מרצה מן החוץ בבצלאל, העביר ומעביר סדנאות כתיבה במשכנות שאננים ובבית שמואל.
ב-11.01.2024 התקיים מפגש במסגרת פעילות ועדת החקירה לכשל הדמיון בתרבות הישראלית. הוועדה עסקה במפגש זה בשלוש מילים, שלושה מושגים, "אנחנו, הם, העם", שלוש מילים שגורות בחיינו, שגורות בין אזעקות ושיגורים, דיווחים חדשותיים וקניות בסופר, מילים שחוקות ביום-יום ושבעוצמתן האדירה שוחקות הן אותנו.
בשיחה היסטורית-תרבותית, אקטיביסטית ויומיומית, ניסינו להבין מי זה "אנחנו"? מי זה "הם"? ומה זה "עם"? איך העבר שלנו כאן משפיע על ההווה? האם יש עתיד עבור כולנו? כיצד יחד, ננצח?
בהנחיית יובל עופר (עיתונאית ואשת תקשורת) הוענקו בצניעות כמה אפשרויות לתשובות, ובעיקר נשאלו המון שאלות, ע"י אסף אשרי (סופר, מרצה תסריטאות בבצלאל ומנחה סדנאות כתיבה), ד"ר ערן צדקיהו (יועץ גיאופוליטי, מרצה בחוג למדע המדינה באונ' העברית בירושלים ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית) ומאי פונדק (המנכ"לית הישראלית של עמותת "ארץ לכולם").
לקראת המפגש ביקשנו ממאי, ערן ואסף להתייחס בקצרה בכתב לנושא, כל אחת ואחד בדרכו.
צילום: מיכאל פלוטנו
שאלת העם, אנחנו והם היא שאלה של זהות. הזהות האישית שלי, אסף אשרי, באה לידי ביטוי כסופר, תסריטאי, אקדמאי, ירושלמי.
ירושלים היא עיר בה הזמן והחלל עובדים אחרת, ומתוך כך נתחיל במסע לחלל ומזמן. זה יהיה בקול עמוק וסמכותי ויתחיל בקלאסיקה, אנחנו של יבגייני זמיאטין:
"אתם עומדים לאסור בכבלי התבונה הגואלת את היצורים הלא נודעים, תושבי כוכבי-לכת אחרים, שאולי עוד נמצאים, מי יודע, במצבה הפראי של החירות. אם הם לא יבינו שאנחנו נושאים אליהם את בשורת האושר המתמטי המושלם, מחובתנו להכריח אותם להיות מאושרים. אבל לפני הנשק, ננסה תחילה את המילה. בשם המיטיב אנחנו מודיעים לכל המספרים של מדינת האחדות: כל מי שחש עצמו מסוגל, חייב לחבר נאומים, פואמות, מנשרים, או חיבורים אחרים על היופי והגדולה של מדינת האחדות. זה יהיה המטען הראשון שיישא איתו האינטגרל. תחי מדינת האחדות, הידד למספרים, יחי המיטיב!"
יחד ננצח! טוב, זה כבר לא זמיאטין או התרגום הנפלא של מירי ליטוויק לספר שלו. את זה אני הוספתי בשביל הרייטינג כי רק אקטואליה מקבלת זמן מסך עכשיו. את הטקסט הזה כתבתי עבור אירוע שבמסגרתו חזרתי לחלל, בו למדתי כסטודנט, אבל לא ללוקיישן (הכותב למד בביה"ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל, כשהמוסד פעל בתלפיות, ואילו האירוע התקיים בבניין החדש במתחם מנורה – רז"ב). אסתטית ורעיונית זה מעגל שלם. אבל אסתטית, אני אשתדל לחזור מעגלית לזמיאטין בסוף.
