פרובוקציה | התוודעות לאחרות

כשהוא בן שתים-עשרה, נוסע שדרך לחופשת קיץ אצל דודיו ב"שדרות החדשה". בזמן שהותו שם מתחולל אסון. ננו-גז מפוזר על התושבים על ידי הזן-אמריקאיים, המעצמות השולטות בתקופה זו בעולם. התושבים הופכים להיות טורפים ומוטרפים, דמויי זומבים. "בגולה-תל-אביב, בעיר יבוס, במעגני צדק, בנהרייה, בסנהדרייה, אותן תמונות. ציונים שלווי פנים, אבל ברק טירוף ממלא את עיניהם, מתנפלים זה על זה, קורעים בשיניים, בציפורניים, שוחטים, והדם, שלהם, של אחרים, לא עוצר. ורידים שותתים" (שדרך, 28). כולם נפגעים, מלבד אלה המתגוררים בשדרות החדשה ובעזה, מוגנים תחת כיפות המגן שנועדו להגן עליהם מפני קסאמים. מי שאינם עמידים בפני הגז ואינם מוגנים תחת הכיפה מתים בטירופם, כולל משפחתו של שדרך – אביו, אמו ואחותו.

שַׁדְרַךְ (עורכת: נעמה צאל, בהוצאת רסלינג, 2017, קישור לרכישה) הוא רומן קצר ועתידני של שמעון אדף, בו הוא יוצר עתיד פוסט-אפוקליפטי טכנולוגי, מבעית ומשכנע, אך גם מלא יופי – זר, נוכרי, אחר. הנובלה נעה בין שתי נקודות בזמן, ובין שתי עלילות מקבילות, המסופרות לסירוגין ואט אט משתלבות זו בזו. שתיהן מתרחשות בשדרות – פעם בעתיד, ב"שדרות החדשה", ופעם בעבר, בשדרות של שנת 1987. שַׁדְרַךְ, שסיפורו מתחיל ב"שדרות החדשה", לוקח חלק גם בסיפור העבר, אך ברשימה זו אעסוק רק בנרטיב העתידני של "שדרות החדשה".

שמעון אדף (תמונה: רונן ללנה)

ספריו של אדף מלאים ברגעי התמודדות מול זרות, או ברגעים בהם העולם נהיה זר או שהעולם במלוא-זרותו פולש אליך ומשבש את התפישה והתודעה.

לפי הפילוסוף ומבקר התרבות מארק פישר (Mark Fisher) ניתן לבחון זרות או אחרות דרך שתי מערכות מושגים: הראשונה היא זו שנשענת על המאוים, האל-ביתי של פרויד (ראו מאמרה של דנה תור בגליון זה). התיאוריה הזו, כפי שפישר מציג אותה, היא אודות "המוזר שנמצא בתוך המוכר, המוכר באופן מוזר, או המוכר כזר. החוץ נתפס כהשלכה של הפנים ולהיפך". כך שהמוכר יכול להיות זר, אבל הזר הוא תמיד גם מוכר. דרך התיאוריה הזו, זרות מובנת, מעובדת ומפורשת תמיד דרך מושגיו של ה"אני". לעומת זאת, פישר מציע שתי קטגוריות נוספות, המוזר (strange) ומעורר-החלחלה (eerie), כקטגוריות שונות מהותית מהאל-ביתי ("המאויים") של פרויד. אלו, טוען פישר, עושות את המהלך ההפוך: "הן מאפשרות לנו לראות את הבפנים מנקודת המבט של החוץ. […] המוזר הוא זה שאינו שייך. המוזר מביא אל המוכר דבר מה שבדרך קצת נמצא מעבר לו, ושאי אפשר ליישב אותו עם ה'ביתי' (אפילו כשלילה שלו)" (מתוך ספרו של פישר, "על המשונה והמוזר", The Weird and the Eerie).

יצירותיו של אדף מספקות רגעים רבים כאלו של זרות ואחרות, שאינן מצטמצמות להגדרתו של "האלביתי". הפנטזיה והספקולציה מאפשרות לאדף ליצור מצבים ודמויות של אחרות אינהרנטית, שמפשרות לנו מבט חדש על הפנים, מהחוץ, ובחינה של הזרות לא דרך מושגיו של ה"אני", כפי שניתן לראות בשדרך.

