פרובוקציה | החנית והשק

אם החוגים לספרות באוניברסיטאות ישראל מבקשים לעצמם רלוונטיות עליהם להתחיל ללמד ולהעמיק ביצירה של אורסולה ק' לה גווין, סופרת המדע הבדיוני המהוללת שנפטרה בשיבה טובה בשנת 2018.

Marian Wood Kolisch (American, 1920-2008), Ursula K. Le Guin, 1988, gelatin silver print, Bequest of Marian Wood Kolisch, © Portland Art Museum, 2009.30.35

בכדי לתמוך בקריאה זו אבקש להציג את הרדיקליות במחשבה של לה גווין והאופן שבו היא השפיעה על הצורה בה אני חושב על ספרות, על החיים, ועל ההשפעה ההדדית של שני אלו. איעזר לשם כך בשער שהציב תיאורטיקן המדיה מרשל מקלוהן ורעיונו המוכר ביותר: "המדיום הוא המסר".

הטענה בבסיס "המדיום הוא המסר" היא שמה שחשוב, כשלוקחים בחשבון טכנולוגיה כלשהי, היא המדיום עצמו, ולא התוכן שעובר בו. רכבת היא רכבת היא רכבת, והיא משפיעה על האנושות בצורה זהה בין אם היא מסיעה סחורות באירופה או אנשים לעבודה באסיה. מקלוהן אמר שהמכונה, פס הייצור, השפיעה על האדם בצורה זהה בין אם היא הוציאו תחת ידה מכוניות יוקרה או פופקורן. זה נכון כמובן לטלוויזיה – לא משנה מה אנחנו רואים בטלוויזיה אלא עצם העובדה שאנחנו יושבים מול הטלוויזיה בערב – וזה נכון גם לספרות, ובאופן ספציפי יותר לסיפור סיפורים, לסטוריטלינג, מדיום שהוא כמעט שקוף לנו. אנחנו חושבים תמיד על התוכן של הסיפור אבל לא לוקחים בחשבון שגם הסטוריטלינג עצמו טומן בחובו מסר מעצם היותו מה שהוא. ומה שהוא, הוא דבר מוטה הרבה יותר משאנחנו חושבים.

בשנות ה 80 לה גווין פרסמה מאמר בשם "The Carrier Bag Theory of Fiction" – תאוריית השק, סל הקניות, השקית, של הספרות. במאמר היא טענה, בגדול, שלאורך עשרות אלפי שנים בני אדם חיו בחברות לקטים. קטפנו פירות, אספנו אגוזים, ליקטנו צמחים ומדי פעם המזל הניב גם פרי ציד קטן. יום אחד קמו כמה גברים, יצאו לשטח ונתקלו בחיה גדולת ממדים – בזיכרון הקולקטיבי שלנו מדובר כמובן בממותה – הרגו אותה וחזרו עם השלל לשבט. אבל מה שהם חזרו איתו לשבט היה משמעותי הרבה יותר מבשר הציד – הם חזרו עם סיפור גבורה. "אני עשיתי ככה, וחבר שלי קפץ עליה מפה, ואני איגפתי מפה, והוא חנק אותה ונרמס תחתיה ואז שיספתי את גרונה עם המקל המחודד הזה והרגתי אותה".

הסיפור הזה הפך לסיפור האנושי, והכלי הזה – החנית, החרב, החץ – הפך לטכנולוגיה האנושית. מבחינתנו הצורה הפאלית הזו היא הטכנולוגיה הראשונה ומה שאיפשר לנו להתפשט ולהפוך למה שאנחנו היום, והסיפור הזה – גיבור שנתקל במפלצת (אמיתית, נפשית, ביורוקרטית) ומנצח אותה (או מפסיד, אם זו טרגדיה) – הוא הסיפור שאנחנו מכירים. מבחינתנו, ככה אמורים לספר סיפור.

אבל לה גווין מזכירה לנו שלפני כל הדבר הזה היו עשרות אלפי שנים של ליקוט. אכלנו מהעץ ומהשדה ומה שרצינו לשמור למחר שמנו בתוך נרתיק או סל כלשהו – זה הכלי, זו הטכנולוגיה הראשונית שאיפשרה לנו להתפשט ולהתרחב. זה היה הדבר הראשון שהפך אותנו מבעל חיים שחי מהרגע להרגע ליצור מורכב שחושב על מחר. אבל אין בזה סיפור; אי אפשר לספר סיפור גבורה על איך נאבקתי בקליפה של האגוזים וחזרתי הביתה עם עשרה בלוטים. זה לא מעניין.

בספרות שלה לה גווין מנסה לספר סיפור אחר. נכון, יש תמיד גיבורים ויש להם תמיד מכשולים שהם מנסים להתגבר עליהם, אבל "המסע האמיתי הוא השיבה", אם לשאול את אחד המשפטים האהובים מספרה "The Dispossessed". במאמר המדובר לעיל היא כותבת שהגיבור חטף את הרומן ושהיא לא מאמינה שצריך לתת לו לעמוד על במה אלא לשים אותו בתוך הסל או השק שיתערבב עם שאר המרכיבים. החברות שהיא מתארת ברומנים שלה מערבבות נשיות וגבריות, מציאות וחלום, מעשים והשלכות, כוונות ומעשים; הכל מעגלי יותר, אמביוולנטי יותר. לא ברור שאם הגיבור רק ירצה מספיק ויהרוג מספיק מפלצות הוא ישיג את מבוקשו, כי אפילו המבוקש הזה – לא תמיד ברור מהו בעצם. האופן שבו היא מספרת סיפורים הוא לא בדיוק החץ השלוח קדימה האמור, אותה תנועה ליניארית ברורה של גיבור-רצונות-מכשולים-ניצחון.

לכן הספרות שלה כל כך רדיקלית. כי היא גורמת לנו לחשוב מה אם – ו"מה אם" זה ה-דבר של מדע בדיוני – מה אם לא הסיפור של החץ השלוח קדימה היה ברירת המחדל של הסטוריטלינג אלא הסיפור המעגלי. לא אחד אלא אפס. לא חנית אלא סל. איך המציאות הייתה נראית אז? כמה עוולות קפיטליסטיות, גבריות, אלימות היו אולי נחסכות מאיתנו. היא מזכירה לנו לחשוב על המדיום עצמו של הסטוריטלינג, ולא רק על התוכן של הסיפור, אלא על איך מספרים סיפור.

היא לא רק רדיקלית כי היא מתארת לנו ברומנים שלה אפשרויות אנרכיסטיות או סוציאליסטיות או א-מגדריות של חברה, אלא כי היא מראה לנו איך הבסיס של הדבר הזה היה יכול להיראות, איך עצם המחשבה הייתה משתנה, ואיך המחשבה הזו הייתה משפיעה על העולם. וזה הרבה יותר מעניין מלקרוא ספרות דרך פריזמה מגדרית או מעמדית או כל השיט הזה שמלמדים בחוגים לספרות ובפקולטות למדעי הרוח. היא רדיקלית באמת. וזה סוג הרדיקליות שאנחנו צריכים.

המנושל, הוצאה ראשונה (תרגום: תמר עמית), כתר, 1980 // הספר תרגום שוב בהוצאה שניה, תחת השם החדש בידיים ריקות, (תרגום: ד"ר עמנואל לוטם), מובי דיק, 2015