English

אנשים פוחדים לצאת מהבית. המוות אורב בכל פינה. מי שבכל זאת חייב לצאת, להשיג אוכל או מוצרים נחוצים אחרים, עוטה על עצמו מסיכה. הרשויות לא מצליחות לספק מענה. יש תחושה עמומה של חורבן אפוקליפטי בדרך – כל סדרי העולם הקבועים השתנו ברגע.

זוהי אינה רטרוספקטיבה לשנה האחרונה אלא דווקא סיפור מדע בדיוני ישן, האטרנאוט.

The Eternaut (במקור El Eternauta, 'הנוסע בנצח') הוא ספר קומיקס ארגנטינאי שהתפרסם במקור בהמשכים בין השנים 1957 ל-1959 וזיכה את שני יוצריו, הכותב הקטור אוסטרהלד (Héctor Germán Oesterheld) והאמן פרנסיסקו לופז (Francisco Solano López), בתהילת עולם בקרב חובבי הקומיקס בדרום אמריקה ואירופה. מאז הפרסום היצירה זכתה לשורה של המשכים וננעצה עמוק בתודעה הפוליטית של דרום אמריקה – איפה שניתן עדיין למצוא גרפיטי של הגיבורים במסכה, עינייהם החדות נראות בקושי.

גרפיטי בהשראת האטרנאוט // The Eternauta // El Eternau

גרפיטי בהשראת האטרנאוט // The Eternauta // El Eternau

הסיבה לכך שאנשים מתחבאים בבתים שלהם בסיפור היא לא מגפה בלתי נראית אלא הופעת שלג מסתורי שהורג כל מי שבא איתו במגע. כל מי שלא היה בתוך הבית, מת מיידית. השורדים המעטים, כולל המספר, חואן סלבו, בני משפחתו, וכמה חברים קרובים, צריכים לאלתר לעצם חליפות גוף ומסכות שמכסות אותם מכף רגל ועד ראש בניסיון לשרוד. בעולם החדש שנוצר, טיול למכולת מסוכן כמו חציה של שדה קרב. אבל השלג הוא רק השלב הראשון בשורה של התפתחויות נוראיות הרבה יותר, אותן גיבורי הסיפור מנסים לשרוד, בקושי רב. במהירות נתגלה שהשלג הוא לא אסון טבע כי אם נשק – כלי משחית שהוא רק חלק מפלישה רחבת היקף. בשלב מוקדם The Eternaut אמנם לוקח מפנה מז'אנר האימה למדע בדיוני קונבנציונלי יותר, אך ליבו הפועם של הסיפור ממשיך לדמם אדום.

The Eternaut אמנם נראה רלוונטי במיוחד לימי המסכות והפחד אך קסמו של הספר שאפשר לו לשרוד עשורים אינו תלוי בצירוף נסיבות נוכחי אלא בהבנתו את הטבע האנושי והחברה המערבית.

סיפור ה Eternaut אינו גורם המוות, אלא התיאור הברוטאלי של ההתמוטטות החברתית, וההבנה של גיבורי הסיפור, כולם אנשים 'טיפוסיים' מהמעמד הבינוני, שכל מה שהכירו, עומד להשתנות. מנגנונים שלקחו כמובנים מאליהם נעלמים אחד אחד. אך במקום להפוך למתבודדים הקשוחים שאנו מכירים מטקסטים פוסט-אפוקליפטיים אחרים, כמו מקס הזועם או אני האגדה, הדמויות דווקא נוטות להתאגד, וליצור מבנים חדשים, טובים יותר.

העובדה שמדובר בגיבורים רבים ולא בגיבור יחיד היא חשובה מאין כמוה. אוסטרהולד ולופז, בימים בהם המלחמה הקרה נראית כמאיימת להתחמם בכל רגע, כותבים על אנשים הנמצאים בתוך מאבק מול כוחות כל כך גדולים ומשתמשים בכלי נשק שנראים כמעט בלתי אפשריים. ההשוואה לארצות הברית וברית המועצות, שהשתמשו במדינות קטנות יותר הן כשדות קרב והן ככלי נשק, היא בלתי נמנעת. כנגד האידיאולוגיה האמריקאית, זו שמעצימה את האינדיבידואל ורואה בהרס החברה הזדמנות שלו לשחרור עצמי (משל חזרנו לימי המערב הפרוע, הקאובויז), The Eternaut מציג סיפור בו אנשים פשוטים, בני מעמד הפועלים ומעמד הביניים, משתפים פעולה, בלי דמות גיבור אחת להריע לה. העובדה שפני הדמויות מכוסות תמידית לא מונעת מהן לשמור על האנושיות שלהן – אך מזכירה לקורא/ת שבסופו של דבר כולנו בני אדם בעלי חשיבות זהה, ואין אחד שמתבלט מבין האחרים.

