודדות עם אובדן. הסרטים מציגים גישות שונות הן לאובדן והן למדע הבדיוני כמנוע הז'אנריסטי של הסרטים ומעניין לראות איך למרות הדמיון התמטי, כל אחד מהם מעלה שאלות שונות על התמודדות עם אובדן. 

התגברות – "כוח משיכה" (2013, אלפונסו קוארון)

סרטו זוכה האוסקר של קוארון מהווה ברובו מסע הישרדות בחלל, שמקפיד במכוון להימנע מהצגת תהליכים רגשיים ובניית דמויות למרות שאלו מהווים מרכיב מרכזי בסרט. מסעה של ד"ר ריאן סטון (סנדרה בולוק) בחזרה לכדור הארץ לאחר תאונת שרשרת שהותירה אותה מרחפת לבד בחלל מלווה בסיפורה האישי של מות בתה הקטנה. הסרט לא מתעמק בקו עלילתי זה אך בהחלט מבצע הקבלה בין מסע ההישרדות וההיאחזות בחיים כנגד כל הסיכויים להתגברות על האובדן ואף להיוולדות מחדש של ד"ר סטון. בהסתכלות זאת הסרט מציג נקודת מבט מאוד אופטימית על החיים. אם בתחילתו של הסרט ד"ר סטון נאלצה להתמודד עם היקום האינסופי והבדידות של החלל, כפי שקיימת בתוכה לאחר מות ביתה, בסופו כבר ברור שהיא יכולה להתגבר ולהתמודד עם הכל, אפילו עם אובדן.

תמונה מתוך הסרט "כוח כבידה" (אלפונסו קוארון, 2013)

השלמה – המפגש (2016, דני וילנב)

סרטו של וילנב מפגיש בין דוקטור (הפעם לבלשנות) ששכלה את ביתה, לבין הלא נודע, הופעת חוצנים בכדור הארץ. אקפיד להימנע מפרטי עלילה נוספים על הסרט, שמכיל כמה וכמה הפתעות וכיווני עלילה מאוד לא צפויים, אבל גם פה ניתן לראות איך התהליך שעוברת ד"ר לואיס בנקס (בגילומה של איימי אדמס) עם אותם חוצנים מקביל להתמודדות עם אובדן. הסרט עוסק רבות ברעיון של קבלה והשלמה עם אובדן ואיך אפשר לעשות זאת, האם ניתן פשוט לקבל על עצמך את המוות של קרוב או האם עדיף היה להימנע מכך מלכתחילה בכדי שלא להתמודד עם הכאב שבפרידה. בסרט קיים חיבור עוצמתי בין דילמות אישיות לתהיות קיומיות, ושני אלמנטים אלו משתלבים זה בזו בסיום הסרט בצורה יוצאת דופן כך שלמרות שלסרט יש  סוף סגור, הוא מוציא אותנו מהחללית ומנחית אותנו על קרקע כדור הארץ כשאנו מלווים בתהיות ושאלות רבות, שאצל כותב שורות אלו המשיכו להדהד זמן רב לאחר הצפייה.

תוך הסרט "המפגש" (2016, דני וילנב)

מבוסס על ספרו של טד צ'יאנג.

I hold it true, whate'er befall;

I feel it when I sorrow most;

'Tis better to have loved and lost

Than never to have loved at all.

From In Memoriam A.H.H. Lord Alfred Tennyson

 

שחרור – סולאריס (2002, סטיבן סודרברג)

לסיום, הסרט המומלץ ביותר והמורכב ביותר ברשימה צנועה זו. סולאריס בבימויו של סטיבן סודרברג הוא העיבוד הקולנועי השני לקלאסיקה הספרותית של אחד מגדולי סופרי המד"ב של המאה שעברה, הפולני סטניסלב לם (קדם לו העיבוד של אנדריי טרקובסקי מ-1972). כמו שאר סרטי הרשימה גם הוא עוסק בדוקטור (לפסיכולוגיה) שנשלח לסייע למשלחת מדעית החוקרת את הכוכב סולאריס, השוהה בתחנת חלל מדעית הסמוכה לו, ושהקשר איתה אבד. ההגעה לתחנת החלל של המשלחת ולסביבת הכוכב מאלצת אותו להתמודד עם זיכרונותיו מאהובתו המתה, בצורה המילולית ביותר שאפשר. סולאריס דן בשאלות רבות סביב המוות אך מעניין בעיקר העיסוק שלו בשאלה – האם אפשר לשחרר. בניגוד לשני הסרטים האחרים ברשימה, התשובה של סולאריס אינה חד משמעית והסרט מעדיף להשתמש בשאלה כדי להעלות שאלות נוספות על אנושיות.

