המלצה | איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את הדמויות של ארי אסטר

לקח לי זמן לאהוב את הקולנוע של ארי אסטר. אסטר, הנתפס כאחד הקולות הבולטים של השנים האחרונות, פרץ לזירה ב־2018 עם תורשתי, שהיה לאחת ההצלחות המרשימות לסרט אימה ולסרט ביכורים בעשור הקודם (ואף הוקרן בפסטיבל אוטופיה בשנת יציאתו). עם זאת מצאתי את הסרט מרגיז. תורשתי מימש את אחד החטאים הגדולים ביותר בעיניי בסרטי אימה – להיות טיפשי. אחת המוסכמות המרגיזות של סרטי אימה היא דמויות שאינן מתנהגות בצורה אינטליגנטית. הן נכנסות לחדרים חשוכים אף על פי שהן יודעות שיש מפלצת; הן מתפצלות מחבריהן הגם שרוצח מסתובב באזור, ועוד עשרות קלישאות כאלו. בתור חובב אימה טרוֹפּים כאלו מרגיזים אותי, במיוחד כי יש בז'אנר יצירות מופלאות שאינן מתייחסות לקהל בזלזול כזה. 

כעסי נמשך בסרטו השני והנערץ של אסטר, מידסומר, שרק הגביר התנהגות כזו אצל הדמויות. בשלב זה הייתי כבר מוכן לפטור את אסטר בהנחה שהוא ואני פשוט לא מסתדרים. אך השינוי קרה בסרטו השלישי, בו מפחד, והגיע לשיא בסרטו החדש אדינגטון. מה שנראה לי בהתחלה כבאג התגלה כפיצ'ר, ובעזרת שני סרטים אלו למדתי להעריך מחדש גם את יצירותיו הקודמות של אסטר. אסטר אינו יוצר קולנוע טיפשי, אלא קולנוע שחוקר את הטיפשות האנושית. בפרט את חוסר היכולת של דמויותיו להתנהל בצורה בריאה ונורמלית בחברה. אנסה במאמר זה לפרק קצת את הדרכים שבהן אסטר עוסק בטיפשות ולהראות איך הן מובילות את הדמויות בסרטיו לטירוף ולשיגעון.

אם אמתח קו מחבר בין כל הדמויות הראשיות בסרטיו של אסטר, אכנה אותו אימפוטנציה רגשית. מדובר בדמויות עם אפס יכולת לדברר מחשבות ורגשות. דוגמה מעניינת לכך היא דני בסרט מידסומר (בגילומה של פלורס פיו). דני היא בבירור חלק ממערכת יחסית רעילה, שלא לומר מתעללת רגשית. עם זאת, הצורך של דני באהבה ובתחושת ביטחון, בצירוף הטראומה המשפחתית שחוותה, אינה מאפשרת לה לעזוב את בן זוגה כריסטיאן. בצפייה הראשונה הדבר הרגיז אותי: הרי דני נמצאת במצב מסכן חיים, כמו שאר חבריה ואהובה, אך היא פעם אחר פעם בוחרת להישאר במצב הזה, לכאורה בלי הסבר. בקריאה רגשית של הדמות אפשר לראות כי היא אינה מסוגלת לסגת מהסיטואציה כפי שהיא אינה מסוגלת לסגת מהזוגיות עם כריסטיאן. דני הייתה חוסכת הרבה סבל (ובכנות, הרבה מוות) אילו רק הייתה לה היכולת לתקשר. הדבר נכון גם לאנני ולפיטר בסרט תורשתי. המנגנון המוביל של הסרט הוא ההדחקה של המוות. באחת מהסצנות הדרמטיות של הסרט אנני מטיחה בפיטר את האשמה על מעשיו. סצנה זו מתניעה את המערכה המסכמת ואת הגורל המחריד של המשפחה שבלב הסרט. גם פה, אילו רק הדמויות היו מתקשרות ביניהן ומשקפות את כאבן, ייתכן שגורלן היה נמנע. עם זאת, גם גורל הדמויות הוא חלק מהטענה של אסטר על בני אדם.