למדנו להבין את לבישת המסיכה כמעשה קטן של גבורה. המסכה שומרת לא רק ובהכרח עליך מפני המחלות של אחרים, אלא על אחרים, מפני המחלה הפוטנציאלית שלך. לבישת מסיכה היא הקרבה – של נוחות , של נעימות , של חופש להבעה עצמית. אנחנו עושים זאת לא משום שזה החוק, אלא משום שאכפת לנו מאנשים אחרים.

זה מה שנמצא בלב של The Eternaut, אנשים שמבינים שהם עצמם אינם מרכז הסיפור, שהם לא הגיבור היחיד של הנראטיב של עצמם. אנשים שעוטים מסיכה ועובדים ביחד, למען מחר טוב יותר – לא משנה כמה ההווה נראה נואש.

 

פרסומים אחרונים

ג'רי (ג'רום) סיגל נולד ב 1914 וגדל בקליבלנד, אוהיו. הוריו היגרו לארה"ב, ברחו מאנטישמיות בליטא. ג'ו שוסטר נולד גם הוא ב 1914, גדל בטורונטו, קנדה, ובגיל 10 משפחתו עברה לקליבלנד. הוריו היהודים נפגשו בטורונטו. אביו יוליוס הגיע עם משפחתו מאמסטרדם, אמו אידה מקייב.

ג'רי וג'ו נפגשו והתחברו בתיכון בקליבלנד, אוהיו, לשניהם חיבה לספרות וסרטי הרפתקה ופנטסיה (מדע בדיוני היה בחיתוליו, לא ממש קראו לזה "מדע בדיוני" עדיין).

ג'רי כתב, ג'ואל אייר, ובתום התיכון הם החלו ליצור קומיקס יחדיו. לאורך שנות השלושים, בעוד הם עמלים לבנות את שמם בתעשיית הקומיקס, הם עמלו עוד ועוד על פיתוחה של דמות שתשנה את העולם.

ג'ו שוסטר

ג'רי סיגל

חוברת הקומיקס הראשונה בסדרת Action Comics מאת המו"ל Detective Comics בע"מ (לחלקכם היא וודאי תהיה מוכרת כיום בשמה המקוצר, DC) יצאה לאור באפריל 1938. חוברת זו סיפרה את סיפורו של על-אדם, חייזר בעל כוחות על-אנושיים המסתתר בינינו. הוא מתחזה לעיתונאי שלומפר בשם קלארק קנט, אך בהיחבא – הוא מציל את העולם!

ג'רי וג'ו, השלומפרים בעיני עצמם, יצרו את סופרמן.

יהדותו של סופרמן

שני יהודים יוצרים דמות קומיקס, אז מה? כל דמות שיהודי ייצור תהיה יהודית בהגדרה? נו באמת.

ראשית כל, אין סופרמן אחד. האגדה של סופרמן סופרה שוב ושוב, אינספור פעמים – בקומיקס, ספרות, רדיו, קולנוע, טלוויזיה, משחקי מחשב ועוד ועוד. יוצרות ויוצרים עשו שימוש בסופרמן כדי לבטא רעיונות מגוונים ותמות שונות, חלק לא מבוטל מהן דווקא אמריקאי-קפיטליסטי-אימפריאליסטי, או בגוון דתי-נוצרי, שלא לומר משיחי.

סופרמן על כריכת אסופת סיפורי קומיקס בעקבות 9/11

אבל בכל זאת, קשה להתעלם מהרקע של יוצריו, מהעובדה שזו יצירתם הראשונה, וזו שפיתחו יחדיו זמן רב בנערותם ובגרותם הצעירה.

קל להניח ולראות השפעה ראשונית בסיסית ביותר. ראשית כל סיפורו של משה, המשולח בתיבה כדי להינצל, כפי שקרה לסופרמן עצמו. כמובן ששמו של סופרמן מעורר מחשבה. במקור החייזרי הקריפטוני – קל-אל – שם שמזכיר מלאכים תנ"כיים (שליחי-אל בעלי כוחות על שלעתים, במיתולוגיה היהודית והנוצרית, עשויים גם לעופף) וכמובן, שם שמהדהד את השפה העברית (בוודאי בקרב מי שאינו דובר עברית בשוטף ועל כן עלול לשבש את ההיגוי) – קול האל.

