המלצה | הנערה האחרונה כבר אינה אותה נערה

הגיבורה של סרט האימה השתנתה לאורך השנים. ה-" Final Girl ", ארכיטיפ "הנערה האחרונה" ", הדמות ששורדת את המתקפה הרצחנית, התאפיינה בעבר במידות של תמימות, טוהר ובתוליות ששמרו עליה ועזרו לה להינצל. דמותה, שמעוררת הזדהות בצופה, מובילה את העלילה אל שיא שבו היא הופכת אקטיבית וחזקה ומביסה את הרוצח או חומקת ממנו. האפיון הזה נתפס בדיעבד בעייתי ושמרני, שכן נשים מיניות יותר בסרטי האימה בדרך כלל נרצחו בשלב מוקדם ו”נענשו” על מעשיהן. הדגם הקלאסי של "הנערה האחרונה" עבר גלגולים רבים לאורך השנים ויצא מהמסגרת הקלאסית של הנערה הטהורה והתמימה, עם יותר ויותר פרוטגוניסטיות שמאתגרות את האידיאל הבתולי.

מעניין לבחון את "הנערה האחרונה" בשני סרטי סלאשר חדשים – דולי ועזרה עצמית – שהוצגו בפסטיבל אוטופיה 2025 . שני הסרטים מציעים גלגול חדש של "הנערה האחרונה": נשים צעירות שנראות תמימות ורגילות לחלוטין, אבל משהו בתוכן גועש עוד לפני שהאיום החיצוני פורץ למסך. הן אינן מרוצות מהחיים השגרתיים שלהן, והמתקפה כלפיהן הופכת מעין אמצעי – אולי אפילו הזדמנות – לצאת מהמסלול המוגבל שבו הן נמצאות.

דולי (Dolly , בבימוי רוב בלקְְהֶרְְֶסט, 2025) פותח בזוג צעיר שיוצא לטיול ביער, שם בן הזוג צ’ייס מציע נישואין לזוגתו מייסי )בגילומה של פביאן תרזה המצוינת(. במבט ראשון הזוג נדמה כדי סטנדרטי, אפילו סאחי, כזה שעומד להינשא ולחיות יחד באושר ובעושר. אבל מייסי מהססת: לצ’ייס יש ילדה והיא מעולם לא רצתה להיות אימא. רגע הצעת הנישואין נטען באי־נוחות ובספק. האם היא באמת רוצה בהתחייבות הזאת לנצח? האם היא מעוניינת במסלול הרגיל – להתחתן, להיות אימא, לגור בבית נעים בפרברים? את הצעת הנישואין קוטעת מוזיקה בובתית ומלחיצה, וצ’ייס יוצא לבדוק מאין היא מגיעה. הספק של מייסי והמתקפה הממשית מגיעים כמעט בו בזמן – האיום החיצוני מתפרץ בדיוק כשהיא מתלבטת אם להישאר במציאות שלה.

בעזרה עצמית (Self Help , בבימוי אריק בלומקוויסט, 2025) אוליביה נדמית כנערת קולג’ נורמטיבית ואפילו משעממת. אימהּ מתאהבת במנהיג כריזמטי של כת, ואוליביה מצטרפת אליה לריטריט שהוא מעביר. כשהיא מבינה לאן הגיעה, אוליביה מנסה לחלץ את אימא שלה משם. למרות התדמית התמימה שלה, לאוליביה יש עבר אפל – בילדותה היא רצחה את המאהב של אימהּ. האלימות שהיא נאלצת להפעיל נגד מנהיג הכת לא הגיעה אליה מבחוץ – היא כבר הייתה שם, תוססת מתחת לפני השטח. אוליביה מתחילה את הסרט במסיבה, מתמזמזת עם בחור שלא הכירה, מגלה את המיניות שלה. כל הזמן היא בקונפליקט פנימי: מצד אחד לא להיות מינית, לא להתבלט. מצד אחר לבטא את היצרים שלה, לפעול
באלימות, באינסטינקטים של רוצחת.

דולי ועזרה עצמית הם שני סרטי אימה “קלאסיים”, “גוֹרֹיים”, מדממים. הצפייה בהם אינה מומלצת למי שאינו מסוגל לראות איברים קטועים או התעללות קשה. במובן הזה הם חוזרים לסרטי האימה ה”קלאסיים” שאינם מז’אנר ה־ Elevated Horror הפופולרי כיום, דוגמת המנסרים מטקסס (The Texas Chainsaw Massacre , טובי הופר, 1974), רצופי דם ורצח. אבל דווקא בחזרה לז’אנר הקלאסי מתגלה משהו עכשווי: יש תחושה שהסאחיות האמריקאית, אותן נשים צעירות ש”עושות הכול כמו שצריך” נתונות למתקפה – ומשהו בתוכן כבר מוכן להגיב.

בניגוד ל"נערה האחרונה" המסורתית, שהסיטואציה הקשה מכריחה אותה להיות אקטיבית, אצל אוליביה ומייסי ההתנגדות באה מבפנים. הן רצו יותר מהחיים השגרתיים שלהן עוד לפני שהרוצחים הפסיכופתים הפציעו בחייהן. הן רוצות לאהוב, הן רוצות לחוות, והן אינן בטוחות שהן מוכנות למסלול הצפוי מהן. כשהמתקפה מגיעה, היא מתגלה כסוג של הזדמנות – מהממת ומדממת – לפרוץ החוצה. מתברר שהן מיומנות וחדות אפילו יותר מהרוצחים המעוותים ביותר.

אפשר לראות את הסרטים האלה גם על רקע האקלים הפוליטי האמריקאי העכשווי. הכת בעזרה עצמית מהדהדת עולם שבו כל שרלטן יכול להפוך למנהיג רק בזכות יכולות השכנוע שלו. אותן נשים סאחיות, לא מעורבות, שממשיכות לחיות את שגרת חייהן, מגלות שאי אפשר להתעלם מהסכנה כשהיא דופקת להן על הדלת. ההכחשה וההתכנסות פנימה אינן עוזרות. צריך לפעול – והפעולה הזאת, כפי ששני הסרטים מראים, יכולה להיות אלימה, מדממת ונואשת. אבל היא גם הכרחית.

דולי ועזרה עצמית מציעים גרסה חדשה ל־"הנערה האחרונה" – כזו שאומנם נראית סאחית מבחוץ, אבל מכילה זעם והתנגדות פנימיים. בעידן שבו הפוליטיקה האמריקאית מאיימת על זכויות בסיסיות, ושרלטנים עולים לשלטון בזכות כריזמה בלבד, שני הסרטים עוסקים בנשים שצריכות לקבל כאפה מהמציאות כדי להבין שהן כבר אינן יכולות להישאר בשקט. הן מבינות שההכחשה וההיצמדות לשגרה לא יעצרו את האיום – לא את הבובה הרוצחת, לא את הכת המסוכנת ולא את הכוחות הפוליטיים שמנסים להכניס אותן למסגרת. מייסי ואוליביה מגלות שהן צריכות להציל את עצמן, גם אם זה אומר להיות אלימות, לא נעימות ובהחלט לא סאחיות. האי־שקט הפנימי שלהן, הספק, הרצון לצאת מהמסלול הצפוי – כל אלה אינם מתגלים כחולשה אלא ככוח שמאפשר להן לשרוד. ה־ Final Girl החדשה אומנם צריכה קריאת השכמה חיצונית כדי להתעורר מהתרדמת, אבל כשהיא מתעוררת היא מגלה שכבר יש בה הכול כדי להשיב מלחמה.