צלילת עומק | הכלוב הווירטואלי: האדם הי חיד מול ענקיות הטכנולוגיה

"אהה", אמר העכבר, "העולם הולך וקָטֵן מיום ליום. בתחילה הוא היה כל כך גדול שפחדתי, המשכתי לרוץ ולרוץ, ושמחתי כשראיתי מימין ומשמאל קירות במרחק, אבל הקירות הארוכים האלה הצטמצמו כל כך מהר שאני כבר בחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת שאליה אני רץ." 

"אתה רק צריך לשנות את הכיוון שלך," אמר החתול, ואכל אותו. 

״משל קטן״, פרנץ קפקא (תיאור של מאבק, תרגם: שמעון זנדבנק, שוקן, תשל״ד)

בשני העשורים הראשונים לשנות האלפיים היה האינטרנט מרחב מחיה מגוון ופראי (גם אם לא נגיש באופן שווה). חלק מקוראינו יזכרו תקופות של פורומים ועמודים פרטיים שצריך למצוא, לשמוע עליהם, לגלות דרך שיטוטים אקראיים. מה שהיה מיוחד באתרים האלה הוא לא התצורה שלהם. רדיט של היום דומה מספיק לפורומים, ודפים אישיים אפשר ליצור בקלות בוורדפרס או ברשתות חברתיות. מה שהיה מיוחד הוא הניתוק שלהם זה מזה. הם לא היו שלוחות של אימפריה כזו או אחרת, אלא איים צפים באוקיינוס, רבים מהם ללא מודל כלכלי שמשועבד לעמק הסיליקון.

לאחר שזוהה כמרחב התרחבות בעל ערך, ענקיות טכנולוגיה חילקו ביניהן את האינטרנט. היום רוב האינטרנט מוגש לנו בחסות פייסבוק, אמזון, גוגל או בייטדאנס. בספר Data Grab ניק קולדרי ויוליסס א' מחיאס משווים בין תהליך חלוקת האינטרנט לבין התהליך הארוך של הקולוניאליזם האירופאי. בספר אפשר למצוא נקודות השוואה רבות ומעניינות. הספר מתחיל בדיון בהתקנת רשתות טלגרף וחשמל שניתנו כ"מתנה" מאומות קולוניאליסטיות לעמים באפריקה ואסיה. לאחר מכן שימשו הרשתות הללו את התקשורת של הליכי הכיבוש.

גם קולוניאליזם הדאטה התחיל מהצעת שירותים שימושיים. הכותב אינו טכנופוב, ואין צורך להטיל ספק בשימושיות של רשתות תקשורת ותוכן כמו וואטסאפ, אינסטגרם ויוטיוב. אלא שהשימוש בהם יוצר יותר מתלוּת. קולדרי ומחיאס מתארים כיצד חלק מהותי מקולוניאליזם הוא בניית האובייקט שהקולוניאליסט ינצל לאחר מכן. כך, למשל, הכניסו קולוניאליסטים למדינות הכבושות את שיטות ניהול הקניין שלהם, שאִפשר להם לנכס לעצמם אדמות ומשאבים טבעיים שמדינות אירופיות רבות עדיין מחזיקות בהם, גם שנים רבות אחרי שהכוחות הצבאיים שלהן עזבו. המקבילה בעולם הדאטה היא כמובן המידע האישי שלנו. כשהתחלתי לכתוב בפייסבוק, מעולם לא ראיתי בעצמי יצרן "מידע". חשבתי רק על התקשורת שלי עם אחרים. אלא שבפייסבוק כבר טחנו הגלגלים שנועדו לקחת את מה שאני מייצר ולהפוך אותו למוצר לשיווק. בעבר זה כונה "ביג דאטה", והיום זה מכונה "AI".

מפתה אולי לחשוב שאיננו מפסידים דבר בתהליך הזה. הרי גם אם המידע הזה הוא משהו שאני מייצר, זה לא משהו שאני צריך. אז מה אם פייסבוק לוקחת את המידע האישי שלי ומשתמשת בו כדי לשווק לי דברים, או כדי לבנות AI שייצר ספאם לאינטרנט. אחת הדרכים להבין את המחיר שאנחנו משלמים הוא השיטה שקורי דוקטרו כינה "enshittification", אולי בעברית "חרבוניזציה". חרבוניזציה היא תהליך שבו שירות דיגיטלי חדש מוצע בהתחלה באיכויות גבוהות במיוחד, בעיקר כי אין לו מודל כלכלי. הוא ממומן מכספי השקעות ואינו מחזיר את ההשקעה באמצעות פרסום או מודל רווח סביר. בשלב הזה השירות מכניס משתמשים רבים. הם מתרגלים אליו והופכים להיות תלויים בו. בשלב השני השירות מתחיל להפוך למחורבן. למשל: הוא נותן יותר מקום למפרסמים, פחות לאנשים שרוצים לתקשר זה עם זה. במקרה של אפליקציות הגיג־אקונומי או של אמזון, אחרי שהן מחסלות את המתחרות באמצעות המחירים הנמוכים שלהן, הן מעלות את המחירים או מורידות את התנאים של העובדים. בשלב הבא אפילו המפרסמים והמשתמשים העסקיים בפלטפורמות סובלים מהחרבוניזציה.

