המלצה | "אדינגטון" כביטוי לפגמים בדמויותיו ובסרטיו של ארי אסטר

ארי אסטר פרץ לתודעה הקולקטיבית (שלי לפחות) עם סרט מופתי, בז׳אנר שבדרך כלל אין בו הרבה כאלה. אחרי הרדטרי (או תורשתי אם ממש רוצים), שעקב אחרי קורות משפחה חסרת מזל שנוכחות על־טבעית החליטה לאמץ, הוא הפך לבמאי שמאוד מתסכל לעקוב אחריו עבורי. מאוד ציפיתי לדבר הבא שהוא יעשה אז אולי האכזבה הייתה בלתי נמנעת. 

מידסומר, שככל הנראה היה צעד למעלה בהיררכיה ההוליוודית בשביל אסטר, היה משמעותית פחות מעניין בעיני, ולמרות שהיו בו רגעים לא באמת הרגיש כאילו היו בו דמויות. אבל אם במידסומר הרגשתי שאני די לבד בזה, הסרט הבא שלו – בו מפחד – שיתוף הפעולה הראשון עם חואקין פיניקס, וככל הנראה הסרט הראשון שלו עם תקציב כמעט בלתי מוגבל, הייתה אכזבה קולקטיבית וכשלון באמת קולוסאלי. אחרי כעשרים דקות מבטיחות מאוד, שבפני עצמן הן סרט קצר מושלם, הוא פונה לכיוונים שונים ומאוד לא הכרחיים, שנראים יותר כמו שואוריל של במאי שרוצה להראות שהוא יודע לעשות הכל, אבל התוצאה היא קשקוש די מוחלט עם מסקנה אינפנטילית למדי. 

אני כותב את כל זה כי כשניגשתי לצפות באדינגטון לא היו לי הרבה ציפיות, אבל כן הייתי סקרן לראות מה ארי אסטר מודל 2025 מסוגל לייצר. גם הפעם חואקין פיניקס קיבל את התפקיד הראשי של השריף המסכן בעיירה מוכת הקוביד אדינגטון, אי שם בארצות הברית, במעין מערבון מודרני ברוח האחים כהן. את תפקיד הנבל הראשי קיבל פדרו פסקל, בתור ראש העיירה, לצד עוד שחקנים מצויינים, מוכרים ואלמונים כאחד. 

יכול מאוד להיות שההנאה הממש לא מסוייגת שלי מהסרט הלא מושלם בכלל הזה נבעה גם מהחוסר המוחלט בציפיות, אבל מבחינתי זה הסרט הכי טוב של ארי אסטר מאז הסרט ההוא שהפגיש בינינו לראשונה. בהשוואה לסרט האחרון הגדול שלו, בו מפחד, שגם הוא נסוב סביב דמות די מסכנה בגילום חואקין פיניקס, ובו כל דבר פרט לחצי שעה הראשונה של הסרט היה באמת יכול היה לא להתקיים, פה המצב די הפוך. הסרט מתחיל בשרשרת אירועים קטנוניים, שאין באמת סיבה להתעניין בהם, וכולם נועדו להציג את העיירה והפרטים שמרכיבים אותה, ובעיקר את החיים הלא פשוטים של השריף שמסרב לשמור על החוק ולעטות מסכה בשיא המגיפה העולמית על מנת להפגין את זכויות האזרח שלו ולא למות מהתקף אסטמה. נקודת המוצא המנומנת הזו מתהפכת איפשהו באיזור הארבעים דקות לתוך הסרט המאוד ארוך הזה, והופכת לרצף בחירות אומללות של כל הדמויות והשריף בראשן. 

כצופה, החוויה היא אמנם מאוד מתסכלת, אבל גם מאוד מצחיקה ולא צפויה, וכתוצאה מכך המאזן בסוף הופך את הסרט להרבה פחות מדכא שהוא אמור להיות – כשהבונוס העיקרי הוא ההנאה וההזדהות עם חוסר המזל והכשלונות של הדמויות האלה בעיירה ששואבת לתוכה את כל המאפיינים הרנדומליים של אמריקה הכאוטית של השנים האחרונות. אולי קצת בדומה אליהן, גם ארי אסטר והקריירה שלו סובלת מהפגמים של הדמויות שהוא מציג (וחשוב להדגיש שהסרט הזה ממש לא חף מהם, ואני ממש לא אופתע אם מישהו יחשוב ששילוב האלמנטים הכל אמריקניים המודרניים בסרט הזה יראה לו כמו בלגן מוחלט). אבל זו אולי גם הסיבה שבניגוד להרבה במאים מבטיחים בני דורו, נשארה לו פינה חמה בלב שלי ואני כנראה אמשיך לראות כל סרט שהוא יוציא כבמאי.