Horror

While the film deals directly with fear, the dominant emotion in it is actually love, specifically love that isn’t romantic and is unconditional.

Stern explores the dissociation trauma response as a potential form of resistance and as a narrative device, using The Substance by Coralie Fargeat, the Biblical story of Joseph, and work by authors-artists Ana Mendieta, Bhanu Kapil, and Johanna Hedva. Stern reflects on aging, a fading of beauty and body and female self-erasure, proposing that lying down, going underground, or inhabiting dissociative spaces, “holes in the wall”, can be acts of resistance and a chance to reclaim agency.

The Virgin of the Quarry Lake, the excellent new film by the outstanding Laura Casabé. The film's screening at the Utopia Festival is an opportunity to delve into female rage on screen.

בדאבל פיצ'ר המעניין שנוצר בפסטיבל ניתן לראות כיצד דמות הנערה האחרונה עוברת שינוי, באופן המתכתב ישירות עם האקלים הפוליטי האמריקאי.

בסאטירה הפרועה "ברנדט רוצה למות" מוות הוא הסקס החדש והוא זמין ברשת לכל מי שרוצה. באתר בשם WOUNDLAND בדארקנט (החלק הנסתר של האינטרנט) יש מבחר פרופילים של רוצחים שאפשר להצטרף אליהם לרצח או לבקש מהם שירצחו אותך. זהו עולם בו פרטיות והסכמה אינם קיימים, אין מוסר או מצפון, אבל יש מיליוני עוקבים והמצלמה שבטלפון שוות ערך לאקדח או סכין. הפורנו מת, יחי הסנאף!

In a series of scenes lacking context and clarity. The heroine is sitting at a café. They don’t know her, but she knows them. The heroine kills someone and flees from the police into a strange machine. The heroine hooks up with a guy outside a support group meeting. She remembers him, but he doesn’t […]

American filmmaker Mike Flanagan is haunted by haunted houses, Yuval Adar reviews the works of the acclaimed horror director

בעוד אנו מנסים להבין מחדש את הבית, אחת מזירות ההתרחשות הנדושות ביותר בז'אנר האימה זוכה שוב ושוב לפרשנות חדשה ומרעננת: מיה מגנט ממליצה על "הבאבאדוק", "בית היתומים", "מי מתגורר בבית היל", ועל התמודדות כנה ואמיתית עם כאב.

האם גברים הם שדים? השאלה צפה שוב ושוב בצפייה בסרט הביכורים של באבאק אנווארי, בעוד הוא עובר מדרמה משפחתית-פוליטית, אל מחוזות האימה המטלטלת.

עולם הקולנוע למד להכיר את מאטי דו (Mattie Do) בשנים האחרונות כבמאית הקולנוע הראשונה מלאוס, אך היא גם חלוצה כבמאית הז'אנר הראשונה מלאוס. כל שלושת סרטיה עד כה נופלים תחת הקטגוריה של סרטי אימה, אך לגדר אותם תחת ז'אנר כזה או אחר חוטא לייחודיותם המובהקת. סרטיה הם אכן כולם סיפורי רפאים, בכולם יש אלמנטים של אימה (ופיזור של אלמנטים ז'אנריסטיים נוספים – ממסע בזמן ועד רטרו-פוטוריזם טכנולוגי-דיסטופי), אבל הם פורצים הגדרות ומסגרות ז'אנריסטיות כלל ונחווים בסופו של דבר כדרמות משפחתיות אפלות, אינטימיות ורוחניות. נצלו את סופ"ש אוטופיה האחרון כדי להכיר את סרטיה של מאטי דו, בתכנית הזרקור.