קולוניאליזם דיגיטלי הוא חלק מהותי מהכלכלה שלנו. הכלכלה של ישראל כרוכה היטב בכלכלת ההייטק שתלויה בו, רוב האנשים העשירים בעולם הרוויחו את הכסף שלהם דרכו, ורוב התקשורת היומית שלנו עוברת דרך הפלטפורמות שלו. לטוב או לרע אנחנו חיים בעולם שמנוהל בפלטפורמות האלה, ואין לנו שליטה בהן. איך, אם כך, ייראה מרד באותן מערכות?

בשנות עליית הקולוניאליזם הדיגיטלי, אחת מדמויות המרד הפופולריות בתרבות הייתה ההאקר. ההאקר היה האינדיבידואל שיכול לחמוק בחופשיות בין הרשתות המתהדקות של ענקיות הטכנולוגיה. ניאו מ״המטריקס״ הוא הדוגמה הקלאסית. אלא שהחזון הזה נראה עבש היום. קודם כול, פתרון זה היה רלוונטי רק לפריווילג בעל הידע הטכנולוגי והזמן הפנוי להתחמקות מהמערכת. ובכלל, גם למי שאינו מחובר למערכות האלו, פרס התנחומים הוא חיים של הימנעות מכל התפתחות טכנולוגית, כיוון שכל אחת כזו מגיעה עם שלל מנגנוני מעקב. מובן שענקיות הטכנולוגיה מחזיקות בצבאות של מומחי אבטחה מול האקרים, ואילו הייתה לנו גישת root למחשב המרכזי של פייסבוק, מה בכלל היינו עושים שם?

התפתחות נוספת היא שאותם כלובים, שכבר מזמן נסגרו סביבנו, שוב אינם נראים כמו מלאכת מחשבת של אדון אכזר. הרודנים שלנו הם אנשים חסרי מעוף ועניין כמו אילון מאסק, ג'ף בזוס ומארק צוקרברג, שלא הגו שום חזון טכנולוגי מעניין בעשור האחרון, מלבד אלו שהם קנו בכסף רב. כלוב הזהב שבו שמו אותנו מצופה במציאות וירטואלית משעממת שמלאה באומנות AI נטולת מקוריות. הבעיה במערכות שבהן אנחנו כלואים אינה הכוח הישיר שיש להן עלינו, אלא העליבות של העולם שהן יצרו – ושהפכו למקום היחיד שאפשר לשהות בו.

לכן המרד שעלינו לחפש היום אינו בריחה מתוך כלוב וירטואלי אלא בנייתו מחדש. ראו למשל את מולי וייט, היוצרת של האתר "Web 3 is going great". היא צברה פופולריות רבה ברשתות על ידי מעקב אחרי הניסיונות המביכים לבנות את Web 3, גרסה חדשה כביכול של הרשת שבה ההזדהות תהיה מבוססת על מנגנוני בלוקצ'יין לא נחוצים. כפי שהיא מציינת, מתוך ההתרשמות שלה מהעליבות של הניסיונות האלה, היא למדה כיצד לבנות אתר וקהילה מסביב לו – קהילה שאינה תלויה ברשתות שעליהן היא קיימת. מרד מעניין מאוד, אם כך, הוא לבנות יחד מקומות שאינם נשענים על הפלטפורמות האינטרנטיות הביזיוניות האלה. הן יכולות להיות במרחב הפיזי והאישי, בברים, בבתי הקפה והקולנוע שבהם אפשר להיפגש וליצור קהילה, וגם בפלטפורמות רשת חדשות.

כל ניסיון כזה תמיד נראה קטן. אתר פה או שם. קבוצת שיח, הרגלים של היום־יום. לא ככה בונים מהפכה. זה נכון. אבל צריך לזכור שגלובליזציה היא קונספט קולוניאליסטי. קהילות שקדמו לקולוניאליזם לא בהכרח שאפו להפוך לאימפריות בין־לאומיות. מספיק להיות חקלאי שדואג לשדות של עצמו ולקהילה שלו, ולכולם יש אוכל בסוף היום. מספיק שתהיה קבוצת חברים שאינה תלויה בלייקים בפייסבוק. בנייה מחדש לא צריכה להתחיל בתוכניות להחליף את האימפריה הקיימת. מה שהיא צריכה זה לקחת מחדש את השטח המקומי, היום־יומי, כדי להפחית את הכוח של המעצמות הדיגיטליות לנהל את החיים שלנו. כל מוסד שאינו תלוי בהן הוא חלק קטן מיצירת עולם שלא יהיה זקוק להן. המורדת של היום צריכה, אם כך, לא לפוצץ גשרים אלא לבנות אותם.