על הנייר (ובאמת על הנייר בלבד), בארבעת סרטיו של אסטר הדמויות הראשיות מגשימות את מטרתן (או את ייעודן, בתורשתי). עם זאת, לסופים אלו נלווה טעם מריר. ההגשמה בסרטים כמעט תמיד אינה מגיעה באופן שהדמויות רצו. הניצחון אולי הושג, אך הוא כולל כניעה לשיגעון. הדמויות אינן לומדות לתפקד בחברה אלא יוצאות ממנה. בסופו של מידסומר דני מצליחה להיפרד מכריסטיאן ולמצוא מקום חדש המקבל אותה, אך המחיר הוא איבוד כל חייה הקודמים והשתייכות לכת רצחנית. בו מפחד, ברובו, הוא הליכה לעבר השיגעון. במהלך הסרט איננו יודעים להפריד בין מה שבמציאות למה שבראשו של בו. המערכה האחרונה מביאה רעיון זה לקצה, כאשר אנו נוכחים במשפט הדן ברגשותיו של בו ובקשר עם אימו. בדומה לדני ולאנני, בו לא הצליח לבטא את רגשותיו לתשוקת נעוריו ולאימו. סצנת המשפט מבהירה לנו כי זהו הגורם המרכזי למצבו הנוכחי ולבסוף למותו. בו מפחד הוא גם סרטו הראשון של אסטר שאינו סרט אימה, אף שהוא אינו חורג לגמרי מהז'אנר הזה. למרות שינוי הז'אנר, המהלך העלילתי וההיגיון שמאחורי הדמויות נשמרים: חוסר יכולת לשקף רגשות מוביל לרצף בחירות המסתיימות בקרשנדו של טירוף. 

לכן, בראייתי, טבעי שאסטר יבחר למקם את סרטו החדש, אדינגטון, בסגרי הקורונה. במובנים מסוימים הקורונה היא זרז מושלם לתהליך שתיארתי בסרטי אסטר. לצד זאת אפשרה הקורונה לאסטר להתרחק מעולמות מדומיינים. אין לנו צורך לדמיין איך נראית הליכה לשיגעון – כולנו חווינו זאת ברצף סגרים בלתי נגמר. שיגעון הגדלות של ג'ו בסרט מתחזק בעקבות החברה שסביבו, שאינה מסוגלת לתפקד. לצד זאת, הסרט מוסיף דגש מעניין – השימוש במסכים לתקשורת. כל ניסיון של ג'ו לתקשורת פנים אל פנים, עם לואיז אשתו או עם טד יריבו, רק מנכיח את חוסר היכולת של ג'ו לקיים קשרים בריאים. לכן המציאות שבה מרבית התקשורת היא דרך המסך, בסרטונים מוקלטים, קוסמת לג'ו והופכת לכלי עוצמתי בעבורו. השינוי בתקשורת האנושית בתקופת הקורונה משרת את דמויותיו של אסטר, כי כעת שאר העולם נדרש לתקשר כמוהן.

באדינגטון יש עוד שינוי מעניין ליצירה של אסטר. בסרטיו הקודמים התמקד אסטר באישי, בדמויות ספציפיות ובקשיים שלהן. אדינגטון עוסק בצורה רחבה יותר בחברה. אלו כבר אינן הדמויות הפגומות שנכנעות לשיגעון, אלא כולנו. אנו רואים כיצד כל דמות בעיירה אדינגטון מחפשת פתרון לחוסר ההיגיון של העולם המודרני. כל הדמויות בעיירה מחפשות משהו גדול יותר להיאחז בו, לכן הבחירה להפגין נגד גזענות כמעט זהה לבחירה להצטרף לכת. יחסית לסרט העוסק בפוליטיקה אמריקאית בצורה ישירה, נדמה כי אין דמות בסרט שיש לה אידאולוגיה. זהו כתב האשמה חריף של אסטר כלפי החברה האמריקאית: עוד ועוד אנשים במציאות מתקרבים לדמויות בסרטיו של אסטר – אין להם יכולת לשתף רגשות, ובעקבות זאת הם נכנעים לטירוף. מה שהתחיל כמנגנון עלילתי הפך באדינגטון לנבואת זעם שאולי כבר התגשמה. 

אומנם ז'אנר האימה סיפק לארי אסטר את הפריצה, אך הוא אינו הולם את מלוא כישוריו. דווקא ההתרחקות מהאימה חושפת את הנושאים המעניינים בסרטיו, את הדיון הרחב שהם מייצרים. ז'אנר המערבון, על כל גלגוליו, משרת אותו בצורה טובה. המערבון התחיל כטובים מול רעים והתקדם לרעים מול רעים, ואילו אסטר מציג מערבון של טיפשים מול טיפשים. אנשים קטנים ושבורים שאינם מסוגלים לשלוט בכוח שהגיע לידיהם. במובן זה לא רק שאסטר מתפתח מסרט לסרט; הוא הופך את הדיונים שהוא מנהל לסבוכים יותר ולמדכאים יותר. ההתרחקות מסרטי אימה מורידה מהסרטים את הפחד ומשאירה את ליבתם – הפתטיות האנושית. תפיסה זו הופכת את הצפייה בסרטיו של אסטר לחוויה מכמירת לב. אם בסרטים אחרים אתה מצפה לשינוי או להתפתחות הדמויות, בסרטיו אתה מצפה לראות כיצד הן ייכשלו הפעם. אלמנט זה הופך את סרטיו של אסטר למסעירים: אתה רק מחכה לתאונת רכבת שעומדת להתרחש, אך בתוך כך טמון הפחד האמיתי בסרטים האלה – הפחד שגם אנחנו אחת מדמויותיו.