צלילת עומק | זה מגיע מתוך הבית

רבי יעקב הקשיש, "ג'ק" למכריו, היה הראשון לזהות את מקור שרשרת הרציחות המוזרה בעיירה הניו זילנדית שבה הוא חי. אמנם חלפו שנים מאז נטש את עולם היהדות הרחק מאחור, אבל הכישרון של ג'ק לראיית הנסתר שירש מאביו, רב גדול בפני עצמו, יחד עם כמה סרטוני יוטיוב והדרכות אונליין, אפשרו לו לפענח את התעלומה. הכוח הזדוני שמטיל את אימתו על קבוצת צעירים מקומית הוא… כורסא. אבל רגע, לא סתם כורסא, אלא כזו שרדופה על ידי הדיבוק בכבודו ובעצמו, אותה רוח רעה ונקמנית שתפסה את מקומה בתרבות היהודית בזכות המחזה של ש. אנ-סקי. זה קורה, כמובן, בסרט "כורסא רצחנית" מ־2019, שכתב וביים ברני ראו.

אנ-סקי, שהלך לעולמו ב־1920, עוד לפני הצגת הבכורה של מחזהו הקנוני, בוודאי לא היה מעלה על דעתו שיצירתו תעניק השראה לסרטי אימה על רהיטים קטלניים. אבל בעולם האימה הקולנועית, אין באמת גבולות, למרבה השמחה (ולעיתים הצער). ברגע ש"הדיבוק" הפך לסרט, ב־1937, כמו גם לבלט ולאופרה, הוא מיצב את עצמו כאייקון הגדול ביותר של האימה היהודית. משם היה קשה להחזיר את השד לבקבוק. או לכורסא.

תמונה: מתוך "הדיבוק" בבימוי מיכל ושינסקי, 1937

לצד הדיבוק, המטורף מרוב אהבה וצמא הנקם, ליוותה את האימה היהודית מראשית הקולנוע מעשייה פולקלורית עתיקה הרבה יותר, זו של הגולם מפראג, אגדה יהודית שמקורותיה מן המאה ה-16, אם כי קשה לומר בוודאות היכן הופיעה לראשונה. הגולם הוא יצור עשוי חמר שקם לתחייה באמצעות סודות הקבלה כדי לנקום בפורעי היהודים. הוא הופיע בקולנוע לראשונה בשנת מותו של אנ-סקי, בעיבוד גרמני של פול וגנר (שגם גילם את הגולם) וקרל בואסה.

במחצית השנייה של המאה העשרים, הלכה והתפוגגה האימה היהודית מהקולנוע. הדיבוק והגולם אמנם צצו פה ושם, אבל נטמעו בתוך ארכיטיפים גדולים אחרים של אימה. הדיבוק הוחלף בגירוש שדים – שהפך לייצוג איקוני של התרבות הנוצרית עם "מגרש השדים" ב־1973. הגולם נספג במעשיות בסגנון "פרנקנשטיין" וההשראות שהעניק "הקבינט של דוקטור קליגרי״.

בזמן שהנצרות הלכה ותפסה חזקה רחבה ושורשית יותר, הפולקלור העשיר של היהדות – שכולל מגוון של שדים ורוחות, שלל יצורים שבוקעים מהאדמה וסיפורי אימה מקפיאי דם על תשוקה ופיתוי – הפך לעניין נדיר, ממש עד לשנים האחרונות. את הסיבות לכך אפשר רק לשער. ייתכן שיוצרי הקולנוע לא היו בקיאים ברזי היהדות והקבלה ולכן לא נחשפו אל הפולקלור המרתק שלה. אבל יותר מכך, ייתכן שהדבר נעוץ – כמו דברים רבים במאה העשרים – באירוע המשמעותי והמחריד ביותר בתולדות האנושות המודרנית: השואה ומלחמת העולם השנייה.

