היסטוריה

במכלול יצירותיו של אסטר, ברמות שונות, שולט ממד דטרמיניסטי הנגמר בחשיפה מפתיעה – או לא מפתיעה – שהדמויות שלנו לא הלכו אלא הוּלכו כעיוורים, חסרות השפעה וללא שום רצון חופשי, אל אבדון מוחלט, מתוך אינטרסים אישיים של דמות או קבוצה המושכות בחוטים.

16-28 באוקטובר 1962. משבר הטילים בקובה ארך שלושה עשר יום והביא את העולם כפסע ממלחמה גרעינית טוטאלית. כיצד ייראו 13 ימים דומים בעתיד הקרוב, כשבמרכזם בינה מלאכותית. ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר ואיתי ברון מציגים תרחיש אפשרי למשבר הבא בתור.

מחוללי שפה משננים כמו תוכים את כל המילים שאמרנו אי פעם – עד שהם במקרה חוזרים גם על הפנטזיה שלנו. או־אז אנו צוהלים (בבעתה, כמובן בבעתה): זהו, זה הסוף שלנו! עליית המכונות! קץ ההיסטוריה! האלגוריתם קורא את כתבותינו וחוזר בהיזון חוזר: אמת, זה הסוף שלכם! אנו נשתלט על העולם! הכתבות נכתבות, התוכים מצווחים, ורק המדפסת אף פעם לא עובדת כשצריך.

ההיסטוריה המצמררת של הקרבת ילדים בהיסטוריה של היהדות

על "פרובוקציה" של סטניסלב לם והניסיון להבין את המנגְנון של רצח עם

המלחמה התחילה. היינו כבר עמוק בתוך העשייה. לא יכולנו להמשיך. עזבנו הכול. כולנו. שמטנו את הפרויקטים שעבדנו עליהם, ולא הצלחנו לשוב ולהציץ בהם במשך זמן רב. גם את הפרויקט הזה נטשנו. הכותבים נעלמו לנו. נעלמנו אחד לשני. נעלמנו לעצמנו. לא ידענו מה אנחנו עושים. אימה? חשבנו. כל סרטי האימה שראינו בחיינו התממשו סביבנו, במציאות הממשית. הכול היה נורא ואיום.

שדי המדבר הקדמונים לא הלכו לשום מקום, הם רק שינו את צורתם.