צלילת עומק | שוחטי הילדים בנחלים

מבין עשרות יצירות מופת מן ההיסטוריה של האמנות המערבית שתיארו את מעשה עקידת יצחק, זו של מיכלאנג'לו מריזי דה קרוואג'ו, מ־1603, היא החביבה עליי ביותר. בעוד שציירים אחרים הציגו את הסיטואציה כסצנה מתוך אירוע נשגב – אור בוקע מן השמיים, אב באקסטזה רוחנית, חרב מרחפת באוויר, נער נח בהשלמה על המזבח – קרוואג'ו הציג אותה כמות שהיא: אב בעיצומו של רצח בנו. בשעת זריחה, לא רחוק מן הישוב המתעורר, שרויים האב והבן ברגע של לפיתה אכזרית. כף ידו של האב מונחת בכוח על ראשו של הילד ההמום, אגודלו לוחצת אותו אל העצים המונחים על המזבח, זרועו נועלת את זו של הנער כך שלא יוכל להתנגד. כף ידו השנייה של האב קמוצה בכוח על סכין מטבח ישנה ומטונפת, שפתיו קפוצות בהחלטיות מתחת לשפמו, מצחו מקומט מזקנה וממאמץ. רצח. בשולי הסצנה, שתי דמויות לא פחות חשובות, גם מבחינת הסיפור וגם לענייננו אנו. משמאל, נער שגילו פחות או יותר כזה של הילד העקוד, בגבו רמז לכנפיים כהות שמסגירות את היותו שליח האל. רגע לפני חיתוך הגרון הוא אוחז בידו של האב ומצביע אל עברה השני של הקומפוזיציה, אל היכן שמגיחה דמותו של האיל, על פניו הבעה משולבת של חמלה ותחינה: "למה אתה עושה את זה, עזוב את הילד בחייך, הנה, הנה אני! קח אותי!"

מתוך "עקדת יצחק", 1603, מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו

האירוע המצמרר שמתואר בפרק כב בספר בראשית, מהווה חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים לכיתות ב' בבתי הספר במדינת ישראל. ילדות וילדים בני ובנות שבע נאלצים לשמוע על אב שמקבל הוראה מאלוהיו לסור אל ההרים יחד עם בנו, לשחוט אותו ולהעלות את גופתו באש לעולה על מזבח עצים מאולתר. אחד עשר שנים מאוחר יותר, יגויסו אותם ילדים לצבא ההגנה לישראל, שם יישבעו כי הם מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, שלאורך שנים הקפידה לעצב את מוחם ולהכין אותם היטב לרגע הזה. האתוס של הקרבת ילדים למען האל – או "נפילתם על קידוש השם", כפי שלעתים מתואר מותם של חיילים שנהרגו במסגרת הצבא – מושרש בבסיסה התרבותי של היהדות מימיה הראשונים. סיפור הקרבתו של יצחק הוא ממש לא האירוע היחיד בהיסטוריה הקדומה של היהדות, שבו מעורב סוג זה של פולחן. הספרות המקראית רצופה בעדויות לכך שנוהג זה לא היה נדיר כפי שנהוג לחשוב.

סיפור לא פחות מחריד מעקידת יצחק, ועם סוף הרבה יותר נורא, הוא זה של יפתח הגלעדי בספר שופטים. יפתח נדר לאלוהים לפני צאתו למלחמה בבני עמון, שאם ישוב כמנצח משדה הקרב, יקריב קרבן את זה אשר יצא ראשון לקראתו מפתח הבית. ראו זה פלא, גיבורנו אכן מַכֶּה מכה אנושה את העמונים, ושב לביתו על שתי רגליו. מי שיוצאת לקראתו בתופים ובמחולות מרוב שמחה והתרגשות על זה שאבא חזר הביתה בשלום, היא ביתו הצעירה והיחידה. מה עושה המצביא הדגול? קודם כל מתלונן כמובן, במה שנראה כהאשמת הקרבן המתועדת הראשונה בהיסטוריה: "אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי" (שופ' יא, לה). מיד הוא מסביר שמאחר ונדר נדר, עליו לבצע את אשר נדר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר" (שופטים יא, לה). מיד הוא מסביר שמאחר ונדר נדר, עליו לבצע את אשר נדר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר". למרות שפרשנויות שונות ניסו לעמוד על חפותו של יפתח ולהסביר שבעצם לא הקריב את בתו אלא רק שלח אותה לחיי פרישות במנזר, פירש הרמב"ן במאה השלוש עשרה את מעשהו באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "ורבותינו ז"ל אמרו שנדר להקריב עולה כל היוצא וכו' וכן עשה נדרו… עלה ושחטה לפני הקב"ה" (תנחומא, בחוקותי סימן ז).

