English
→ חזרה
מאדים מצולם מלמעלה. קרדיט צילום: NASA/JPL-Caltech
אורי אביב

פרובוקציה | סיפורי מאדים – כיבוש, התיישבות וזכויות אוניברסאליות

כשדמיינו לראשונה מים זורמים על המאדים בא לעולם ז'אנר ספרותי חדש. כעת אנו שולחים לשם רובוטים הרואיים. מה צופן העתיד האדום?

22/02/2021

זמן קריאה: דקות

ב 16 בנובמבר 1869 יצא משט חגיגי מפורט סעיד, שחנך ברוב טקס את תעלת סואץ. במשך מאה השנים הקודמות לכן רושתה אירופה בתעלות שהיו לתשתית הראשית להעברת סחורות לאורכה ורוחבה של היבשת. התעלות היו אחד מסמניה של חברה מתקדמת המעצבת את סביבתה הטבעית כרצונה, ותעלת הענק במצרים, הישג הנדסי אדיר ממדים, הייתה לסמל רעיוני להכנעת הטבע לצרכיו של האדם. לא פלא אם כן שהשמועות שנפוצו בחורף 1877 אודות תעלות ענק על המאדים הציתו את דמיונם של רבים אודות האפשרות כי אנו לא לבד.

פתיחת תעלת סואץ, 17 לנובמבר 1869

באוקטובר 1877 ביצע האסטרונום האיטלקי ג'ובאני סקיאפָּרֶלִי תצפיות על המאדים ובעקבותן פרסם מפה מפורטת של פני השטח של הכוכב האדום. בתצפיותיו כינה את האזורים השונים בשמם של ימים ויבשות ארציים, אך תגליתו המרעישה היו התעלות. סקיאפָּרֶלִי מיפה חריצי ענק לאורכו של הכוכב האדום, וכינה אותן Canali. באיטלקית המילה יכולה לשרת תעלות מלאכותיות כמו גם מבנים גיאולוגיים טבעיים, אך התרגום שבוצע לאנגלית למילה canals, המילה ששירתה את תשתית התעלות שרישתה את אירופה, פרטה על המיתרים התרבותיים הנכונים, והפלישה ממאדים החלה.

מפות מאדים מאת ג'ובאני סקיאפרלי , 1877

הדיון בקיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ היה לאורך מאות בשנים עניין לפילוסופים וסאטיריקנים. אלו עשו שימוש ספרותי בחייזרים לניסויים מחשבתיים ולביקורת חברתית. הזזת כדור הארץ והאדם ממרכז היקום אל פינה יותר ויותר נידחת בעקבות התגליות האסטרונומיות של המאות ה 17-19, הביאו את עניין החיים החוץ-ארציים גם אל שדה הדיון המדעי. לצדם ובהשראתם של הפילוסופים והמדענים החלו לפעול במאה ה 19 סופרי הרומנסות המדעיות, ספרות שנכתבה מתוך אמונה גדולה בקידמה ובפרויקט המדעי, ובהשראת שאלות מדעיות גדולות, ראשית דרכו של המדע הבדיוני. אלו התנפלו על ההשערות אודות חיים על המאדים כמוצאי שלל רב.

סופרי הרומנסות המדעיות של סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, דמיינו את תושבי המאדים כבעלי תרבות מפותחת ומתקדמת שנים רבות מאיתנו, שבדומה לזו האירופית, מכפיפה את סביבתה לצרכיה. עדות לכך הם כמובן פרויקטי הבנייה המפלצתיים הניתנים לצפייה ממרחקים אסטרונומיים. הבנה מדעית בושרית אודות המאדים – מרחקו מהשמש, גודלו, הרכב האטמוספירה שלו ועוד – הובילה להנחה כי חברת בני המאדים אמנם עתיקה משלנו ובעלת הישגים טכנולוגיים פלאיים, אך הפלנטה עליה הם חיים נמצאת בשלבי גסיסה מתקדמים.

אחד מהאבות המייסדים של המדע הבדיוני, ה. ג'. וולס, כתב אז את אחת היצירות המכוננות בז'אנר. החשש הבריטי מכוחה העולה של גרמניה בסוף המאה ה 19 הוביל לפריחת ז'אנר ספרות "הפלישה". וולס הלחים את השניים יחדיו וב"מלחמת העולמות" (1897) מתאר הסופר הבריטי את פלישת בני המאדים אל כדור הארץ, פלישה שתחזור על עצמה שוב ושוב, מאז ועד היום.