אבל במחקרים הבוחנים לעומק את הסוגייה יש שרואים בסופרמן ייצוג לקיום הדואלי של יהודי ארה"ב בתקופה ואולי הדים למעמקי הנפש של סיגל ושוסטר.

מחד גיסא, נצר לתרבות גדולה, עבר מרשים, אך שאינו עוד. הושמד כליל. ההיסטוריה נגישה להם – אם יבחרו בכך. ידע ומחשבה עתיקי יומין, מסתוריים. הם לא מכירים זאת בעצמם, לא יודעים זאת, לא מבינים באופן מלא את מעמקי הידע הקיים. הידע והחוכמה אינם נגישים להם ישירות, הם צריכים לגשת אל מקום מיוחד בו נמצאים הסודות, שם ישמעו – פיגורטיבית או אולי ממש מעשית – את קולה של תרבות, שאבדה. זו החלטה שהם נדרשים לה. הם יודעים שהידע הזה שם, מחכה להם.

מאידך גיסא, את כל זה עליהם להסתיר. אל להם להתגלות. עליהם להיטמע בתרבות העכשווית. להתהלך "ביניהם", להיות "כמותם", להיראות "כמוהם", כש"הם" לא יודעים שהבגדים הרגילים הם תחפושת, ושמתחת בגד נוסף – נסתר, סודי, נשגב, טעון בעוצמה אדירה. זוהי תחפושת, אין מילה אחרת, והיא עלולה להיראות מגוחכת לאחד האדם, אבל היא חלק מהטקס, בה טמון חלק מהידע ההיסטורי, טעונה העוצמה האלמותית – בגד גוף כחול, תחתונים אדומים, וסימן ארכאי, המזכיר את האות האנגלית S.

סופרמן בעיצובו של אדם היוז (Adam Hughes)

ניתן כאן גם מקום לדואליות שמלווה את הדילמה של היטמעות בחברה האמריקאית, דילמה הקיימת בכל חברה מהגרת. האם לשמור על הייחודיות שלנו – התרבות, המאכלים, הטקסים שלנו, או לוותר עליהם? האם לחיות בקהילה נפרדת או לאמץ את מנהגי המקום. לויס ליין נזכיר, חושבת שקלארק קנט הוא נעבך קלוץ, חנון מבעס, אבל סופרמן – לוהט.

היפוך מעניין נוסף, קלארק קנט הוא עיתונאי, איש המילה הכתובה, המלומד החנון שנבוך באופן כללי, ליד נשים בפרט, ומאנשים בכלל (סיגל התוודה כי המבוכה שלו סביב נשים נמצאת בדמותו של קנט). סופרמן לעומת זאת – שם שהיה נפוץ עבור אנשים בעלי כוחות פיסיים מיוחדים בשנות העשרים והשלושים בארה"ב – הוא כמובן ראשית כל, גופני. איש הפלדה הוא חזק, שרירי, מסוקס. הוא גם חש בנוח עם תשומת לב ציבורית בכלל, של נשים, ושל לויס ליין, בפרט.

וכמובן – הסיסמא של סופרמן. עוד הפוך על הפוך. כאן ניתן לקרוא את הרצון העז (שוב, הקיים בקהילות מהגרות רבות, אינו ייחודי ליהדות) לא רק להיטמע, אלא להוכיח שייכות על-ידי הפגנת פטריוטיות מעל ומעבר למצופה, הרבה מעבר למקומיים, העשויים להיות ביקורתיים הרבה יותר כלפי הממשל המקומי.

בעבור מה סופרמן נאבק? בעבור אמת, צדק והדרך האמריקאית. Truth, Justice, and the American Way.

אמת, צדק והדרך האמריקאית – סיסמתו של סופרמן

זו קריאה אחת של סופרמן, ויש הרבה סופרמנים, והרבה קריאות. בהינתן יוצריו, היא מתבקשת ומקובלת, ולצד אחרות, לגיטימית.