תמונה מתוך "סולריס" (סטיבן סודרברג, 2002)

מבוסס על ספרו של סטניסלב לם, תורגם לעברית ע"י ד"ר אהרון האופטמן, הוצאת כתר, 2003.

פרסומים אחרונים

״המכונה נעצרת״ הוא סיפור ממזר. הוא פאקר ערמומי, קטן, שנתקע לו אי שם בין גלגלי השיניים של ההיסטוריה. פשוט לקח לו מאה שנה לתת עליה את אותותיו. הוא נולד ב 1909, בין שני ספרים אחרים של א.מ. פורסטר, ברגע חולף בלתי צפוי. מאז הוא חוזר וזועק לעתיד, מפציר בנו שנישא באחריות. עכשיו שהמערכות שלנו גם הן חורקות לכדי דימום מנועים, הממזר התבגר ובא לעצבן. אלא שנדמה שהעיניים כבר מתגלגלות מעצמן. מיאוס מרגיש כמו המצב הטבעי. וזה בדיוק מה שגורם למכונה נעצרת להרגיש כל כך קרוב ללב, יותר מתמיד. כמו הדמויות בו, נקלענו גם אנחנו לדיסטופיה של חוסר סבלנות.

המכונה נעצרת, א"מ פוסטר

אין לה זמן, אפילו לא החליפה מהפיג׳מה והלו"ז שלה פקוק בשיחות ועידה. זהו הלך הרוח העיקרי של וואשתי, גיבורת הסיפור. אפילו כשבנה קורא לה ממרחקים, לבשר לה על חזון אחרית הימים. אפילו כשבא להזהיר אותה בפני סופו המר של עולמם, חוסר הסבלנות שבה גובר על היצר האימהי להקשיב ולהכיל.

וואשתי ובנה חיים בתוך מכונה ענפה חובקת עולם שמחליפה את המערכת האקולוגית של כדור הארץ. היכשנהו בעתיד, מסיבה כלשהי, אולי אפילו מבחירה, האנושות עברה לגור במעין כוורת ערים תת-קרקעית, אחידה מכל היבט תרבותי – תוכני וצורני כאחד (הפרדה שאליה אחזור בהמשך). ואילו אי שם למעלה, פני השטח של הכדור נהיו עבור האנושות בלתי ניתנים למחייה. האוויר אינו ראוי לנשימה. כל מה שמעבר אינו נגיש וכל מה שנגיש זהה. כל שנותר לעשות כדי להעביר את הזמן הוא לשבת בתא הכוורת הפרטי ולהתכונן להרצאה המקוונת הבאה בלו״ז. אלו הם חיי התרבות בעתיד המומצא של פורסטר: מפגשים מתואמים מבעד למסך ערפילי, מועברים בשידור חי הישר מחדר המגורים.

קשה שלא לראות היום בנובלטה של פורסטר סיפור נבואי על ימינו. אולי זה דווקא בגלל שהספר נכתב לפני בשורת הרדיו, כשהמילה האחרונה בטלקומוניקציה נאמרה בטלפון. פורסטר, כמעט במקרה, חצה את המאה ה-20 באלכסון. הוא מתאר עולם בו בידור נצרך דרך פלטפורמות להזנת תוכן אישי של המשתמש.ת, עולם בו שיח-רחוק הורחב מצליל לדימוי ומשידור בין יחידים לשיח חי מרובה משתתפים. זו אכן נדמית כמו הרחבה של המדיום הטלפוני ולא של קולנוע או טלוויזיה. ב 2020, בפרט, זה בהחלט מהדהד את המעבר המוחלט שעשה העולם להתנהלות בשיחות ועידה בזום ודומותיה.

אבל נבואות נוטות להתקרב ולהתרחק ממושא הניבוי שהענקנו להן בדיעבד, בהתאם לטרנדים חולפים וקוניוקטורות משתנות. ובעצם, כלל לא בטוח שפורסטר ניסה לנבא את העתיד כשם שכתב סאטירה על אירופה של זמנו (1). לכן אותי מעניין הרבה יותר להבין את רוח הדברים אותם זיקק. התרחיש של פורסטר בהחלט עשוי להראות פחות מדויק מחר, המשבר הסביבתי הבא אולי לא יצריך בידוד. אולי נתקע עם נוהל חירום מסוג אחר. מה שבטוח הוא שהמיאוס כלפי כל מה ומי שנתקע לנו בפרצוף מבעד למסך החכם, הולך להישאר איתנו עוד זמן רב.