זרוּת או אחרוּת הן מתקפה על ה"אני", קוראות תיגר על גבולותיו. ב"שדרות החדשה" מתרחשים שני אירועי זרוּת המערערים את הקיום כולו עבור תושבי העיירה. האירוע הראשון הוא מתקפת הננו-גז בה פתחתי ושמשנה באופן מהותי את חייהם ותפישתם של התושבים; האירוע השני הוא מפגש משמעותי והרה-גורל של שדרך עם דמות בעלת איכויות זרות, כמעט חייזריות, כשהוא בן חמש-עשרה. שני האירועים מאלצים התמודדות עם אחרוּת, התמודדות של החברה כולה, ושל שדרך לבדו.

אצל תושבי "שדרות החדשה" – הכיפה הסגורה המכסה על העיר ושימשה כהגנה הובילה גם לסגירות והסתגרות רעיונית ומחשבתית. עד לאירוע האסון חיו תושבי "שדרות החדשה" ללא זיכרון העבר, ללא המנהגים הישנים, ללא צורך בהם. אבל האסון מעורר בחלקם רצון לחזור אל העבר, אל המקורות ששכחו, שכבר אינם חיים לפיהם. "ומה לגבי ההיסטוריה שאנחנו לא זוכרים [אמר זמיר], העבר שחוזר אלינו בשברי מראות וחלומות? האבל שלנו עמוק מזה, שולח שורשים אל ימים קדומים, אלא שאיננו יודעים מה העבר שמשווה לו את העומק, אנחנו מתאבלים עליו גם היום" (שדרך, עמ׳ 63). האסון מעורר בתושבי "שדרות החדשה" צורך במסורת, בעבר ובהיסטוריה. הם מחפשים קרקע מוצקה מזו של ההווה (או העתיד) להיאחז בה.

לעומת זאת, שדרך, שהתייתם ממשפחתו, מוצא אפיקים אחרים לאבל ולצער. הוא אינו מבין מה מוצאים חברי השומ"צ ("שומרי מסורת ציון"), בטקסים הישנים, הם נראים לו מלאכותיים. במקום הבועה שמקיפה את החיים וסוגרת עליהם, הוא יוצר בועות אקולוגיות, דומות לאלו שהוא נתקל בהן ב"שדרות החדשה": "בועות אקולוגיות עצמאיות, חד-פעמיות, יקומים זעירים של חרקים ולחות, בני כנף ופטריות, סימביוזות מורכבות, זמזום ומחזורי חיים מהירים" (שדרך, עמ׳ 27). אלו יצירות אמנות חיה, מורכבת ודינמית, ששדרך טומן בהן את זיכרונות ילדותו. "[שדרך] החל לתכנן כמה בועות משלו, חדשות לגמרי. […] הוא ניסה לשלב בהן פרטים שישקפו, באיזה אופן, רגעים שהתעצמו בזיכרונו מאז המתקפה" (שדרך, עמ׳ 41). שם הם מתרכבים עם יסודות אחרים, עוברים מטמורפוזה ומתפתחים לכדי דבר מה חדש. אל מול האסון, שדרך מוצא נחמה באמנות, וביכולת להתמיר את זיכרונותיו ליופי, ולא בהיסטוריה או באמונה מחודשת בדת.

שַׁדְרַךְ (הוצאת רסלינג, 2017, קישור לרכישה)

אבל הרומן מציע אפשרות נוספת הצומחת מתוך מפגש עם אחרות וזרות, דרך המפגש של שדרך עם נהרדע֘::ֻ.

לאחר כמה שנות מגורים של שדרך ב"שדרות החדשה" הוא פוגש בנהרדע֘::ֻ, היא/הוא ממתיישבי הירח שאבותיהם הגיעו אמנם מכדור הארץ, אך הם התפתחו והשתנו במהלך הזמן ליצורים בלתי ממוגדרים, או בעלי מגדריות נזילה. במובן זה הם שונים באופן קיצוני מתושבי כדור הארץ, הממוגדרים לרוב באופן מוחלט, גם כשמתוארת בספר גמישות מסויימת בנטייתם המינית. עוד לפני שהוא פוגש שאת נהרדע֘::ֻ פנים אל פנים, שדרך רואה אותה/ו מרחוק. הוא רוצה לשאול לשמה/ו, אבל הוא מחליט שלא. כך הוא כותב ביומן שלו: "אבל אפשר לשאול לשמו (שמה) ואולי גם למינו (מינה). לא! צריך שהשם והמין יתגלו באופן אחר, יינתנו, לא בדרך שתקנה להם אחיזה וממשות בעולם הפנימי, מבלי שיהיו להם עוד קיום בחוץ. לחכות!!!" (שדרך, 87).