רדיפת יהודים הייתה קיימת, כמובן, הרבה לפני שהיטלר עלה לשלטון ב־1933, אבל שנים לאחר מכן, כשהתגלו מעשי הנאצים והתופת הבלתי נתפסת שעברו היהודים על אדמת אירופה, המחשבה על סרטי אימה, בהם אנשים שנרדפים על ידי שד, רוח או מפלצת עם שורשים מהיהדות, נראתה סרת טעם. אולי אפילו מסוכנת, ובעיקר אנטישמית. עלילה שבה הגיבורים הם יהודים אמיצים שמתמודדים, ואפילו מנצחים, איזו ישות דמונית אכזרית מהמורשת שלהם, ודאי נתפסה כחיוורת ותפלה אל מול הזוועה חסרת התקדים שהייתה המציאות.

אבל הזמן ביכולתו לטשטש הכול. טיפין טיפין, החלו לצוץ סימנים של יהדות בסרטי אימה של העשור השני של האלף החדש. הטיפות הלכו והתגברו עד שבשנים האחרונות אימה יהודית הפכה לגל קולנועי של ממש.

תמונה: מתוך "הגולם" בבימוי פול וגנר, 1915

הסנונית הראשונה הייתה "The Possession" ("הדיבוק", 2012), סרטו האמריקאי של הבמאי הדני אולה בורנדאל, ובו בני זוג גרושים מגלים שבתם הקטנה נדבקה בקללה עתיקה שנמצאה בעיזבונה של קשישה יהודייה. הם פונים לרב צעיר מברוקלין (בגילומו של מתיסיהו) והוא מזהה את הכוח המרושע כדיבוק העונה לשם אביזו, חוטפת הילדים, ומבצע גירוש שדים כדי לכלוא אותו. שבע שנים מאוחר יותר, ב-2019, נערכה בפסטיבל טורונטו הבכורה של "The Vigil" ("אשכבה", בימוי: קית' תומאס, הוקרן בבכורה בישראל בפסטיבל אוטופיה) ובו צעיר שברח מהיהדות האורתודוקסית מסכים לחזור לקהילה שיצא ממנה כדי לשמור על גופה למהלך הלילה תמורת תשלום. במהלך הלילה הוא מסתבך עם שד שמפיל את חתתו על יהודים עוד מזמן רדיפות הנאצים. ההיתקלות המבעיתה הזו מעוררת מגוון שדים רדומים, ובהם השדים הפרטיים של הגיבור הנוגעים לרדיפה של יהודים-חרדים ולחוסר האונים ה״גלותי״ (במונחים ישראלים) שהוא חש מולם. באותה שנה, כמות צופים זעומה (תודה לאל) נחשפה לתחתית קולנועית חדשה בשם "Hanukka" על רוצח סדרתי בשם Hanukiller ("רוצחנוכה", אם תרצו עברית כשרה) בסרט שנפתח עם חנוכייה עשויה אצבעות אדם. זהו כנראה הסרט האנטישמי ביותר שכותב שורות אלו נחשף אליו אי פעם. 2019 הייתה גם שנתו של "כורסא רצחנית" שעמו פתחנו, ובשנת 2022 שני סרטים אמריקאים – "הקורבן״ ("The Offering") ו-"Lullaby" – תיארו את האימה שמטילה אותה רוח יהודית רוחשת רעה שמזוהה עם נשיות, בין אם שמה אביזו או לילית, שעל פי המיתולוגיה היהודית חוסר הפוריות שלה הביא אותה לקנאה אפלה, והיא גורמת להפלות בקרב נשים יהודיות. באותה השנה נשים נוספות מצאו את עצמן נרדפות על ידי אפלה ממעמקי היהדות בסרט הדני"Attachment" , סיפור אהבה בין אישה מדנמרק לצעירה בריטית ממשפחה יהודית-אורתודוקסית, שנפשה בסכנה עקב קללה עתיקה מרזי המיסטיקה היהודית. התוספת הטרייה ביותר היא "שעון", סרטה של הבימאית האמריקאית אלכסיס ג'קנאו. זהו סיפורה של אלה, צעירה יפה ומצליחה מבית יהודי, ששונה מחברותיה בכך שהיא לא מעוניינת בילדים. אביה, שרוצה נכדים, לא מפספס הזדמנות להזכיר את מה שעברה משפחתה בשואה ומנכיח את הטראומה הדורית שלה. הסרט אולי לא עוסק באופן ישיר באימה יהודית, אבל הופך את היהדות לגורם משמעותי של חרדה ומתח.