ישנו סיפור מקראי נוסף המתאר קרבן אדם בהקשר צבאי. הימים הם ימי מלחמה בין מואב לישראל, צבא ממלכת ישראל, בסיוע צבאות יהודה ואדום, צר על עיר הבירה המואבית. מישע, מלך מואב, מבין שידו על התחתונה. חומת העיר היא המחסום האחרון המגן על הממלכה מפני פלישתם של הצבאות הזרים. משלא נותרה לו ברירה אחרת, הוא מעלה את בנו אל החומה, ושם מקריב אותו לכמוש אלוהי מואב. הריטואל מצליח, הקרבן עושה את העבודה, והצבא הישראלי נסוג חזרה לארצו (מלכים ב , ג, כו–כז).

מלבד שלושת האירועים שתוארו כאן, לאורכה של הספרות המקראית קיימים למעלה מעשרים אזכורים נוספים לפעילות שנחשדת כהקרבת ילדים. כך מציין ירמיהו את בנייתם של מזבחות לבעל, שעליהם שרפו אנשי יהודה את בניהם; ישעיהו, בנבואת תוכחה מצמררת, מתאר את עובדי העבודה הזרה כמי ששוחטים את ילדיהם בנחלים; במזמור ק״ו בתהלים מוזכרת זביחת הבנים והבנות לאלי כנען; ובקורותיהם של אחז ומנשה, מלכי יהודה, מתואר במפורש כי הללו העבירו את בניהם באש למולך, בפולחן שנהג בגיא בן הינום שלמרגלות ירושלים.

תיאור מסמר שיער לפולחן המולך ניתן למצוא במדרש תנחומא מן המאה התשיעית לספירה, שם מסופר על פסל עשוי מתכת בדמות אדם בעל פני עגל, שידיו פשוטות לפנים כדי לקבל את הקרבן. בפנים הפסל היו מסיקים אש, ושבעה פתחים היו לו, עבור שבעה סוגים של קרבנות. עוף היה הקרבן הפשוט ביותר, שהיה מוכנס דרך הפתח הראשון, עז הייתה מוכנסת לפתח השני וכך הלאה עד לפתח השביעי והחשוב ביותר, שדרכו היו מכניסים את התינוקות. הכמרים היו נוטלים את הבן מאביו, נותנים אותו לידי המולך, ואז מתופפים בתופים על מנת שלא ישמע האב את קול בנו העולה באש. השם תופת שבו מכנה ירמיהו את אתר פולחן המולך, נגזר על פי חז"ל מפעולת הניגון על התופים שבוצעה כחלק מן הריטואל.

אף על פי שבמקורות ישנה התייחסות ברורה לשריפתם או לשחיטתם של ילדים, ישנם מי שמתנגדים לפרשנות המילולית הישירה, וגורסים כי אין מדובר אלא בדימויים ספרותיים. חוקרים ופרשני מקרא המסרבים לקבל את האפשרות כי בני ישראל לקחו חלק בפולחן כה מזוויע, טוענים כי מדובר בדברי גוזמה ובאמצעי תעמולה כנגד אישים פוליטיים מסוימים, או כנגד חלקים בעם שחטאו בעבודה זרה. ההגזמה נועדה להרחיק מדרך הרשע את אלה שעדיין לא סררו, ולצייר את אלה שכן כרוצחים שפלים. הספרות המקראית בכללה, ולא רק ספרי הנבואה, אכן נגועה בפרופגנדה שככל הנראה נועדה לשרת אידאולוגיה מסוימת. כך מתוארים, כאמור, אחז ומנשה, מלכי יהודה, כמי שהלכו "בדרך מלכי ישראל", והקריבו את ילדיהם למולך. המוטיבציה של בעל ספר מלכים להשמיץ, הן את מלכי ישראל והן את אחז ומנשה, שני מלכי יהודה אשר שיתפו פעולה עם הכובש האשורי, היא ברורה ויש לקחת אותה בחשבון כאשר שוקלים את מידת האובייקטיביות שבתיאור מעלליהם של השניים. יחד עם זאת, מקריאה נטולת סנטימנטים בסיפורים ובציטוטים שהובאו לעיל, עולה תמונה די עגומה באשר לסיכוי שהכול הוא רק בגדר תעמולה.

