המלצה | "אדינגטון", ארי אסטר חוזר לימים סוערים

שנת 2020 הייתה שנה, איך לומר… מעניינת. מגפה עולמית, סגרים, אי ודאות – והרבה, אבל הרבה סימני שאלה. בארצות הברית, למגפה הזו נוספו גם "חברים" מהאקטואליה המקומית: הרצח של ג'ורג' פלויד, ניצני מרד אזרחי זועם ומחומש, מחאות שסחפו רחובות ושורשים של טינה שהחברה האמריקאית מתקשה להודות בקיומם. והיה, כמובן, את המבוגר הלא אחראי: אחד, אלמוני, דונלד טראמפ. לא בדיוק האווירה הכי מתאימה לדרישה "להישאר בבית" – וגם לא מצב פוליטי שמחזק אמון. בסרטו החדש, אדינגטון, הבמאי ארי אסטר חוזר לאותם ימים סוערים – לא כדי לשחזר אותם, אלא כדי לעבד אותם דרך דיסטופיה סמויה, אישית, פרועה; זהו ניסיון קולנועי להבין מה קורה כשמציאות, פרנויה וטכנולוגיה מתמזגות לנרטיב שאיש כבר לא שולט בו – ואולי, בעצם, איש כבר לא מסוגל להבין אותו.

העלילה מתרחשת בעיירה קטנה ודמיונית בניו מקסיקו, במאי 2020, ברגע שבו אמריקה עדיין רועדת מהלם ובלבול מכל הנהלים והנחיות חבישת המסכה, בעוד האמון בין אזרחים למוסדות הולך ומתערער. העיירה הופכת לשדה קרב פוליטי־חברתי. במרכז הסיפור עומד ג'ו קרוס (חואקין פיניקס), השריף המקומי. קרוס הוא גבר טעון, חשדן, מתוח, שמסרב להשלים עם ההנחיות הממשלתיות, מתנגד להגבלות הקורונה, ונושא עמו זעם כבוש כלפי המערכת כולה. הוא מחליט להתמודד לראשות העיר מול ראש העיר הנוכחי, טד גרסיה (פדרו פסקל), פוליטיקאי רהוט, מתוחכם, מגובה כלכלית, וגם – נכלולי וצבוע. זאת אומרת, פוליטיקאי קלאסי. גרסיה מקדם יוזמה שנויה במחלוקת: הקמת מרכז נתונים עצום שיביא תעסוקה לעיר. 

בין השניים שוררת טינה, הקשורה לקשר עבר בין גרסיה לאשתו של קרוס, לואיז (אמה סטון). לאט לאט, מה שמתחיל כמאבק בין שני נרטיבים על ניהול משבר, מתפצל לכאוס קהילתי: הפגנות, תיאוריות קונספירציה, טינה הדדית, ואובדן מוחלט של שפה משותפת. הדרמה יוצאת מנקודת פתיחה יומיומית, אמינה, המוכרת היטב מהזמן שבו הסרט מתרחש – אך ככל שהיא מתקדמת, היא מתרחקת מהיסטוריה מתועדת, ומתקרבת למרחבים של פחד, שיבוש תודעתי, ומציירת תמונה פסיכולוגית של חברה בתהליך התפרקות רדיקלית.

זה מתחיל ריאלי, מוכר, מציאותי. אולם מתישהו הריאליזם המוקפד ננטש לטובת לטובת ז'אנרים פרועים יותר: בין סאטירה פוליטית למערבון תודעתי, בין פארסה להזיית חרדה. הדמויות משנות גישה בקיצוניות, העובדות משתנות, השיחות מקבלות טון בלתי צפוי. נדמה שהסרט עצמו נדבק במתח ובבלבול של תושביו – וכמו תודעה שנשברת תחת עומס מידע, גם הוא מתחיל לקרוס לתוך עצמו. כך, סרט על מגפה ותחלואה פיזית, הופך למסע בתוך תודעה חולה. הווירוס האמיתי אינו ביולוגי. הוא רעיל יותר, והוא מקנן בתודעה. זהו נגיף של פרנויה, של ספק, של רשתות חברתיות ופייק ניוז. ישות מתעתעת יותר, חמקמקה יותר, ובעיקר – אלימה הרבה יותר. ארי אסטר מצייר תמונה מדאיגה: איך מגפה של אי אמון יכולה לשבש את היכולת להבחין בין סיפור לעובדה, בין פחד למציאות, בין אני לאחר.

וכאן מתחילה להתבהר תחושת העומק האמיתית של אדינגטון: כל דמות בו נדמית הן כייצוג של מצב פסיכולוגי, של מצב תודעתי, או של רכיב פוליטי שטוף מוח. כך למשל, קרוס לא מאמין לבהלת המגפה, בעוד גרסיה מחויב לה ומשתמש בה למטרתו. דמויות נוספות משקפות מצבים תודעתיים אחרים: אשתו של קרוס משדרת קפיאות, חוסר אונים ואלמנטים ברורים של הדחקה. אימה, שכמו עברה לגור איתם בגלל המגפה, והיא משקפת הכחשה. מישהי שמסרבת להכיר באמת הפרטית, שמה כל מה שהיא מאמינה בו יקרוס – מהווה דוגמה מובהקת לתרבות האמריקאית ולאופן שבו היא מתייחסת לפשעי אבותיה. 