תמונה: מתוך אשכבה בבימוי קית׳ תומאס, 2019

גל האימה היהודית הגיע גם לישראל, בעיקר בחסות האחים דורון ויואב פז שיצרו את "ג'רוזלם" ב־2015, ובו קבוצת תיירים צעירים בירושלים מוצאים את עצמם תחת מתקפת שדים זומביים שבוקעים ממעמקי העיר הקדושה. ב־2018 הם הביאו לנו את "הגולם" בכיכובה של חני פירסטנברג, שהחזיר את היצור המיתולוגי לקולנוע, הפעם בליטא ולא בפראג. הגולם בגרסתו החדשה הוא ילד, וגיבורת הסיפור היא אישה צעירה שמתמודדת עם הורות ואימהות. בנוסף, השנה שודרה סדרת הטלוויזיה ״מלאך משחית", על שד רצחני שתוקף קהילה במאה שערים.

אלו אינן היצירות הישראליות הראשונות שהביאו את המיסטיקה היהודית האפלה למסך, גם אם קודמותיהן לא היו במסגרת אימה. סממנים מעוררי פחד יהודי קמאי אפשר למצוא בסרטו של דן וולמן "המיועד" מ־1990, על קוסם שרלטן מצפון הארץ (שולי רנד) שנקרא להמשיך את דרכו של אביו, רב גדול שהלך לעולמו. את תשוקותיו רודפת אישה מסתורית (רונית אלקבץ) שאין לדעת אם היא בת תמותה או התגלמות של כוח מסוכן. מאפיינים מובהקים יותר של אימה יהודית נמצאים ב״שחור״ (1994) של שמואל הספרי וחנה אזולאי-הספרי. השפה הקולנועית של "שחור", בהובלתו של הצלם דוד גורפינקל, שאבה לא מעט מהלקסיקון האוניברסלי של סרטי האימה, בבואה לתאר את הריטואלים המיסטיים של משפחה מרוקאית בישראל של שנות השבעים. שלוש שנים לאחר מכן יצאה בחטף אחת ההפקות השאפתניות ביותר בישראל, "אהבה אסורה", ששמה המקורי – "הדיבוק משדה התפוחים הקדושים" – מעיד על מקורותיה. זו הייתה גרסה מעודכנת של "הדיבוק" המתרחשת בירושלים של ימינו, ובמרכזה צעיר חילוני שלאחר מותו משתלט על נשמתה של אהובתו, שמגיעה ממשפחה חרדית (איילת זורר) כדי למנוע ממנה שידוך לאחר. בקליימקס של הסרט, בסצנה שנעשתה בהשראת ״דרקולה״ של קופולה, הרוח מגורשת על ידי הרב המקומי (משה איבגי). עקבותיו של הסרט הזה, שביים יוסי זומר, נעלמו לחלוטין מאז 1997 והוא בלתי ניתן לצפייה מעבר לעותק באיכות מזעזעת שנמצא במעמקי יוטיוב.