פורסטר הצליח בדרך לא דרך לנבא את הנוירוזה וחוסר הסבלנות שנגרמות מחרדת הפוֺמוֹ (FOMO – Fear of Missing Out). הדמויות שלו ממוגנטות למדיום שמטפח בהן אי נוחות בלתי נסבלת מכל פעולה או היסח דעת. הן חיות בחרדה תמידית שפיספסו דבר מה משום שלא היו לצד המכשיר. הן לא שמות לב לגורם הלחץ משום שהמכונה מקיפה אותן מכל עבר. היא מכילה אותן, היא מכתיבה את הסדר שנותן הגיון לחייהן. היא הטבע היחיד אותו הן מכירות. במילים אחרות, כוחה של המכונה אינו ביעילות הטכנולוגית שלה—שכושלת לה לאיטה—אלא במנדט שניתן לה להכתיב את הפורמט לאנושות כולה.

לכאורה הפורמט שייצרה המכונה הוא שם כדי להקל ולהנגיש. היא מספקת מרחבי מחייה יציבים, שעות ודרכי אינטראקציה מקוונות קבועות, רוטינה וכיו"ב. אבל בד בבד מסתבר שהפורמט נעשה חשוב יותר מהחיים אותם הוא מתיימר לקיים. אפילו החסידוּת הקנאית של האנושות למכונה, אינה נתפסת כדת בעלת מהות, אלא כפרוטוקול טכנוקרטי ריק. וואשתי מרגיעה את עצמה על ידי דקלום פסוקים מספר ההדרכה. אין דת, יש רק פורמט של דת; אין יחסי אנוש, יש רק פורמט לקיום אינטראקציות אנושיות. בעצם, כך מסתבר, כבר אין ממש מכונה, יש רק פורמט שאותו האנושות ממשיכה לקיים באופן הולך ומצטמצם עד שהכל נתקע. כי בכל זאת, בלי תשתית גשמית, אין פורמט מבני רעיוני. כלומר, גם פורמט צריך פורמט כדי להתקיים.

הסוציולוגית סוזן ליי סטאר כתבה רבות על הסכנות הטמונות במה שניתן לקרוא לו ״פירמוט יתר״. היא בחנה תופעות קיצון של סיווג, מיון והבניה שהובילו לתוצאות הפוכות מאלו שעבורן נועדו. זו יכולה להיות מערכת בריאות שמתעקשת לסווג מחלה באופן חלקי ואפילו שגוי או חברה שאינה מסוגלת להתגמש אף במעט כדי לספק שירות אלמנטרי ללקוחותיה. סטאר מספקת דוגמאות רבות למצבים שונים של היפוך יוצרות, בהן דבר מה כאילו מתבטל משום שאינו תואם קטגוריה או פורמט קיימים (2).

לא שצריך להוקיע את הפירמוט. הרי מדובר בכלי חיוני מאין כמוהו לתפקודה של כל חברה. כל מערכת יחסים, רשמית פחות או אינטימית יותר, מכוונת על ידי תסריטים ופורמטים: דפוסי מגדר, קונוונציות מעמדיות, מסגרות זמן ומרחב, נהלי התנהגות, דיון וכיו"ב. כבר באמצע המאה הקודמת, הסוציולוג ארווינג גופמן ניסח את האופן בו בני אדם עושים מסגור (framing) לחיי היומיום כדי להתנהל בתוכם. לפעמים הדרך היחידה לצלוח דבר מה היא לבצע אותו, והדרך היחידה לבצע אותו היא תוך נתינת אמון בפורמט הביצוע; בסטנדרט, בפרוטוקול. במצב בריא, הפורמט חי ונושם. הוא ״רספונסיבי״. הוא משתנה בכל פעם שהדבר מבוצע ומתאים את עצמו אליו. במובן הזה, הפורמט והתוכן אחד הם. הם נזילים, משכתבים זה את זה, מפעילים זה את זה ומתעדכנים בזמן אמת.