וולס מעניק לבני המאדים את תכונותיו של מארס, אל המלחמה הרומי, ובפרט הפגנת תוקפנות חסרת רגש או רחמים כלפינו, אנשי הארץ, שכן הם רואים בנו יצורים נחותים – "אנו, בני האדם, היצורים החיים על כדור הארץ", הוא כותב "וודאי זרים להם ונחותים מהם ממש כשם כשהקופים והלמורים זרים ונחותים בעינינו". בני המאדים מחריבים בנשקם המתקדם את ערי האדם, וכשאנו על סף כלייה מוחלטת, מכונות ההשמדה עוצרות, ושארית הפליטה האנושית מגלה את אנשי מאדים מתים בתוכן. האנושות לא הצליחה להביס אותם בכוח הזרוע או בתחבולה, הם פשוט לא היו מחוסנים לשורה של נגיפים ובקטריות שבני האדם מורגלים בהם מאות ואלפי שנים.

מלחמת העולמות, מהדורת 1898 מאוירת

וולס טווה בתבונה רבה סיפור מדע בדיוני החוקר את ההבנה והסקרנות המדעית של תקופתו תוך שילוב, בדומה לפילוסופים שקדמו לו בעיסוקם בחייזרים, ביקורת חברתית נוקבת. וולס מעמיד ביקורת חריפה אודות הקולוניאליזם האירופי – הרומס אומות, מחריב ערים ומעלים מינים מהעולם, הכל באמצעות מכונותיו ומכשיריו המתקדמים, אך מוכה ומוכנע פעם אחר פעם ע"י זבובים ובקטריות. "ובטרם נחרוץ עליהם משפט", הוא כותב, "עלינו לזכור איזה חורבן אכזרי ומוחלט המיט המין שלנו לא רק על בעלי חיים כגון הביזון והדודו שנכחדו, אלא גם על הגזעים הנחותים שבין בני האדם. הטסמאנים, שנולדו כבני אנוש, נכחדו כליל בתוך חמישים שנה, במלחמת שמד שניהלו נגדם מתיישבים אירופים. האמנם אנחנו מלאכי חמלה כי נבוא להתלונן על בני המאדים המנהלים מלחמה באותה דרך?"

לאורך המאה העשרים הפלישות ממאדים, ועם הזמן מכוכבים מרוחקים יותר, המשיכו וקרו מעל גבי דפים ועל גבי מסכים, בעוד הידע המדעי אודות המאדים גדל והתרחב, ואיתו פחתה הסבירות לחיים על פניו. תצפיותיו של סקיאפָּרֶלִי התבררו כלא מדויקות בלשון המעטה ובפרט התעלות, שהתגלו כתעלולים אופטיים ותו לא. לכשחלליות של סוכנות החלל נאסא החלו להעביר תצלומי תקריב של המאדים ואף נחתו על פניו בשנות הששים והשבעים, ניתן האישוש לאמת המרה. מאדים היא פלנטה קפואה וצחיחה. כיפות קרח אמנם יש לה, אך אפילו הקרח שם, יבש (כיפות הקרח של המאדים עשוית קרח ופחמן דו-חמצני קפוא, "קרח יבש").

בעוד מאדים עובר דה-מיסטיפיקציה, יוצרי המדע הבדיוני החלו לדמיין אפשרויות אחרות. מאדים היה ונותר שכננו הקרוב, ויחסית לנופים אחרים במערכת השמש, הוא דומה ביותר לכדור הארץ, על כן מתבקש כי אנו נהיה אלה שביום מן הימים נגיע אליו וניישב אותו. מאמצע המאה העשרים הופיעו עוד ועוד סיפורים אודות מושבות על המאדים, כשהפעם בני האדם הם המתיישבים המפריחים את השממה, האדומה. גם כאן יוצרי המדע הבדיוני עשו שימוש במאדים כזירה לביקורת פוליטית – במקרים רבים תושבי המושבה מופלים לרעה ומבקשים עצמאות (דוגמת סדרת הטלוויזיה "בבילון 5" מאת ג' מייקל סטרזינסקי, 1994-1998), או שלטייקונים תאבי בצע השליטה במשאבי טבע הקריטיים לחיים על המאדים, בראש ובראשונה אוויר לנשימה ("זכרון גורלי", 1990, מאת פול ורהובן, ע"ב סיפור קצר של פיליפ ק. דיק משנת 1966).

מארינס בזמן אימונים במאדים, מתוך הסדרה "המרחב"

לא פעם עובר מאדים הספרותי תהליך מורכב וארוך של "הארצה", התערבות טכנולוגית המשנה אט-אט את פני כוכב הלכת ועושה אותו לדמוי-ארץ – אטמוספירה ברת-נשימה לבני אדם, קרקע המאפשרת חקלאות – כל מה שניתן לעשות בכדי לאפשר התיישבות אנושית על פני המאדים שלא תדרוש חליפות חלל וערי כיפה.

