יצירה | עורו של לוויתן

יעקב התקשה להיזכר כיצד הגיעו למנגל בביתו של זוג גרמני צעיר, בכפר באלפים. אשתו עלתה עירומה מבריכת השחייה, משמניה נוטפים מים, וטיפלה בבשר. שיערה הרטוב טפטף על המנגל והעלה עשן סמיך. הוא עישן בצד עם הגבר, שהיה בלונדיני ושרירי ולבש גופיה לבנה. לפתע, באמצע משפט, סילק הגבר את הסיגריה מפיו, רכן אליו בחיוך והחל ללטף את ישבנו. יעקב זעק לאשתו, אבל זו שבה למים, צללה במעמקים ולא שמעה. הוא לא הצליח לסלק בידיו את הגרמני, אף שהיה נמוך ממנו. הגבר דחף ברכות אגודל לתחתוניו וקירב לפניו את ראשו, והזין של יעקב עמד. ככל שאיבר מינו הזדקר, התארכו אצבעותיו של הגרמני בתוך גופו. יעקב חש כיצד האגודל הולך ומתמתח בקרבו, פולש דרך פי הטבעת אל המעיים, מסתעף ומתפצל בתוך עורקיו, חורץ נתיב לאורך קנה הנשימה שלו, שולח ענפים בשריים אל גרונו מתוך הוושת.

מיד כשעיניו נפקחות, יעקב רואה על הקיר שמנגד את תמונת סבו המנוח. סבא מאיר שולח מבט מתבייש בבנו מוכתם התחתונים. השעה ארבע בבוקר, רוחות עזות מנשבות ונעמי לא במיטתם. הוא מדדה לסלון, ומוצא אותה שוב ישנה על הספה. בשנתה היא שוחה במין פרכוס משונה, פיה פתוח, ידיה ורגליה צמודות ומותניה נעות ימין ושמאל. על הרצפה צלחת חד-פעמית מלאה פירורים, ולידה שקית ריקה של שניצל דג שכל תכולתה חוממה במיקרו. ריח השניצל עוד עומד בסלון הוא מתבייש בגועל שאשתו מעוררת בו, אוסף את השאריות לפח והולך להתקלח.

הרחוב הרדום צונן, סמיך מטל. יעקב פוסע במדרכות לאור פנסי הרחוב. ממרחק נשמעת המייתו של רכב הניקוי העירוני והכבישים מעלים צחנה מתקתקה. כעבור חמש דקות הוא מגיע לבית הכנסת שברחוב גרינבוים. הדלת פתוחה, אך בפנים אפלה כבדה ואבק: שוב הגיע ראשון לסליחות. כשנדלק האור הפלורסנטי, נגלים לעיני יעקב ספרי זוהר מפורשים פזורים בערבוביה על השולחן. לפני שבוע, כשמתוך כוונות טובות סידר את הספרים לפני בואו של הרב רחמים, צעק עליו הרב שמי שלומד זוהר לפני גיל ארבעים אשתו תפיל את פרי ביטנה, ושבפעם הבאה יעיף אותו מבית הכנסת. הפעם יעקב מתיישב ליד השולחן במרחק זהיר.

הדקות נוקפות. מבעד לחלון מתבהר הלילה, להקת עטלפים נוסקת, משמיעה צווחות אחרונות. יעקב כמעט נרדם, נזכר בגועל בחלום שחלם וחושש לחלל את בית הכנסת. מאליהן, עיניו פוזלות בבלי דעת אל ספר הזוהר הפתוח על השולחן, בפרשת חיי שרה.

"נשמה אחת, שנתגלגלה בכמה גופים, בזה אחר זה, כנודע, מה יהיה מהם? אם יקומו כולם לתחיית המתים, או רק האחרון בלבד? רק גוף אחרון, שנוטע והצליח וקיבל שורשיו הרוחניים כראוי". ככל שהצליח יעקב להבין, בימות המשיח תישפט כל נשמה על כל חטאיה בכל הגלגולים – כשהיא לכודה בגוף האחרון שהתגלגלה בו.

"מה אמרתי לך?!" עוד באמצע ה"מה" מזנק יעקב מהכיסא ונסוג אחורה מצרחתו הצרודה של הרב רחמים. רחמים לבוש קפטאן, שמלה שחורה שתכשיטיה מקשקשים ככל שהוא מתקרב לעבר יעקב. "אני אמרתי לך שעוד פעם אחת תתעסק עם הספרים האלה, אתה עף מהבית כנסת?"

יעקב מגמגם. "כן, אבל-"

"שתוק!" צועק הקשיש בעצבים. מעיניו הכחולות – החבויות מאחורי משקפיים עבים ושיער לבן פרוע – פורץ זעם תנכ״י. "לך הביתה. אתה עם הסליחות גמרת."