הבעיה נוצרת באימוץ קנאי של הראייה בחיברוּת ובחיים ככללותם כיחסי פורמט/תוכן מקובעים מדי. שם מתגלע פער בין מה שמוגדר טבעי לבין מה שמוגדר מנגנון מלאכותי שלכאורה נבנה, פיגומים פיגומים, סביב תבנית יציקה המאפשרת ו״מכילה״ את אותה טבעיות. במכונה נעצרת מתואר מקרה קיצון של מכונה שמסרבת להתעדכן ומובילה את נתיניה לאבדון. ואילו המכונות שלנו נראות שכן מתעדכנות. לפחות זה! אבל הבעיה האמיתית בשני המקרים היא שהעדכונים שכן מתבצעים, נעשים באופן בלתי נראה. וכך יוצא פעמים רבות, שהרבה יותר משהמכונה מתעדכנת לפי הדרישות שלנו, אנחנו אלו שנתאים עצמנו לאילוצי הפורמט שלה. ופה בדיוק הכל מתחיל להיות מתעתע ומעצבן עד כדי בלתי נסבלות. פה פורסטר חותך בבשר הזמן ופוגע בעורק הראשי של העולם המקוון, נכון לשנת 2020. פה אני מתחיל לחשוב על הלו״ז הצפוף בתוך הפורמט המרובע של החדר שלי, בזמן בידוד; בתוך הפורמט המהודק לכאורה של אפליקציות זוּם, סקייפ, וואטסאפ וטלגרם.

הפורמט פה לחבר, הפורמט הוא חבר. כך מוסבר לי שוב ושוב בכל פרסומת בפייסבוק. זה אני שלא חברותי. וחבל, הרי כל כך מנסים שיהיה לי כיף. נו, למה ככה?

אולי זה כי פתאום, כל שיחת נפש מקוונת מרגישה כמו עוד פגישת עבודה על הרצף? אולי כי בכל פגישת עבודה אני על המשמר שלא יראו לי לתוך הנפש? הפרצוף שלי על כל המסך, עוד יראו לי בעיניים שאני לא מרוכז, שאני רעב, שישנתי רע, שאני חרא של בנאדם. כמה סימפטי אני כבר מצופה להיות אם פגישת הזום התחילה לפני שהספקתי לצחצח? נכון, נקבעה מזמן, אבל למי יש תחושת זמן כשהכל מקומפרס לאותו מסך, באותו חדר ומפורמט דרך אותה תוכנה? והנורה הירוקה מהבהבת. היא נוזפת. היא רוצה שאענה כבר אתמול ל 78 ההודעות שהופיעו בצ׳אט הקבוצתי עכשיו.

אז בעצם מה הפלא שאני מרגיש כמו חייל נוירוטי במלחמה אבודה מראש? הרי אני בשר תותחים וירטואלי שיוצק את עצמו מתוך דלי לתוך תבנית מוכנה מראש שנשפכת מכל חריץ. אני מזמן כבר לא יוצר אלא יצרן – של תוכן אינטלקטואלי, של חוויות אמפתיות. אני בעצמי תוכן שיתופי גנרי. אני פרצוף מבולבל שמרצה מהחדר, והמרחב הכי אינטימי גם הוא נדמה כמו סטוק-פוטו במאגר רקעים של חדרי שינה וכונניות ספרים.

הפורמט עושה הכל בצלמו. הוא זורם בכל עד שהכל מתחיל לזרום דרכו. הוא נוכח בכל עד שהמוח כבר לוקח אותו כמובן מאליו, ובכך הופך אותו לבלתי נראה. הפורמט משחק איתי מחבואים ועושה את זה באופן מעצבן. הוא משנה לי לחצנים פתאום, מתמלא בגליצ׳ים ובאגים. הקונקשן מתחיל להבהב לי דווקא כשאני הכי צריך אותו, בשניה שהסקייפ מצלצל. אז על מי אני אוציא את העצבים שלי? על הילד הממזר שלי שבעבר השני. אוף! מה באת לי עכשיו עם תרחישים אפוקליפטים? אתה לא רואה שאני בשיחה?!

לקריאה ורכישה

לינק לקריאת הסיפור באנגלית.

"המכונה נעצרת" יצא לאור בעברית בשנת 2017 בהוצאת נהר, תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר והערות: מירי-אליאב פלדון. פרטים ורכישה באתר ההוצאה.

המכונה נעצרת, בהוצאת נהר ספרים, 2017, תרגום מאנגלית: פרופ' מירי אליאב-פלדון

פרסומים אחרונים

דמות בינה מלאכותית בדיונית והאנטגוניסט הראשי בספר ובסרט "2001: אודיסיאה בחלל" (ובהמשכים השונים בקולנוע ובספרות).

ראשי התיבות של HAL הן Heuristically Programmed ALgorithmic Computer. מחשב חיוני, בינה כללית מלאכותית, השולט במערכות החללית ומתקשר עם צוות האסטרונאוטים של ספינת המחקר דיסקאברי 1 (Discovery One).