בעצם זה לא ממש משנה אם אתה תסריטאי או סופר או אקדמאי או ירושלמי או באיזה לוקיישן או חלל אתה מצוי. רוב הזמן אתה לבד, ממציא דמויות ודימויים באולם מראות מזכוכית שהיא התודעה שלך, כאילו היית איזה אורסון וולס בפילם ובשחור לבן בסוף של הליידי משנגחאי.
ואני מאחל לכם, קוראים נכבדים, בהצלחה עם לעקוב אחרי זרם התודעה של סופר ותסריטאי בזמן מלחמה.
אוקיי, אז איפה הייתי? אה, הם. עם. אנחנו. סדר. זרם. תודעה. הגדרה. עצמית.
יש לי שתי הגדרות לתסריטאי – תוכן וצורה. ברמת התוכן, תסריטאי הוא המלחין. לאחר מכן מגיעה המנצחת שהיא הבמאית וכל שאר התזמורת שנקראת יום צילומים.
ברמת הצורה, תסריטאי הוא זה שהשכנות והשכנים מניסן נתיב אומרים עליו: "איזה מזל שהוא יודע לכתוב, כי מסך הוא לא עובר." אבל מספיק עם הומור של ירידות עצמיות, בואו נחזור לאנחנו. ועם. והם.
אנחנו מתאר עולם עשוי זכוכית שבו העם הם מִסְפָּרִים והחלומות אסורים. גן עדן מלאכותי שהעריצות שלו היא פועל יוצא של שקיפותו, והחופש הוא היפוכו של האושר. הגיבור בעולם הזה הוא נתין נאמן שמטיל ספק במשטר עריץ ונאבק כיחיד בכוחות אנונימיים.
אגב, אני לא מדבר על הבניין החדש של בצלאל, ואל תאמינו לי שאני לא מדבר על הבניין החדש. תקראו את אנחנו של זמיאטין.
כי אני הממסד, אני האח הגדול, אני הפנופטיקון, אני מפקח ואני המעניש. וכמו עריץ טוב ונאור אני משתמש הרבה במילה "אני". אם יש אנשים שלא ראו את הבניין החדש של בצלאל, לכו לראות אותו ותבינו כמה שאי אפשר באמת לפקח על ולהעניש אדם יצירתי.
לרוב, סטודנטית בבצלאל חושבת בתוך הקופסה-מחוץ לקופסה, כמו החתולה הירושלמית של שרדינגר שלא בטוחה אם היא גוף זר: מת-זר או חי-זר. ואפרופו חי-זר אני כאן בגלל ההם.
ובמקום לצרוח "זוהי ספרטה!" אני אומר בקול רגיל, "כרתים", ומזדהה עם המינוטאור במבוך. יצור שגר בלוקיישן אקזוטי שבליבו חומת אבן, עם תוואי לא ברור שלא מבין שהוא גיבור טראגי.
אני אכתוב בשמם של ההם, הגיבורים הטרגיים שהפסידו בסרטים. וזה רק עניין של נקודת המתבונן. אני אכתוב בשם האקדמאי בוויפלאש שבסך הכל רוצה שהסטודנט המתופף לא יבטל אותו, בשם הסופר בניצוץ שעוד לא הבין שזה לא מיזרי הילדות התאומות במסדרון הן לא המעריצות מספר אחת שלו, בשם חוקר השטאזי שמאמין בשקיפות מחיים של אחרים ושלא מבין למה גיא פלג לא מקריא את ההקלטות שלו, אני אכתוב בשם עוברי המסך של העולם (טום קרוז, בראד פיט, אנטוניו באנדרס) בראיון עם ערפד שלא מבינים למה כשנבוקוב וקובריק עושים את זה בלוליטה אז מוחאים להם כפיים אבל כשאן רייס וניל ג'ורדן עושים את זה עם קירסטן דאנסט הילדה אז זה ממש דוחה ולא פוליטקלי קורקט ולבסוף אני אכתוב בשם הבאבאדוק שלא ידע שאם הוא רק היה בספר נאיבי בלי פופ-אפ שאומר: "אם תרצו אין זו אגדה", אז כולם היו מנשקים לו את הצילינדר.