היצירה העדכנית ביותר במסע הספרותי אל המאדים הוא סרטו החדש של רידלי סקוט, "להציל את מארק וואטני" (The Martian), סיפור הישרדותו של אסטרונאוט הננטש על פני הכוכב. יופיו המרהיב של הכוכב האדום נחשף במלוא הוד והדר על המסך הגדול, אך זוהי כבר אינה פלנטה מרוחקת ומסתורית – שורה ארוכה של משימות מחקר של נאסא הביאו משם תמונות עוצרות נשימה, והכירו לנו מקרוב את הטבע המאדימי. הכוכב האדום עובר אצלנו תהליך הארצה וביות פסיכולוגיים. המאדים אינו זר לנו עוד.

להציל את מארק וואטני, סרטו של רידלי סקוט בכיכובו של מאט דיימון (2015), מבוסס על ספרו של אנדי ויר (2011). מסתבר שמדבריות ירדן וההרים האדומים נראים כמו מאדים.

ואכן, הרעיונות הבדיוניים מרובי ההשראה הפכו עם השנים לתכניות ברות-מימוש של סוכנויות החלל. לא רק גשושיות רובוטיות תחקורנה את המאדים – משימה מאוישת לעבר הכוכב אינה חלום בדיוני כי אם יעד מוצהר של סוכנות החלל האמריקאית, ולא רק היא. יזמים פרטיים נכנסו גם הם למירוץ כשהבולט שבהם הוא אילון מאסק. המייסד והמנכ"ל של חברת הרכב החשמלי Tesla וחברת החלל SpaceX מצהיר על כך בפה מלא – יעדו להביא להקמתה של מושבת אנושית על המאדים.

השנים האחרונות מביאות איתן תפנית נוספת בסיפורו של הכוכב האדום. מסתמן כי היו אמיתות בתצפיותיו השגויות של סקיאפָּרֶלִי. תעלות אין, אך מים זורמים, מסתמן שיש תרבויות חייזריות טרם מצאנו, אך האפשרות כי חיים, ולו בצורתם המיקרוסקופית, התקיימו על פני המאדים בעבר, ואולי אפשריים גם כיום, גדולה מתמיד. האפשרות מרגשת, אך גם מעלה סוגיות חדשות ושאלות לא פשוטות.

במידה ואכן קיימים שם חיים מיקרוסקופיים, אך כאלו שהמין האנושי מעולם לא בא איתם במגע – לכשנפלוש אנו לסביבה זו, לא נסתכן בעצמנו בגורלם של בני המאדים הפולשים של ה. ג' וולס? ומה יקרה אם משלחת מחקר אנושית אל המאדים תביא איתה יצור חי, גם אם מיקרוסקופי, בחזרה אל הארץ, וזה ייחשף לסביבה בה אין לו כל טורף טבעי? התרחישים הבדיוניים הופכים לשאלות קונקרטיות עם תכנונתן של משימות מחקר מאוישות אל המאדים.

התחלנו עם פרויקט הנדסי אדיר ממדים, ואנו מסיימים עם שכזה. לפני מספר שבועות הציע אילון מאסק לקברניטי העולם – עשו שימוש קונסטרוקטיבי בפצצות המימן שברשותכם, והכינו את מאדים למגורי אדם. מאסק מציע 'להאריץ' את מאדים – והוא אינו סופר מדע בדיוני – על-ידי שיגור פצצות המימן לעבר כיפות הקרח והמסתן. הפיצוצים ישחררו מים ופחמן דו-חמצני אל האטמוספירה המאדימית, ויעשו אותו להרבה פחות עוין לבני האדם. אך מה אם יש כבר חיים על פני המאדים, גם אם מיקרוסקופיים, מה יקרה להם? האם זכותנו להשפיע על סביבתם ובאופן כה קיצוני, אולי עד כדי השמדתם, למטרותינו שלנו? האם החשיבות של מגוון ביולוגי חוצה פלנטות? עד כמה אוניברסאלי הוא שיח הזכויות והאם הטוענים לזכויות לבעלי חיים או להגנה על הסביבה, יבקשו להגביל את התערבותנו על פני המאדים? בלא ספק נגלה זאת לאורך העשורים הבאים, אך למבקשים לראות את הנולד, מומלץ להיות קשובים למדע הבדיוני.

 

בשמחה ישכיר לכם דירה על מאדים. אילון מאסק