העניין הגובר באימה יהודית הוא חלק ממהפך קיצוני שעבר על הז'אנר באופן כללי מאז תחילת המילניום. אחרי עשורים שבהם סרטי אימה נחשבו לבידור של קהל צעיר – סלאשרים מדממים או סרטי המשך למותגים מוכרים שמטרתם רווח קל – הגיע בשנת 2000 סרטו של אלחנדרו אמנבר, "האחרים", בכיכובה של ניקול קידמן, וזכה לאהדת המבקרים. מרגע זה ואילך, סרטי אימה כבר לא נחשבו כסוגה נחותה באופן אוטומטי, והקהל התחיל להתייחס אליהם יותר ברצינות. שינוי נוסף התרחש במהלך העשור הקודם: בחסות בתי הפקה והפצה בוטיקיים, ניתנה יד חופשית יותר לבמאיות ולבמאים צעירים, ואלו הפכו את האימה לסוגה עילית. מקרי הבוחן היו "באבאדוק", "המכשפה", "תברח" ו"מתחת לעור" (כולם יצאו בין 2017-2014) שהתקבלו בהתלהבות בפסטיבלי קולנוע, וחלקם הגיעו אפילו עד לאוסקר. השינוי בתפיסה הביא עמו הזדמנות ליוצרים חדשים מרקעים מגוונים, בבתי גידול שלא מפחדים לקחת סיכונים, כמו חברת ההפקה A24 ורשתות הסטרימינג. כך גדל באופן משמעותי מספר הסרטים שנעשים על ידי במאיות, ובהתאם, נושא כמו החרדה שבלהיות אישה. גם הקהילה הלהטב״קית התחילה לקבל ייצוג בסרטי אימה (ראו "Attachment" שהוזכר לעיל), לצד נרטיבים שמתרחשים בקהילה השחורה, הלטינית והמוסלמית.

תמונה: מתוך ״תברח״ בבימוי ג'ורדן פיל, 2017

סרטי האימה היהודית של העשור האחרון נעשו במדינות שונות ועל ידי יוצרים ומממנים שונים, ובכל זאת יש בהם מן המשותף. למשל: תחימת האימה לכותלי הבית. סרטי אימה גם ככה נוטים להתרחש בחללים ביתיים (בין השאר מטעמים תקציביים), אבל אם ברובם הבית הוא המקום המוכר והמנחם שהופך לסיוט כאשר הסרט מתפתח, אלו היהודיים מציגים את הבית כמקום שמעורר תחושה של חוסר ביטחון כבר מהרגע הראשון. בסרטי רוחות, או סוגים אחרים של פולשים, הבית תמיד עובר מהפך ממקום נעים לסיוט, אך כאשר הבית הוא יהודי (בדרך כלל בית ההורים של הגיבור או הגיבורה) הוא מוצג מראש כמקום מאיים, מעין מבוך אפל ומלא בפינות נסתרות. אחת הסיבות לכך היא שסיפורי האימה היהודיים כמעט תמיד מסופרים מנקודת מבט של מישהו חיצוני לדת, מישהו שאינו יהודי בעצמו, או יהודי שחזר בשאלה. מפתיע לראות שבשונה מסרטי אימה על קבוצות זהות אחרות, בין אם נשים, להטב"קים, שחורים או לטינים, במקרה של האימה היהודית יש צורך להראות בראש ובראשונה את החיים שמחוץ ליהדות, לפני שצוללים למעמקיה.

תמונה: כרזת הסרט "הגולם" בבימוים
של דורון ויואב פז, 2018

גם אם מדובר בטפטוף יותר מאשר בשיטפון, היהדות התחילה למצוא את מקומה בקולנוע הז'אנר. בסרטים משובחים שמצולמים או משוחקים לעילא כמו "The Vigil" או "Attachment", ובסרטי טראש שקשה לשרוד עד הסוף. כן, "Hanukka", אנחנו מסתכלים עליך. השאלה הגדולה היא מה יהיה על האימה היהודית אחרי השביעי באוקטובר, כאשר היחס העולמי כלפי יהדות וציונות עובר טלטלה קיצונית. על רקע התחזקות האנטישמיות באירופה, ההפגנות הפרו-פלסטיניות והקריאות לחרם, כל מה שקשור ליהדות הופך לנפיץ ולפרובוקטיבי. מעניין למשל אם הפקות של סרטי אימה חדשים עם מוטיבים יהודים נבלמו או נגנזו. בנוסף, ממש כמו שהיה באמצע המאה הקודמת, יתכן שסרטים שבהם השדים הם יהודים, עשויים להיתפס כעניין בעייתי, שלא לומר אנטישמי. בכל מקרה, נראה שגם הפעם, הזוועה של המציאות הצליחה להתעלות על הזוועה המתוסרטת.