וישנן דמויות נוספות: ורנון (אוסטין באטלר) מגלמת חתרן שמפיץ קונספירציות של אונס, סחר בילדים ומעורבות של הממשל. זהו קול של אי אמון רדיקלי, עמוק, הזוי אך מנומק. יש גם נערים לבנים וצדקניים, מוכי אשמה, שלא יודעים מול מה ומי הם מפגינים. מה שנקרא "אשמה לבנה". ולבסוף, דמות הזויה נוספת, שיכור העיירה, טרופ ז'אנרי מוכר שמוקצן כאן עד הקצה: הוא שקוע בהזיות ובטראומה ומשוטט ברחובות סהרורי. כל אחד מהם הוא יישום נרטיבי, ייצוג של חלקיק בשרשרת עצבית שהתפקעה. אדינגטון מתמלא בפרגמנטים של תודעה, בתדרים של נרטיבים סותרים, בתגובות של מערכת עצבים קהילתית. כל זה קורה בנוף חזותי של אמריקה כפרית, שטופת שמש אך רדופת סיוט. וככל שהוא מתמלא, ככל שהוא נעשה רווי סתירות, כך הולך ומתערפל הנרטיב: מי מספר את הסיפור, מהי "האמת", ואיך בכלל אמורים לזהות אותה.

אבל ייתכן שהדמות המורכבת והמאיימת ביותר באדינגטון אינה אחת מהדמויות האנושיות. אולי זה דווקא מרכז הנתונים שמוקם בשולי העלילה. קשה לפענח בדיוק מה הוא מייצג – וזו בדיוק הנקודה. יש שיראו בו סמל לעידן האלגוריתמי, שבו נוסחאות בינאריות קובעות מהי אמת לפי ניתוח דאטה, לא לפי הבנה אנושית. אחרים יזהו בו תשתית טכנולוגית ריקה: תחליף מכני לחזון האמריקאי – כזה שמבטיח תעסוקה ויציבות, אך משמיט תחושת שייכות, ערכים, או תקווה. ויש מי שיחשוב עליו כעל מוח תרבותי חדש: אוסף אינסופי של מידע לא מעובד, שמנסח את ההיסטוריה לא לפי משמעות, לפי סטטיסטיקה. כמו כל דבר אחר באדינגטון, גם האלמנט הזה פתוח לפרשנות פוליסמית.

מה שהופך את אדינגטון למעניין במיוחד, בהקשר של גוף העבודה של אסטר, הוא שינוי הכיוון. עד כה אסטר לא נודע כיוצר פוליטי – "תורשתי", "מידסומר" ו"בו מפחד" עסקו בנפש הפגועה, בטראומות משפחתיות, בחרדה, באובדן זהות ובקשרים תלותיים. פחות בחברה ה"גדולה", פחות במוסדות. הוא גם לא עוסק ממש באקטואליה. אפילו כשהעולם שבחוץ חלחל פנימה לסרטיו, הוא שימש יותר כרקע. אבל באדינגטון אסטר מבצע תנועה אחרת. הוא שומר על הכאוס התודעתי – אבל משליך אותו החוצה: אל מרחב משותף, קהילתי, ציבורי. זו לא סתם יציאה מהבית, זו העתקה של שדה הקרב מהפסיכולוגי אל התרבותי, מהתת־מודע אל פני השטח.

אדינגטון הוא סרט איטי, אניגמטי ולא לגמרי ברור עד הסוף. אולי אפילו לא קוהרנטי. והוא גם זכה לביקורת לא אוהדת בדיוק בשל כך. אבל אלו אינם פגמים תסריטאיים; הם חלק בלתי נפרד מהאלגוריה שאסטר פורש כאן. חברה לא קורסת בבת אחת – היא נשחקת, מפקפקת, מתפצלת, מתבוססת בתשדורות סותרות. האם יש פתרון? לאו דווקא. האם יש התרה? הגזמתם. הרי אם אין אמת, אין פתרון, אין התרה, יש רק אי ודאות; תחושה שהשלם הולך ומתרופף, עד שכבר אי אפשר לזכור איך הוא היה בנוי מלכתחילה. ההיסטוריה – כך נדמה – מתעצבת מתוך חוסר סדר, מתוך שבר. ואסטר, יותר משהוא "מספר סיפור", פשוט בונה זירה של תוהו ובוהו: נרטיבים מתנגשים, רגשות גולמיים, מבנים מופרעים של משמעות ומהם עולה שאלה אחת: האם נותר משהו שאפשר להיאחז בו?

למעשה, אדינגטון הוא ניסיון קולנועי לשוב לתקופה מכוננת בתרבות האמריקאית, עוד לפני שהיא הספיקה להחלים ממנה. לא כדי לשחזר, לא כדי להסביר – אולי כדי לחטט בפצע כל עוד הוא פתוח. מן הסרט עולה תחושת הלקאה קולקטיבית מהוסה: חרדות, זיכרונות, שברי אמונה וסיפורים סותרים – כאלה שעדיין רודפים את התרבות האמריקאית בכל רמה של שיח.

הקלחת המבעבעת שבנה אסטר היא אחת היצירות האניגמטיות והמרתקות של השנה. כל צפייה חושפת שכבות נוספות – פרטים, סתירות, הומור שחור, תבונה, אבסורד וביקורת פוליטית והומניסטית גם יחד. זה אחד הסרטים היחידים שבאמת העז לחפור לעומק בפצע הפתוח של תקופת הקורונה – ובמה שהגיע אחריה. וייתכן שגם יחלפו עוד שנים עד שיזכה להכרה שמגיעה לו. אולי רק אז נבין עד כמה השיגעון שאסטר שירטט מדויק ועד כמה הוא מפחיד.