המלחמה התחילה. היינו כבר עמוק בתוך העשייה. לא יכולנו להמשיך. עזבנו הכול. כולנו. שמטנו את הפרויקטים שעבדנו עליהם, ולא הצלחנו לשוב ולהציץ בהם במשך זמן רב. גם את הפרויקט הזה נטשנו. הכותבים נעלמו לנו. נעלמנו אחד לשני. נעלמנו לעצמנו. לא ידענו מה אנחנו עושים. אימה? חשבנו. כל סרטי האימה שראינו בחיינו התממשו סביבנו, במציאות הממשית. הכול היה נורא ואיום.
חשבנו על כך והבנו: הכול תמיד היה נורא ואיום. המלחמה הציפה את כל האלימות ואת כל הזוועות שהתרחשו סביבנו כאן, בישראל, במזרח התיכון, מיום לידתנו, ואת כל האלימות והזוועות שירשנו מהורינו וסבינו וסביהם של סבינו, וכן הלאה. התחלנו לחלום חלומות מסויטים ושוטטי דם, על כל מה שקראנו בחדשות, על כל מה שראינו בסרטונים, על כל מה ששמענו במקרה, ברחוב, מפי צעירים מבוהלים שניסו לתת מוצא לפחדים שלהם ובמקום, רק הפחידו אותנו עוד יותר – ועל כל מה שזכרנו, בגופנו, מאות שנים אחורנית. טבענו באימה עד מעל הראש.
ובכל זאת, כך העברנו את ימי המלחמה הראשונים: צפינו בסרטי אימה על תיכוניסטיות אמריקאיות שנלחמות במפלצות (אנושיות או על–טבעיות); קראנו סיפורים מפחידים שמתרחשים בטירות רחוקות, בזמנים אחרים; שבנו למפלצות הפיקטיביות האהובות עלינו ביותר: לערפדים, לזומבים, לסלאשרים, לרוחות הרפאים הרודפניות, לקללות העתיקות, לכרישים, לחייזרים, לכפילים, לדרקונים, לשדים שמתחבאים מתחת למיטה, לטכנולוגיות חדשות ומסוכנות, לטכנולוגיות ישנות ואכזריות, לגופים מעוותים, לקניבלים, ולכל האלים העתיקים ששוכנים ביער האפל ובמדבר הצחיח.
וזה עזר לנו. חיפשנו מבנים מוכרים להיאחז בהם, להבין דרכם ובאמצעותם, את מה שאין להבין – ומצאנו אותם ביצירות האימה. אלו היו לנו כמראה מעוותת שדרכה יכלנו להתבונן בעצמנו ובעולם שמקיף אותנו. דרך יצירות האימה הצלחנו להישיר מבט למה שמפחיד אותנו בנו, בשכנים שלנו, בתרבות שלנו, במשפחה שלנו, בנפש שלנו, בקיום הכל כך מעורער שלנו כבני אדם בעולם.
בכתב העת "בּוּ!" אנו מעוניינים – לא, חשים חובה – להכיר ולקטלג את המפלצות ואת המפלצתי, לחקור את הטאבו, ולנסות להבין מהו רוע. כדי להיות לטובים יותר, כפרטים, כקהילות וכחברה, כדי לשאוף למחר כלשהו, עלינו לעשות את העבודה הקשה, ההכרחית, וההומנית, של הכרת האיום והנורא. לתת שמות וסימנים בתוך מערבולת התחושות.
בכתב העת "בּוּ!" אנחנו שואפים לעקוב אחר הסיוטים המכוננים של התרבות, ואחר המנגנונים האסתטיים, השכליים והרגשיים העומדים מאחוריהם, לנסות להבין את העונג וההנאה המלווים את אהבת האימה, את ההתרפקות על סיוט משובח, להכיר את הפונקציות התרבותיות והפוליטיות של הפחד, להבין את התגובות הגופניות שהוא מעורר.
בכתב העת "בּוּ!" נעסוק באימה העכשווית והעתיקה, על גילוייה השונים בספרות, בקולנוע ובכלל האמנויות, תוך מודעות להקשר היסטורי ותרבותי רחב. ננסה להבין מה יצירות האימה מגלות לנו על הפחדים של הרגע הזה, וכיצד הן מקשרות אותנו לפחדים הקמאיים, הגולמיים, אלו שהעסיקו את האדם משחר הזמן, משחר הפחד. שכן הפחד הוא כמו שמיכה קצרה, כשאנו מכסים בה את הראש מיד הרגליים שלנו מציצות החוצה. הפחד מגלה עלינו את האמת השחורה, הוא יודע להתחבר לרוח התקופה, ולספר עליה דברים שהתקופה לא רוצה לספר לעצמה על עצמה.
בו! גליון 1 / כריכה מאת איתמר חפץ / איור מלווה לשער הגיליון
המלחמה התחילה. אבל עוד לפני האסון ידענו שאנחנו רוצים לתת במה לפחדים. מרחב פומבי להמרה שלהם לטקסט, לאסתטיקה ולהגות. תקופות משבר לא פעם מלוות בגלים של יצירה קשה, חשופה, וחשובה: הספרות האנטי מלחמתית שנכתבה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, סרטי גודזילה שצולמו אחרי מלחמת העולם השנייה, האמנות, הסרטים, המחזות, שנעשו בזמן ואחרי מגפת האיידס של שנות השמונים. גם כעת, אנחנו עדים לגל אדיר של כתיבה ושל עשייה אמנותית, שמגיב לרגע ההיסטורי שאנו נמצאים בו. והגל הזה – השירים, הסיפורים, המסות, הציורים, המיצגים, הלחנים, המופעים, הצילומים, התסריטים – הוא האופק היחיד שאנחנו מצליחים לראות כרגע. הוא מה שמחזיק אותנו מעל המים.
כתב העת הזה, כפי שאנו חולמים אותו, הוא במה של יצירה עברית מקורית. אנחנו רוצים לדרבן את הסופרים ואת המשוררות שלנו לכתוב יותר מוזר, משונה, מטריד ומאיים. אנחנו רוצים לקרוא ולפרסם סיפורים ושירים מבעיתים, רוויים במחוללי פחד טבעי ועל–טבעי, מחוברים לנעשה בעולם, לנעשה כאן. אנחנו רוצים הרבה, הרבה יותר, יצירות אימה מכאן.
עורכי כתב העת "בּוּ!": דנה שוופי וד"ר אמיר חרש