העבודה מהווה תגובה לתקופה, כיצד ניתן להתמודד עם מגיפה אימתנית שמעוררת חוסר ודאות כלכלית, בריאותית, נפשית. המגיפה מעוררת מגוון תחושות קשות. 

HAL מהווה אנטגוניסט לצוות הספינה, בתור בינה מלאכותית יודעת כל, הוא טוען כי עושה כל שביכולתו. 

בזמנים אלו, אני מרגישה כמו ישות, לאו דווקא אנושית, שנדרשת לשרוד באמצעות שק כלים מצומצם, לעשות כל שביכולתי על מנת להמשיך, אני ערה ומנסה לדחוף קדימה, על אף שההכרות שלי עם העולם כפי שלמדתי אותו  – כלכלית, חברתית, נפשית, בריאותית, שכלתנית – מראה לי כי הנחות יסוד שהבנתי הן אינן הנחות יסוד כלל, כי אם עוד חלק במכונה קפיטליסטית משומנת היטב. ברגע שהמכונה נעצרת, אני, הישות, לא מבינה כיצד להתמודד.

I am putting myself to the fullest possible use, which is all I think that any conscious entity can ever hope to do – HAL_9000

טכניקה: עבודה בסינמה + מניפולציות דיגיטליות, משתמשת בציטוט מהסרט "2001: אודיסאה בחלל"

הילה פדן, אפריל 2020

פרסומים אחרונים

ספרו של פיטר ווטס (Peter Watts) (אורח אוטופיה בשנת 2018) משנת 2006 קרוי אחר תופעה נוירולוגית המתארת את היכולת של המוח "לראות" חפצים על אף שתודעתנו אינה מבחינה בהם. זהו שם הולם לספר אשר חוקר לא רק את שהותנו בחלל אלא גם את החלקים הרדומים והחשוכים של תודעתנו. באמתלה של מפגש חייזרי, ווטס מזמין אותנו למסע אל תוך הפחדים שלנו, פחדים אשר נובעים מהיותנו מוגבלים להיותנו בני אדם בעוד שהם גם נובעים מהפוטנציאל שלנו להתיר את המגבלות הללו.

בסוף המאה ה 21, בעוד האנושות חווה את שלל השפעותיה של הסינגולריות הטכנולוגית – מפוליטיות ועד בינאישיות –  64,000 עצמים מופיעים לרגע אחד בשמי כדור הארץ ונשרפים באטמוספירה כלא היו. עדות ראשונה לקיום של חיים או תבונה חוץ-ארצית. 

על פני ספינה אשר מפליגה לעבר חפץ חייזרי בקצה מערכת השמש, חבורה של מדענים (הכוללת בלשנית בעלת הפרעת זהות דיסוציאטיבית – ריבוי אישיות, חיילת המפעילה צבא רובוטים במחשבותיה), בהנהגת בינה מלאכותית (כמובן) וערפד (כן, ערפד, אבל לא כפי שנדמה לכם), נאבקת בפחדים הללו ובפוטנציאל הלא-אנושי שטמון בכולנו.

כריכת הספר "ראייה עיוורת"

ראייה עיוורת, Blinsight
פיטר וואטס, 2006

פרסומים אחרונים

"Space is big. Really big. You just won't believe how vastly, hugely, mind-bogglingly big it is. I mean, you may think it's a long way down the road to the chemist, but that's just peanuts to space." – Douglas Adams, The Hitchhiker’s Guide to the Galaxy

חיי היומיום שלנו נסמכים על וסובבים סביב יחידות מידה. לעיתים יחידות המידה הללו גלויות: ״נתראה עוד שעה״, "כף שמן על כל שתי כוסות מים״. שימושים גלויים אלו ביחידות מידה חשובים לקיום שלנו, מאפשרים לנו שפה משותפת ובכך, מאפשרים שיתוף פעולה יעיל יותר. אבל יש גם יחידות מידה שאנו לוקחים כמובנות מאליהן. הן מסדרות את החיים שלנו בדיוק כמו יחידות המידה הגלויות, אך אנו לא שמים לב לכך. מי יושב בביתו וסופר את שנות חייו? מי לא מכירה את החוויה של שבועיים אשר עוברים כיום או שלל הוצאות קטנות שלפתע הופכות להוצאה אחת גדולה ומעמיסה עלינו? יחידות המידה הסמויות, הגדלים ששולטים בחיינו מבלי שנשים לב לכך, הן ביטוי לאופן בו אנו תופסים את המציאות המורכבת, דרכים בהן המוח שלנו מבין, מקטלג ומעבד את תופעות העולם שמחוץ לגולגולתינו.