יעקב מנסה למלמל, אבל הרב מתיישב על ספסל ומפנה את גבו בנחרצות. ליעקב לא נותר אלא לצאת החוצה בבושת פנים. בחוץ הרחוב כבר מואר. הוא שואף אל גרונו החנוק את אוויר הבוקר, מוציא מכיסו את המפתח למונית. הבוקר יתחיל לעבוד מוקדם.

כל אותו יום הנוסעים נכנסים ויוצאים, ויעקב נוסע כמו חוליגן. לפליט שנוהג על קורקינט חשמלי הוא צועק שיחזור לאפריקה. כשממונית שכנה נשמע רדיו ערבי, יעקב מחליט שמדובר במחבל ועוקף אותו מימין. תוך כדי הוא מסנן שיחות מגרושתו ומאמו, שומע שיעורי תורה וכועס על הרבנים, מנסה שלא להיכנס למחשבות ולא מצליח. מתישהו הוא קולט שהשעה ארבע ושאשתו לא צלצלה כל היום. כשהוא מתקשר אליה, אין מענה. מאחורה יושב גבר בן שישים, עם שפם ערבי אפור וקמטים סביב העיניים כמו שהיו לסבא שלו מאיר. מאיר, שכל משפחתו נרצחה בשואת יהודי איטליה, היה צוחק על התקפי הזעם של יעקב, אומר שיש בתוכו נאצי קטן, ושכל זמן שיעקב דוחף פחמימות ולא עושה דיאטה הוא מאכיל את הנאצי. בשתים עשרה בלילה הוא חונה מחוץ לבית, מעשן סיגריה ונכנס לחדר המדרגות רגוע יותר.

חדר המדרגות מלא בהדהודים משונים, מעין מוזיקה חולנית. השכנים ההיפסטרים מלמטה עוד פעם עושים מסיבה. ככל שהוא מתקרב לדלת ביתם הקול המשונה הולך וגובר – פעיות נשיות ארוכות, בתדרים נמוכים מאוד ואז גבוהים מאוד. ורקיעות. הוא מגיע לפתח ביתם, נכון לצרוח עליהם, אבל השירה המשונה לא מגיעה משם. היא מגיעה מדירתו שלו. זה הקול של נעמי.

יעקב טס במדרגות, נעמד מול הדלת, ומסתבך עם המפתחות. מפתח ראשון לא פותח. מפתח שני נשבר בתוך החור. הצווחות מתוך הבית גוברות והולכות, ולצדן הנהמות הנמוכות. בהולם לב הוא לוקח צעד אחורה ופורץ בכוח גופו את דלת הבית.

אשתו נעמי שרועה על הרצפה, וצלחות הפלסטיק עם פירורי השניצל פזורים סביב סביב. עיניה עצומות, והיא מתנועעת על הרצפה בגופה ימין ושמאל, ידיה צמודות לגופה, פעורות אצבעות, כקרום של חיה תת מימית. היא מוציאה מפיה קולות מחרידים, לא אנושיים. יעקב מזנק אליה, מנסה להזיז את זרועותיה. הזרועות הנוקשות נשארות משותקות, צמודות לגופה.

"נומי, תתעוררי!!" הוא צועק לה. חסר אונים הוא מתחיל לסטור על פניה בעוצמה גוברת. ידיו פועלות מאליהן, מנערות את אשתו הצווחת, מושכות בשערה. הוא מוצא את עצמו חונק אותה, פניה מכחילות והיא מתחילה להשתנק. לפתע עיניה נפקחות והוא רואה אותה כפי שהיא: חסרת אונים, רכה ומבולבלת, לכודה באחיזתו. ניכר בה שאינה זוכרת דבר ממה שאירע. הוא מוליך אותה בעדינות בחזרה אל הספה, משכיב אותה ומלטפה עד שהיא נרדמת.

למחרת בבוקר הוא קם מיוזע, הרבה אחרי תשע. בסלון ישנה אשתו, ידיה עדיין צמודות לגופה. סביבה פזורות עוד צלחות מלאות בפירורי שניצל דג. החלונות סגורים, הסלון כולו מצחין מהשניצלים. סביב אחת הצלחות מסתובבים המוני זבובים, ונותר עליה כתם שמנוני. יעקב נוגע בעדינות בכתפיה, היא לא מתעוררת. ניעור בו הדחף האלים, הוא מנער אותה בכוח. היא פוערת עיניים, מביטה היישר לעיניו, ומתחילה לפרכס כמו דג, מניעה את גופה בעווית ומותירה את גפיה צמודות לגופה. היא פושקת את שפתיה, שיניה צמודות, חשופות.

"מה זה הטינופת הזאת?!" הוא מתעצבן, מנער אותה.

"מים," היא מסננת, תובענית. "מים."

היא מאבדת הכרה ומפרכסת על הרצפה. יעקב רץ לטלפון ומחייג למגן דוד אדום. הוא לא מצליח לתפוס את מגן דוד, גם במשטרה תפוס, גם במכבי האש – – הוא לא שומע שנפתחת הדלת. מכת אגרוף פוגעת בעורפו, והוא מאבד את הכרתו.