מתוך "עקדת יצחק", 1603, מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו

על אף שהרקורד הארכיאולוגי מארץ ישראל אינו מאפשר הכרעה, ישנן מספר דוגמאות מתרבויות האזור שיש בהן כדי לאשש את הטענה כי לפחות חלק מבני ישראל השתתפו בריטואלים של הקרבת ילדים. המקרא מלא בעדויות לכך שחלק ניכר מהעם עסק בעבודה דתית שלא יוחדה לאל העברי, וכללה פולחן לאלים ולאלות מן התרבויות הכנעניות השכנות, דוגמת בעל, אשרה, עשתרת ואחרים. הראיות לכך הן כמעט אינסופיות, ואת עוצמת העניין ניתן לראות דווקא בתיאורי הרפורמה הדתית שערך המלך יאשיהו, כאשר הוציא את פסלי האלים ואת אביזרי הפולחן מתוך בית המקדש עצמו (!):

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ […] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם; וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם […] וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: וַיֹּצֵא אֶת-הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם […] וַיְטַמֵּא אֶת-הַבָּמוֹת […] וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בני-בֶן-הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ: וַיַּשְׁבֵּת אֶת-הַסּוּסִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ  […] וְאֶת-מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵש" (מל"ב כג, ד–יא).

בשנת 1978 נתגלה בעיר העתיקה אוגרית שבצפון סוריה לוח בן למעלה מ־ 3,000 שנה, שנושא תפילה לבעל, ומבקש ממנו סיוע בסילוק אויב הצר על העיר. התפילה כוללת התייחסות לפעולות שנדרשות על מנת לגרש את הכוח התוקפני מן החומות, ביניהן הקרבתם של פר ושל ילד אנושי.

הקרבת ילדים בשעת קרב או מצור, מוכרת גם מתבליטים מצריים שמתארים מצור על ערים כנעניות. שבעה תבליטים כאלו נמצאו על גבי קירות מקדשים שונים כשהם מתארים ערים נצורות שעל חומותיהן נערך מה שנראה כטקס הקרבה: מספר בני אדם עומדים בצפיפות על גבי חומה, ידיהם נשואות מעלה בתפילה, אחד מהם אוחז במזבח קטורת בוער בידו השמאלית, בעוד שידו הימנית מושטת אף היא בתפילה. אחד או שניים מהאנשים הניצבים על גבי החומה, נראים מטילים ילד או ילדה אל מחוצה לה. על פי רוב, נראה הילד כשראשו וידיו שמוטים והוא חסר רוח חיים. דברים אלו אינם מופיעים בתבליטים מצריים שמתארים מצור על ערים באזורים אחרים, שמחוץ לכנען.

ממצאים אלה ואחרים מראים כי רצח פולחני של ילדים אכן היה נהוג באזורנו, בעיקר בהקשרים של לחימה. הקרבה הדתית של בני ישראל לשכניהם הכנענים, שהתנ"ך מלא בראיות לגביה, יכולה בהחלט להצביע על אפשרות שהללו חטאו גם בקרבן אדם. יחד עם זאת, נדמה לי שאין עדויות חותכות יותר מאלו שהתגלו במושבות הפיניקיות בצפון אפריקה ובאיטליה, ובעיקר בקרתגו, ששכנה במיקום אסטרטגי על שטח שכיום שייך לתוניס. לפני כמאה שנים נחשף למרגלות העיר העתיקה אתר פולחני שבו נתגלה שדה קבורה עצום ובו עשרות אלפי קנקנים שבתוכם נטמנו אך ורק עצמות שרופות של פעוטות בני חודשים ספורים. מה שגרם לחוקרים להבין שמדובר בפעוטות שהוקרבו לאלים, היו אלפי מצבות שעליהן כתובות הקדשה בעלת נוסח קבוע שמודה לשני האלים, תנית ובעל, על כך שקיבלו את נדרו של המקריב וביצעו את אשר ביקש. רמזים נוספים לכך שמדובר בהקרבת קרבנות ולא בתמותה טבעית, נמצאו על חלק מן המצבות וכללו מילים כמו "מ[ו]לך", "הפטר" (הבכור), "בשר בתם", "זבח" ועוד. ישנן גם עדויות כתובות של היסטוריונים בני התקופה על המנהג המשוקץ של תושבי קרתגו.