"There are decades where nothing happens; and there are weeks where decades happen." – Vladimir Ilyich Lenin

בגלל שיחידות המידה הללו כל כך בסיסיות והכרחיות להבנתו את המציאות, עצמים והתרחשויות אשר שוברים את יחידות המידה האלו מעוררים אצלנו רגשות עזים. עולמנו נראה כאוטי או חסר משמעות לפתע וחרדה קיומית לרוב מלווה את הזעזוע. הטבע מספק שלל דוגמאות לכך: האם לא הבטתם פעם בכוכבים, בלילה חשוך במיוחד, ותהיתם מה לכם ולכל זה? האם הרגשתם התפעמות מול הר או תופעת טבע אדירת ממדים אחרת? האם שקלתם במחשבות שלכם את הפרדוקס האינהרנטי שהוא האטום, יחידה כל כך קטנה שמרכיבה את כל שאר הדברים בלי שנוכל בכלל לגעת בה? קני המידה הללו אינם אנושיים. הם מפרים את התפיסה האנושית בכך שהם פורצים את גבולות המדידה שלנו, את גבולות התפיסה שלנו. אין לנו יכולת לכמת את גודל האטום, לא באמת, לא מחוץ לכלים מתמטיים וטכניים שאינם באמת מרגישים לנו אמיתיים. אין לנו יכולת לדמיין את ההתחממות הגלובלית או את גיל ההרים או את מספר הכוכבים. אך גם אין לנו ברירה אלא לבוא איתם במפגש: הכוכבים שם, ההרים שם, וההתחממות הגלובלית מתרחשת ואנחנו תורמים לה.

חזית הספר היפראובייקטים מאת טימותי מורטון, 2013

היפראובייקטים מאת טימותי מורטון,
Hyperobjects, Philosophy and Ecology after the End of the World, 2013. תמונה מתוך אתר אוניברסיטת מינסוטה, https://www.upress.umn.edu/book-division/books/hyperobjects

בפילוסופיה העכשווית נהוג לכנות את האובייקטים האלו, אובייקטים אשר פורצים את ההבנה האנושית אך באים איתה במגע, ״היפר-אובייקטים״. חברתנו גילי רון מעמיקה בכך במאמר שלה. כולנו מבינים על מה מדובר ברמה הרגשית, בבטן, במקום המוכר, המתכווץ לנוכח קני המידה הללו. במידה ולא, במידה ולדעתכם לא פגשתם מעולם בכזה ״היפר-אובייקט״, שהרי ברכות ואיחולים לבביים! פגשתם את COVID-19. וירוסים בכלל, והוירוס הזה ספציפית, אינם משחקים על פי כללי המשחק האנושיים, ובהתאם גם אינם מצייתים לאמות המידה שלנו. SARS-CoV-2 (הוירוס אשר גורם למחלת COVID-19, ה"קורונה") הוא דוגמה מצוינת: יכולת הדבקה יוצאת דופן בבני אדם מעניקה לוירוס גידול בקצב מעריכי. כמה מהדברים שאתם פוגשים ביום-יום מצייתים לקצב מעריכי? רוב הדברים שאנו רגילים אליהם, רוב הדברים שאנו מרגישים בנוח איתם, נעים בקצבים לינאריים: הם מתגברים אט-אט, מתווספים אחד לשני. לא כך הוירוס, אשר מכפיל את עצמו כל כמה ימים וקורא תיגר על ״הקצב הטבעי״ שבו אנו רגילים להתמודד עם משברים.

ממתי שבועיים הם אמת מידה נפוצה, אפילו גורלית? COVID-19 הפכה שבועיים לעניין של חיים או מוות, הידבקות או בריאות, מקרה ״קל״ או קשה וסופני. ממתי היום שלנו אינו מחולק לשהות בבית מחוצה לה, בין אם בסידורים, בילוי חברתי או בעבודה? ממתי הלילה מהיר כמו היום, כאשר הוירוס לא מבחין בשעות הערות שלנו? אבל לא רק הזמן מושפע מהוירוס. סין כעת "קרובה" לאיטליה. נסיעה לחו״ל היא אתגר וסכנה. הרחוב הוא מקום רחוק, אחר, משונה, מסוכן.