שדרך משתדל שלא להגדיר את נהרדע֘::ֻ מראש, דרך מושגיו שלו. הוא מבין שהוא פוגש כאן ישות אחרת וזרה לחלוטין, זהו לא רק מפגש עם מישהו חדש, אלא זו "התוודעות לאחרות" (שדרך, 121). הוא מסרב לצמצם את זרותו/ה של נהרדע֘::ֻ למושגיו שלו, אלא מבקש לראות ולקבל אותו/ה בזרותו/ה, בא-סימטריות של החוויה. השם והמין מוענקים לו כמנחה, לא הוא מעניק לו/ה אותם. האחר נחווה דרך אחרותו, ולא דרך התאמתו או אי התאמתו למושגיו של ה"אני".

המפגש הייחודי בין שדרך ל נהרדע֘::ֻ, שמוביל למערכת יחסים אינטימית בין השניים, מתרחש קודם כל בשפה. אחרי שהם נפגשים, שדרך מבקש מנהרדע֘::ֻ ללמד אותו לדבר איתה/ו כמו שצריך, באופן שהולם את מגדרו/ה. הוא דוחק בנהרדע֘::ֻ לתת לו את הכללים שיאפשרו לו לדבר איתה/ו באופן המדויק ביותר, מתוך שדרך:

שדרך הביט בהוראות שקיבל.

גוף ראשון: אני, אנחנו.

גוף שני: אִנְת, אִנְתַן.

גוף שלישי: הִיֻ, הֱמַן.

כינוי שייכות: של+כינוי הגוף (הא' וה' נשמטות: שֶׁלִנְתְ, שֶׁלִנְתַן, שֶׁלִיֻ, שֶׁלַמַן), מלבד בגוף ראשון שנותר בלא שינוי מהעברית הממוגדרת (שלי, שלנו).

כן הוא הדין בכינוי במושא ישיר (את+כינוי גוף שני או שלישי בהשמטה הנחוצה) ובכינוי במושא עקיף (אל, ל), וכו'.

ריבוי של שמות עצם בסיומת 'ין' (עצין, מגורין, חלונין, ציפורין).

שם המספר תמיד בנטיית הנקבה של העברית הממוגדרת.

פעלים ותארים מוטים באותו אופן:

בעבד ובעתיד צורת הבסיס של הפועל היא גוף שלישי זכר יחיד של העברית הממוגדרת.

בהווה צורת הבסיס של הפועל היא גוף שלישי נקבה יחיד של העברית הממוגדרת. ת' וה' בסוף ההטיה נשמטות.

צורת הבסיס של התואר היא צורת הזכר יחיד של העברית הממוגדרת.

לצורת הבסיס נוסף העיצור 'ן' בסופה. והברה שהתנועה שלה נקבעת על פי היבט הנוכחות של הנושא (שאינו ניתן לשמיטה) של הפועלה או התואר. התנועה המציינת את היבט הנוכחות מתווספת גם לשמות הפרטיים (במקרה של שמות פרטיים התנועה מצויה בתוך ההסבר ::. זרקא הוא טעם המקרא של השמות הפרטיים). אלו ההברות לפי הגוף:

גוף ראשון: א, אם.

גוף שני: ת, תם.

גוף שלישי: ה, הם.