אחת הבולטות שבהן היא זו של קליטארכוס, ההיסטוריון היווני בן המאה הרביעית לפסה"נ, שמעיד על כך שהפיניקים מקריבים את ילדיהם לבעל, אותו זיהו היוונים עם האל קרונוס:

"קליטארכוס אומר שהפניקים, ובמיוחד הקרתגנים, אשר מעריצים את בעל (קרונוס), בכל עת שהם רוצים להצליח במשימה חשובה, נודרים נדר באחד מילדיהם, שאם הם ישיגו את הדברים אשר יחלו להם, יקריבו אותו לאל. פסל של בעל (קרונוס) עשוי ארד נמצא מוצב ביניהם, וידיו מושטות מעל קדרת ארד בה יישרף הילד, כשכפות ידיו קעורות. כשהלהבות העולות מהילד הבוער עוטפות את הגוף, הגפיים מצטמקות והפה נראה כמחייך כאילו צחק, עד שהתכווץ דיו להחליק אל תוך הקדרה" (תרגום: דניאל ויינשטוב, ״קרבנות אדם בכנען ובישראל״, פורסם בכתב העת ״באר שבע״, 2010).

אתרים דומים נתגלו גם באלג'יריה, בסרדיניה ובסיציליה, כולם הוקדשו לקבורות קרמציה (שריפה) של ילדים, והצביעו על כך שמדובר בתופעה תרבותית רווחת, ולא בעניין מקומי. אתרים אלו פעלו לאורך מאות שנים תוך הקרבתם של עשרות אלפי ילדים. האתר בקרתגו פעל מהמאה התשיעית לפסה"נ ועד לחורבנה של העיר בידי הרומאים במאה השנייה לפסה"נ, ובממוצע נראה שהוקרבו בו כשלושים ילדים בשנה. לא סתם בחרו החוקרים לכנות אתרים אלה בשם המקראי 'תופת', על שם מקום פולחן המולך בגיא בן הינום שלמרגלות ירושלים. מלבד זאת, בחלק מקנקני הקבורה נמצאו מנחות שהוטמנו יחד עם גופת הילד, ובחלקם נקברו עצמות של בעלי חיים במקום עצמותיו של פעוט, מה שמעלה על הדעת את קרבן התמורה ואת האיל מסיפור עקידת יצחק.

האיל, שמופיע לפתע לצידו של המזבח המאולתר שעליו נעקד יצחק ונשחט לבסוף במקומו של הילד, מהווה את מופעה הדרמטי ביותר במקרא של שיטת ההקרבה החלופית. הקרבתו של האיל כתחליף ליצחק משקפת היכרות קרובה עם הפולחן הכנעני של הקרבת ילדים. חוקרים רבים מתייחסים לסיפור העקידה כאל טקסט שאחת ממגמותיו היא לדחות את מנהג קרבן האדם, ולהנחיל את הנוהג של קרבן התמורה במקומו. על פי גישה זו, דווקא החלפתו של יצחק בבעל חיים, היא זו שמוכיחה שאותה פרקטיקה של הקרבת ילדים הייתה ידועה ונהוגה בקרב בני ישראל, קהל היעד של הסיפור.

אולי, ברוח הימים האלה, יש עוד משהו שעלינו ללמוד מפרשנות זו, לסיפור שמהווה דוגמא לדבקות דתית (והשראה לדבקות לאומית) מזה דורות רבים. אולי על הטפתו של המחבר המקראי להחלפתו של קרבן הילד בזה של בעל חיים, להתקבל אצלנו כקול מן העבר שמפציר בנו: "אל תשלח את ידך אל הנער". אולי הגיע הזמן להוציא את הסיפור הזה מתוכנית הלימודים של כיתות ב' ולהפסיק להעלות ילדים בני שבע על מזבח שטיפת המוח שמכינה אותם מגיל כל כך צעיר לאפשרות הפיכתם לקרבן – שהרי זאת האימה האמיתית.

מולך – פסל מאת אסי משולם, 2013 / קרדיט צילום: מאיה זהבי