ג'רי וג'ו הם אכן היוצרים המקוריים, אבל בטח שלא היו היחידים שהביאו להצלחתו האדירה של סופרמן. האם בכך משתבשת ההסתכלות הזו על סופרמן? ובכן! המו"ל, חברת דטקטיב קומיקס בע"מ, הם ג'ייקוב לייבוביץ, יהודי אוקראיני, והארי דוננפלד, יהודי רומני, והעורך הראשי הראשון, שנכנס כדי לעבוד עם ג'ו וג'רי לכשסיפורי סופרמן החלו להתרחב ב 1940, היה מורט וויסינגר. לא יהודי? עם שם כזה?! בוודאי שיהודי, בן למשפחה ממוצא אוסטרי.

אבל אם נדרשת הוכחה ניצחת ליהדותו של סופרמן, הרי שהנאצים חשבו שהוא יהודי, ולא אהבו את זה.

רגע מה?

הנאצים לא אהבו את סופרמן

בפברואר 1940 (חצי שנה אל תוך מלחמת העולם השנייה, אבל כמעט שנתיים לפני פרל הרבור), סופרמן כבר מאוד פופולרי בקומיקס ומושקת לו תכנית רדיו. תכנית רדיו זה ביג דיל. ארבעה ימים בשבוע, רבע שעה מדי יום, עלילותיו של סופרמן נפרסו בתסכיתי רדיו יומיים. סופרמן הוא רשמית משפיען. סלב. בדרכו אל ה A-list.

במגזין Look, באייטם לקידום תכנית הרדיו, נשאלו סיגל ושוסטר כיצד לדעתם סופרמן יסיים את המלחמה באירופה. התשובה שניתנה הייתה בקומיקס שכתבו במיוחד למגזין. סופרמן עף לאירופה, קוטף את היטלר ממקום מחבואו ומביא אותו – לא לפני שהוא מחטיף לו ואוסף את סטאלין – בפני אסיפה של חבר הלאומים בז'נבה. הוא לא הורג אותם. לא מחסל אותם. לא מעניש אותם. שניהם עומדים למשפט בפני חבר הלאומים כולו, על פשעים כנגד האנושות.

כיצד סופרמן ישים קץ למלחמה באירופה? עמוד 1 מתוך 2 (מגזין Look, פברואר 1940)

כיצד סופרמן ישים קץ למלחמה באירופה? עמוד 2 מתוך 2 (מגזין Look, פברואר 1940)

מגזין Look עשה דרכו אל גרמניה וב 25 באפריל 1940, בשבועון "החיל השחור" (Das Schwarze Korps), השבועון של ה SS (זה ממש שם הנבלים בקומיקס, מה הם חשבו לעצמם – א"א), פורסמה ביקורת קטלנית על סופרמן היהודי (1).

מתוך הביקורת (בתרגום לאנגלית):

Jerry Siegel, an intellectually and physically circumcised chap who has his headquarters in New York, is the inventor of a colorful figure with an impressive appearance, a powerful body, and a red swimsuit who enjoys the ability to fly through the ether. The inventive Israelite named this pleasant guy with an overdeveloped body and underdeveloped mind "Superman." He advertised widely Superman's sense of justice, well-suited for imitation by the American youth.

As you can see, there is nothing the Sadducees won't do for money!

ולאחר קטילת העלילה, מסכם המבקר:

A triumphant final frame shows Superman, the conqueror of death, dropping in at the headquarters of the chatterboxes at the League of Nations in Geneva. Although the rules of the establishment probably prohibit people in bathing suits from participating in their deliberations, Superman ignores them as well as the other laws of physics, logic, and life in general. He brings with him the evil German enemy along with Soviet Russia. Well, we really ought to ignore these fantasies of Jerry Israel Siegel, but there is a catch. The daring deeds of Superman are those of a Colorado beetle. He works in the dark, in incomprehensible ways. He cries "Strength! Courage! Justice!" to the noble yearnings of American children. Instead of using the chance to encourage really useful virtues, he sows hate, suspicion, evil, laziness, and criminality in their young hearts.

Jerry Siegellack* stinks. Woe to the American youth, who must live in such a poisoned atmosphere and don't even notice the poison they swallow daily.

* עיוות שם משפחתו של סיגל לכדי המילה "שעווה" בגרמנית.

סופרמן עם יוצריו – ג'רי סיגל וג'ו שוסטר

כמו כל סיפור, זה רק סיפור. סופרמן לא היה יהודי, כמו שלא היה אמריקאי. הוא לא היה. זה סיפור מעניין על היווצרותן של אגדות, על הפרשנות שאנו מעניקים ליצירה, על האופן בו יצירה דמיונית משתלבת במציאות. על המידה בה ניתן להפריד יצירה מיוצר, ועל הבחירה באם לעשות זאת.

פרסומים אחרונים