העברית הבלתי-ממוגדרת שאדף יוצר עבור הדמויות היא התוצאה של המפגש הייחודי בין שתי הדמויות האלו, מפגש אמיתי בין זרויות ואחרויות. השפה שהתפתחה לפי מידות הקשר ביניהם מאפשרת יצירת קשר, שיח ושיחה, מבלי למחוק את השונות או הזרות ביניהם, ומבלי להזדקק לשפה שלישית, זרה גם היא. לכאורה ניתן היה להשתמש בשפה אחרת, נוחה יותר לנזילות מגדרית, אבל כאן, הזרות והאחרות מאלצות את השפה להכיל אותן, למצוא לעצמן פתרונות בתוך השפה הקיימת, גם ולמרות שהיא נראית סגורה ומגבילה, כפי שהעברית נראית לנו פעמים רבות. העברית הרי ידועה ומוזכרת פעמים רבות בהיותה שפה "סקסמניאקית", כפי שיונה וולך כתבה עליה באחד משיריה: כל עצם הוא זכר או נקבה, ויש צורך להכריע. אבל היא לא חייבת להישאר כך, כפי שאדף מראה ביצירה זו. ההתוודעות לאחרות מרחיבה את אפשרויות השפה הקיימת ומעניקה לה קיום מתמשך ועתידי. אפשר גם לציין בהקשר הזה את פרויקט העברית הרב-מגדרית של מיכל שומר (1), שיצרה מערכת אותיות עבריות, המאפשרות קריאה וכתיבה רב-מגדרית. וכך השפה יכולה להתפתח ולהיפתח אל הזר, החדש, האחר, המאיים, לא רק ליסוג אל מקורותיה כתוצאה מאיום חיצוני.

פרויקט העברית הרב-מגדרית של מיכל שומר, תמונה  מתוך האתר אאא.

המפגש בין שדרך לנהרדע֘::ֻ הוא מפגש שקיים בו יסוד עמוק של ארוס ומשיכה למרות ואולי אפילו בגלל הזרות, מפגש יוצא דופן בעולמנו שבו דומה נמשך אל דומה. בספרו משנת 2012 The Agony of Eros טוען הפילוסוף ומבקר התרבות ביונג-צ'ול האן (Byung-Chul Han) ש"בשנים האחרונות, הכריזו על סופה של האהבה פעמים רבות. אהבה, כך נאמר, כושלת בגלל חופש הבחירה האין-סופי, שפע עודף של אפשרויות, ומרדף אחר שלמות. בעולם של אפשרויות בלתי מוגבלות, אהבה עצמה מסמלת אי-אפשרות. [… אבל] משבר האהבה לא נובע מכך שישנם יותר מדי אחרים, אלא מתוך מחיקה של האחר. היעלמות של האחר הוא תהליך דרמטי – למרות שלרוב, הוא חומק מן התודעה. […] בתופת של הדומה, שאליה החברה העכשווית הופכת, חוויה אירוטית [הנובעת מתוך תשוקה, ארוס] אינה אפשרית. חוויה כזו מניחה א-סימטריה וזרות, חוצניות של האחר." (The Agony of Eros, עמ׳ 1, תרגום שלי). במובן זה, המפגש בין שדרך לנהרדע֘::ֻ, הוא יוצא דופן. המפגש ביניהם דומה למה שהאן מתאר כ"רגע של אמת", "הוא מציג דרך חיים חדשה ושונה לחלוטין מול ההרגל, המצב הקיים. הוא מפריע לדומה לטובת האחר." (The Agony of Eros, עמ׳ 45)

ההתאהבות בין שדרך לנהרדע֘::ֻ מתוארת כהיענות למפגש אמיתי, עמוק, שדורש לימוד של שפה חדשה, ושל שינוי תפישתי שמבקש להרפות מהגדרות הנשענות על חיצוניות, כמו זכר ונקבה. אבל ייתכן שהמפגש עם אחרות הוא גם בהכרח זמני, או בלתי אפשרי בסופו של דבר. "זה אף פעם לא יהיה שלי, תמיד זה יעמוד שם, מחוץ לשולי הרעב, אפילו עם האפיפה והמיזוג של הנוכחות", מבין שדרך (שדרך, 134).

גם אם מערכת היחסים בין שני אינדיבידואלים הזרים מהותית זה לזה אינה מחזיקה מעמד לעד, עדות לכך שהמרחק אינו ניתן לגישור והזרות נותרה, עדיין – היא התרחשה, התאפשרה. זו המשמעות של התוודעות לאחרות והמפגש האמיתי איתה, גם אם היא טומנת שברון לב בתוכה. השפה שהיוותה את קרקע המפגש נשארת ותוכל להמשיך הלאה גם בלעדיהם.

להמשך קריאה ראו מאמר נוסף של ז'אן ברוך, "נפלתי דרך סדק ביקום", ב"אודות", כתב עת למסות וביקורת ספרות.

לרכישת שדרך באתר הוצאת רסלינג.