אבל במקום זה אני אכתוב בשם ההן, אלו שהפסידו ומפסידות היסטורית. כי כירושלמי אני יודע שיש סיפורים איתם ראוי ילדים לחנך על בלה בליסימה ושיש נרטיבים מושתקים של "הן". שיש קונספציה שצריך להתמודד איתה. אני מקווה שאנחנו ברגע היסטורי ומשק כנפי ההיסטוריה מזכיר לי שההיסטוריון הכי טוב שלנו הוא יוספוס פלביוס, זה ששאל "אני לוזר?" עוד לפני שמעון פרס וכתב את תולדות מלחמות היהודים.
כעם אנחנו טובים בלספר את התולדות שלנו מנקודת מבטו של הלוזר וההם שלא ניצחו.
תשאלו את המכבים, את בר כוכבא, את 300 הספרטנים השאהידים במצדה, את הבלה בליסימה התנ"כית שהיא אסתר. אני מזדהה גם כאיש של מילים ומשמעות, שמדבר בעיר שבה יצרו נושאי המגבעת ולכן גם אני טקסט פוליטי.
ובתור נציג ההם, אני רוצה שתתחילו להקשיב להן. לא להם שמאמינים שהלוזרים האלה צריכים להוביל אותנו לניצחון וששבויים במשק כנפי ההיסטריה. אלא להן, לאלו שבונות אלטרנטיבה, שצועקות שהמלך הוא עירום ושבוי בקונספציה, לתצפיתניות של המציאות, לאחיות הגדולות מיחידות עם שם של פמיליאריים מִגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה – ביבשה, באוויר ובים. אלו שלא מבינות למה נתנו להן שמלות אדומות ושביסים לבנים כשלא ביקשו אקסטרים מייקאובר, ולמה כשהן שאלו "למה?" כמו שיר להקה צבאית של ארנבות של ד"ר קספר – לא הקשיבו להן, אז כנגד רצונן הן נאלצו לצלצל בפעמונים.
אני מדבר בשם הנוסעת השמינית, שרק בגלל מגבלות השפה העברית נאלצה להסתובב סרט שלם עם מגדר לא מדויק ואפילו כשהיא דרשה מריפלי ביותר מסט לסתות אחד קצת אחווה וסיסטרהוד אף אחד לא שמע אותה כי בחלל, כמו במלחמה, אף אחד לא יכול או רוצה לשמוע אותך צורחת.
אז במקום להיות התזאוס ולהרוג את המינוטאור, אתחבר לצד הנשי שלי, אבקש להקשיב להד של הזמרת אקו "שמביאה ת׳שיט באווירה נשית פרש לאללה מה שחונק אתכם – אצלה זז קל אז וואלה לא כל אחת שמעיזה סימן שעלה לה ואני כאן בשבילך שתעשי מה בא לך – את אחות וזה לכל הפחות נותן לי לאסוף כוחות אז כולכם מוזמנים לקוד קידה, מולכם עומדת האחת אבל לא היחידה."
ואחזור כמו שהבטחתי, במעגל שלם, אל האנחנו של זמיאטין ואל האחת והיחידה – המוזה שלא יכולה לשתוק כי "זה דומה, כנראה, למה שחשה אישה כשהיא שומעת לראשונה בתוכה דופק של אדם חדש, עדיין עיוור וזעיר. כמו יצירה כי זה אני, ובו-בזמן זה לא אני. במשך חודשים ארוכים אצטרך להזין אותו במיצי, בדמי, ואחר-כך אקרע אותו מעלי בכאב ואניחו לרגלי מדינת האחדות .אבל אני מוכן, כמו כל אחד, או כמו כמעט כל אחד מאיתנו. אני מוכן."
גם אני מוכן, ורק אומר שיכול להיות שביחד ננצח! אבל בטוח שלחוד נפסיד.