אמות המידה שלנו, הגלויות ובוודאי שאלו הנסתרות מהעין, הן תופעות חברתיות ופסיכולוגיות, וככאלו כמובן ברות-שינוי. למשל, תרבויות שונות תופסות זמן באופן שונה. בעוד ש״המערב״ נוטה להעדיף מודל לינארי, תרבויות אחרות מאמצות דרכים אחרות לתפיסת הזמן, כהווה מתמשך או עתיד נצחי. מה שנראה לנו כקטן וברור (למשל, גורד שחקים), עשוי להיתפס לאחר כענק ובלתי נתפס. קני המידה שלנו גמישים, ו COVID-19 שינתה ללא היכר את הדרך בה אנו תופסים את העולם. הזמן מתערבל, הופך מסוכן. המרחב לא מחולק עוד לבתים, רחובות או שכונות אלא ל-100 מטר, 500 מטר, שני מטר (או 6 רגליים, המרחק באמות מידה אימפריאליות). אמות מידה לא אנושיות, לא טבעיות וזרות לנו.

אבל האמת היא שאמות המידה הלא-אנושיות היו איתנו גם לפני שהווירוס החל להכות בנו וכך גם אי-ההתאמה בין המסגרות שהיינו רוצים לכפות על העולם לבין המערכות שפועלות בו. עצם קיום הוירוס הוא עדות לאי-ההתאמה הזו.

בני האדם תופסים את העולם ואת הטבע כאובייקט אותו ניתן לכבוש, לשנות, לעבד, ולתעש בצורה חופשית וללא השלכות. אמנם רעיון זה מקבל משנה תוקף בשלוש מאות השנה האחרונות אך הוא חלק מהתרבות האנושית כבר אלפי שנים. ספר בראשית למשל אומר ״ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל־חיה הרֹמֶשֶׂת על־הארץ" (בראשית א:כח). אמנם בשלושת העשורים האחרונים, עם השתרשות הרעיון של שינוי האקלים בקהילה המדעית ודרכם באוכלוסייה הכללית, רעיון זה נחלש במידת מה. אנחנו מתחילים להבין כי יש השלכות לדרך שבה אנחנו חיים על פני הפלנטה וכי הטבע אינו נתון לשיקולים האנושיים שלנו. אבל האם אנחנו באמת מבינים את ההשפעה של אמות המידה שלנו על ״המערכת הארצית״ (The Earth System) כפי שנהוג לכנותה בחזית המחקר האקלימי? כנראה שלא. SARS-CoV-2, ושאר הוירוסים של העשורים האחרונים בקצבם ההולך וגובר, נוצרים במרחב של אמות מידה אלו. 

מבחינת אמות המידה שלנו, השטח הפראי של הטבע נמצא מחוץ לעיר וגם מחוץ לשטח של ישובי ספר כאלה או אחרים, מחוץ לחיים שלנו, הרחק שם. אבל עבור בעלי החיים אשר נושאים את הוירוסים הללו (רובם ככולם זואונוטיים, משמע התחילו במין אחר ורק לאחר מכן ״קפצו״ אל בני אדם) ועבור הוירוסים עצמם, למרחק הזה אין משמעות. בקנה המידה שלהם, הלא-אנושי, העולם אינו מחולק לספר ולעיר, לרחוק ולקרוב במובנים שאנו תופסים את הרעיונות הללו. יתרה מכך, בעלי החיים הללו נתפסים על ידינו כיחידות משחק, כמשאב שאפשר לעשות בו כרצוננו. למשל, לאחסן אותו בצפיפות גבוהה, עם אוכלוסייה מתחלפת במהרה, בתנאים היגייניים, לוקים בחסר. אנחנו לא חושבים בכלל על התוצאות, או ערים להן. באמות המידה שלנו, הבשר שלנו מגיעים משום מקום, בעלי החיים שלנו מגיעים משום מקום, וגם המחלות – משום מקום, מאיזשהו "בחוץ" לא ברור ולא מוגדר, היפר-אובייקט פר אקסלנס, הטבע בכללותו. אבל האמת, אשר מכה בנו כעת דרך הוירוס, היא שהמעשים שלנו משפיעים על האובייקט הזה, משנים אותו ובתמורה, משנים גם אותנו. היפר-אובייקט הוא זה אשר נראה רחוק ולא ברור, וכך הוא באמת, אבל בו-זמנית הוא קרוב ומשפיע על חיינו. בדיוק כמו הוירוס.

היפראובייקט, מאת הילה פדן

היפראובייקט, 2020, איור מאת הילה פדן עבור אוטופיה

מה לכל זה ולמדע בדיוני?