בעילפונו, נגלה אליו חזיון זוועות. הוא רואה את השכנים מלמטה לבושים כרבנים צפתיים בני המאה השש עשרה, גובהם שלושים מטרים, רומסים את הבניינים וזורעים הרס ברחובות. את גרושתו הוא רואה בדמות לוחם בחיל פרעה, עטופה תכריכים, דוהרת ברחובות על מרכבה ובחרבה השלופה קוטלת את העוברים והשבים. הוא רואה המוני יהודים נכנסים ויוצאים ממחילות עכברים, מכוסים בכתמי רפש, מקקים בבשרם. הוא רואה את אמו באמצע הרחוב, עומדת כמו עץ, משותקת, ללא יכולת להניע אבר.

הוא מתעורר בחדר חשוך, וכשהוא עומד לצרוח הוא מגלה שפיו חסום במטפחת ושגופו השכוב כפות כולו. עיניו מכוסות בבד, הוא לא רואה דבר, ורק חש שמישהו גורר על בשרו כמעין אבנים חלקלקות, משוחות בנוזל שמנוני, וקושר אותן אליו. אבן כבדה במיוחד מונחת על ירכו, ועוד אחת שצורתה כשל נחש ארוך מונחת לאורך בטנו, ואחת עגולה על ראשו. הכול נמלא ריח טחוב של אדמה ובשר מרקיב. הוא כפות לשלד. ההבנה מעלה קיא אל גרונו, ופעימות צורבות של כאב במצחו.

יד זקנה אוחזת בידו, והוא מזהה אותה מיד – – ידו של הרב רחמים. "זה קורה, יעקב," הוא אומר בקולו הצרוד. "אחרית הימים. הנבואה של הזוהר. הגלגולים הישנים של כל נשמה, חוזרים אל הגוף הנוכחי."

הוא מתיר את פיו של יעקב, כדי להניח לו להשיב, יעקב פולט גניחה. "איפה אשתי?"

"אשתך ברחה לים. לפני מאתיים שנה הייתה לוויתן. בטח כבר טבעה."

דמעות זולגות מעיניו של יעקב. הוא מנסה ללא הצלחה להשתחרר מהכבלים, צורח: "הצילו! משטרה!"

"אתה יכול לצרוח," אומר רחמים. "אין משטרה. גם אצלם מתעוררים גלגולים של נשמות אבודות. אתה לא יכול להסתובב חופשי. אתה נאצי, יעקב," מטיח בו רחמים.

יעקב לא מבין. מת מפחד. "מה נאצי?"

"אתה נאצי. אתה רצחת תינוקות יהודים. בכל רגע זה יחזור ויצא ממך, ואז כולנו אבודים."

יעקב פוער את עיניו בחלחלה. "אתה הולך להרוג אותי."

הרב מניד בראשו. "אני אעשה הכול כדי שלא להרוג אותך. אני אנסה לחדור לנשמה שלך. להחזיר את הנאצי שבתוכך בתשובה. אני לא מבטיח שאצליח." הוא חוסם שוב את פיו, ונשען בכל כוחו על השלד עד שעצמותיו של יעקב כמעט מתפקעות. דבר מה מטפטף מן השלד אל מצחו של יעקב, והוא מריח דם ויין. הרב מדקלם, וקולו עולה, ונהפך לכעין שירה. "לפעמים היצר הרע נדבק אל נשמה יהודית קדושה מגלגול לגלגול, והיא שפחה שלו. אבל אפשר לגרום לנשמה שתנצח את השד, ובזה אותו השד מתהפך להיות שדי – שד ה'. וכל מה שהוא היה שד חוזר להיות מלאך, ומיד נעשה הוא משועבד לנשמה – לא יוכל לשלחה כל ימיו. ושד הזה הוא כמטה משה, שנהפך ממטה לנחש ומנחש למטה."

וככל שנמשכות מילותיו של רחמים ולחץ ידיו גבר, פעימות לבו של יעקב מתחזקות בתיעוב נורא. הוא יודע שברגע שתוסר מפיו המטפחת, יישך את פניו של הזקן המכוער, את ידו המקומטת, עד שייתלש בשרו. וברגע שיתיר את מוסרותיו, יכה עד מוות את עובד האלילים המופרע, המסוכן, שידיו המזוהמות מנסות להחניק את נשמתו. הוא משוכנע עכשיו שרחמים משקר, שהעולם כולו נהרס בגלל הרב עצמו. שתורתו המשונה חיללה משהו שלא יתוקן עד שיתפגר.

הרב רחמים מתרחק. יעקב מוטל לפניו, עיניו רושפות תיעוב חשוך מרפא. ורחמים נאנח עמוקות, לוקח בידיו סכין מחודדת. ולפתע נשימתו של יעקב נעתקת. זעמו נקטע. נשמתו של סבא מאיר, ניצול השואה, מביטה בו מבעד לעיניו של רחמים.