כריכת הספר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"

האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות, 1968, פיליפ ק. דיק, הוצאת כתר 2014, בתרגום עמנואל לוטם

ייתכן וכבר שמתם לב שרבות מהדוגמאות שנתתי למעלה מתאימות לז׳אנר המדע הבדיוני. זו לא טעות: סוגת המד״ב עוסקת כבר עשורים רבים בדיוק באותם ״היפר-אובייקטים״, באותם רעיונות שקשה למוח האנושי לתפוס כהלכה. הרי מה ששייך למציאות שלנו בדרך כלל מתואר על ידי סוגות ריאליסטיות יותר. אחד מתפקידיו של המד״ב (ככל שלז'אנר סיפורי-אמנותי יש תפקיד בכלל) הוא בדיוק לתאר, לחשוב על, לנסות להבין ולהרגיש את הבל יתואר, את הרחוק ואת הקרוב בו-זמנית, את המוזר, המשונה, את הלא-אנושי. המד״ב חקר את התחושות שעולות בנו כאשר אנחנו מתמודדים עם החלל החיצון, אינסוף לא-אנושי ובלתי ניתן לתפישה; התעמק בהשלכות הרות הגורל של וירוסים לא ״רק״ על הבריאות שלנו אלא על החברה שלנו וצלל אל תוך הפחד הנורא משינוי (האקלים), מהלא-מובן, האחר והזר. הספר "ראייה עיוורת" של הסופר הקנדי פיטר וואטס (אורח פסטיבל אוטופיה בשנת 2018) מתאר לדוגמא את המפגש הבלתי אפשרי, המשברי והמזעזע לא רק עם גזע חייזרי אלא עם החלל עצמו והבדידות שבו. ״האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?״ סיפורו המפורסם של פיליפ ק. דיק (אשר לימים יהפוך לסרט הקולנוע ״בלייד ראנר״) מתאר את האותנטיות החמקמקה של בעלי החיים והחשיבות שלהם לפסיכולוגיה האנושית. סרטי הקולנוע "בין כוכבים", "אד אסטרה", "המפגש" או "אניארה" מעמתים אותנו עם הריק בצורה שרק סרטים יכולים לעשות, בעודים ממחישים לנו את הקור והריחוק אשר שולטים ברוב היקום שבו אנחנו חיים.

פוסטר הסרט "בין כוכבים"

בין כוכבים, 2014, במאי: כריסטופר נולאן

בכל היצירות הללו, וכן ברוב המדע הבדיוני, הסיפור מסופר מנקודת המבט האנושית. ליצירות נרטיביות, בשפה אנושית, אין יכולת אמיתית לפרוץ את המגבלות האנושיות או את אמות המידה האנושיות. נקודת העיוורון שלנו כבני אדם, המגבלות שלנו, כולן מוכלות בתוך המדע הבדיוני ומגבילות אותו. מכיוון שכך, כל נסיון לחזות את העתיד בעזרת המד"ב הוא רעיון רע. אבל מה שהמדע הבדיוני מסוגל לעשות היטב הוא לבחון את המקומות הכואבים בהם אנו פוגשים את אותן המגבלות. המדע הבדיוני מסוגל לשרטט את אמות המידה שלנו ואת גבולות הגזרה שלהן ולנסות לתאר, בניחושים ובגמגום רב, את מה שמעבר לגבולות הללו. המדע בדיוני לא יספק לנו פתרונות, אבל הוא יכול לעזור לנו להתמודד עם מה שעובר עלינו, בהתמודדות עם הגמגום עצמו. הוא יכול לעזור לנו להבין את מה ש-COVID-19 גורם לנו להרגיש, את הדרך שבה הוא שובר את אמות המידה האנושיות שלנו, את הדרך שבה הוא מפגיש אותנו עם הלא אנושי ועם אמות המידה שלו, הכל כך שונות משלנו. המדע הבדיוני יכול לפרוץ את הגבול סביב הגבול, את השתיקה הרועמת שמלווה את אחת מהעובדות החשובות ביותר בנוגע למגפה שאיתנו אנחנו מתמודדים: השתיקה סביב התמוטטות אמות המידה שלנו.

בגיליון ראשון זה ננסה להראות כמה דוגמאות לאופנים בהם המדע הבדיוני יכול לעזור לנו לעשות זאת, נעבור בין דרכי הסתכלות שונות ומגוונות על אמות המידה הלא-אנושיות שאנו נפגשים איתם בימים אלו וכיצד הן משפיעות עלינו. מטרתנו אינה לחזות או להסביר, להרגיע או להלחיץ. מטרתנו היא רק לבחון, דרך החשיבה וההסתכלות הספקולטיבית, את מה שקורה לתפיסה האנושית כשהיא פוגשת במשהו שמעבר לה.

פרסומים אחרונים