מוזרות מעשית – מדע בדיוני כמכשיר פוליטי

At this point, realism is perhaps the least adequate means of understanding or portraying the incredible realities of our existence”

― Ursula K. Le Guin, The Language of the Night: Essays on Fantasy and Science Fiction

מבוא – העתיד הוא מוזר

העתיד הוא מוזר. זאת היות ומצד אחד, העתיד עדיין לא קיים; אלו שמדברים על העתיד כעל משהו שאנו שועטים לעברו, טועים בהבנתו. מן הצד השני, העתיד הוא דבר שכן יתקיים יום אחד, ולא רק זו – שורשיו נטועים בהווה. אנו יכולים לדמיין אותו, אנו יכולים לחשוב עליו, הוא כאן בדרכים רבות ועדיין, באופן מהותי הוא לא כאן – אלא תמיד מעבר לפינה, מעבר לאופק. העתיד בהגדרתו הוא נוכח ונעדר בו-זמנית. החפיפה הזו בין שני מצבי אי/הוויה היא המהות של משהו ״מוזר״, משהו שאנו יכולים לחשוב עליו אפילו בעוד הוא קורא תיגר על מחשבתנו. (1)

לכן, המשגת העתיד, בין אם הקרוב או הרחוק, כמו רוב הדברים המוזרים, כרוכה באופן אינהרנטי בפעולת הדמיון (אם לדייק זהו סוג מסוים של דמיון שניתן לכנותו "מחשבת-עתיד", ובכל פעם שמוזכר "דמיון" בהמשך אפשר להחליף זאת ב"מחשבת-עתיד"). במקומות בהם ההיגיון אינו נגיש, מאבד ממשמעותו, אופני חשיבה פרועים יותר ולא שגרתיים באים לידי ביטוי. כמו העתיד, גם הדמיון שלנו מוזר. מושאיו של הדמיון הם דברים שאינם קיימים, מעצם טבעם, ואנו עושים איתם דברים שאיננו מאמינים שבהכרח יתגשמו אי פעם. למשל, פנטזיה בה אני יכול לעוף. לעוף נשמע מבעית, אבל בדמיוני, זה מדהים. אינני בהכרח רוצה את היכולת לעוף, אך עצם היכולת לדמיין את זה נעימה לי ומשמחת אותי. אם הייתי "מקבל את מבוקשי", בוודאי הייתי שונא זאת, ובכל זאת, הדמיון שלי מאפשר לי לעקוף את המחשבה הזו ולהמשיך לחשוב על המשאלה שלי באור חיובי. על כן, הדמיון מוביל אותנו בהכרח לתקווה, שאיפה וכמיהה לדברים כפי שאנו רוצים שיהיו, ולא רק כפי שהם עשויים להיות. הדמיון מוזר משום שהוא אינו מוחק לחלוטין את קיומו של המעשי והמורכב; אנו יודעים שאלו קיימים ושהם עלולים להכשיל אותנו כשננסה להתקדם. אך הדמיון מאפשר לנו לעקוף אותם, להמשיך לקוות ולרצות גם כאשר אנו יודעים שהדרך קדימה קשה ומפותלת. ללא הדמיון שלנו, היינו קופאים במקום ללא יכולת לפעול בעולם שהוא מורכב ומבלבל לאין קץ. הדמיון מאפשר לנו להשתמש ברעיונות שאינם קיימים כדי לחשוב ולהמשיג את הדברים שהיינו רוצים לראות מתהווים – ואז לעבוד כדי להגשים אותם, גם אם הדרך נראית בלתי אפשרית.

אם כל זה נשמע סבוך ומורכב, זה מפני שאכן כך הדבר. הרי המוזר מעצם טיבו חומק מהסברים פשוטים, וכך גם הדמיון שלנו; זהו האל-ביתי (Unheimlich) האולטימטיבי, הזר והמוכר בו-זמנית, המצוי בלב ליבנו (עוד על כך בגיליון אוטופיה המוקדש לאל-ביתי – א"א). אנו חשים אי-נוחות אם אנו שוהים זמן רב מדי במחשבה על הדמיון וסתירותיו הפנימיות. אותה אי-נוחות, אותה חוסר יכולת ליצוק את פעולת הדמיון אל מילים היא הסיבה לכך שהדרך הטובה ביותר להבין ולחקור את הדמיון היא האמנות. אחרי הכל, בשביל מה קיימת האמנות אם לא בדיוק בשביל לבטא את הבלתי ניתן לביטוי, את מה שנמצא ממש מחוץ לשדה הראייה, את מה שאנו יכולים להעיף בו מבט חטוף, אך לעולם לא נוכל להכיר באמת. ואמנות על אודות דמיון היא מוזרה כפליים כיוון שהיא מתארת את הכלי בו היא משתמשת.

הדמיון, אחרי הכול, הוא גם ליבת האמנות. האמן/אמנית (במוסיקה, ציור, מחול, שירה, כתיבה) מתחילים עם דף ריק, קנבס עירום, במה חשוכה, ואז חייבים להשתמש בדמיון כדי לאכלסם. גם באמנות שהיא ריאליסטית (עוד על כך בהמשך), אין שום סיכוי ליצור סימולציה "מושלמת" (אם בכלל ניתן לדבר על דבר שכזה). מחשבות ודמיונות משחקים תפקיד מפתח בדרך שבין האובייקט וייצוגו. כאשר האובייקט הזה הוא הדמיון עצמו, או כאשר האובייקט הזה הוא העתיד עצמו, המעגל נסגר והמוזר מגיח ומוליד שלל דימויים מעוותים, חצאי-משאלות ואמיתות לא-נוחות.

להבין את הלולאה – מדע בדיוני הוא מוזר

וזה, הגענו סוף כל סוף אל המדע הבדיוני. כל המדע הבדיוני הוא מוזר, מטורלל (המונח במקור באנגלית הוא "loopy"), משום שזו אמנות המתבוננת בעצמה, דמיון המביט על עצמו, שכן הוא הווה המנסה לתפוס, להמשיג את העתיד ובכך משתתף פעיל בעיצוב עתיד זה, על ידי השפעתו על ההווה. מדע בדיוני, בליבתו, הוא "לוּּלואה מוזרה" (2) – תהליך שבו החלקים משפיעים על השלם והשלם משפיע על החלקים, אך באופן מוזר ובדרכים בלתי צפויות. מונחים הופכיים כמו מעלה ומטה אינם רק מבולבלים זה בזה – הם הופכים לאותו כיוון. במקרה דנן, עבר, הווה ועתיד מתמזגים לכדי בלגן א-סינכרוני, זמניות מוזרה בה חזון עתידי הנשען על עובדות עבר, מתערב בהווה. במרחבים הללו, במוזרות הנוצרת מתוך ורטיגו ובלבול, טמון פוטנציאל רדיקלי עצום.

אנסח זאת בצורה קצת יותר אנושית: נסו לשים את עצמכם בנעליו של ז'ול ורן, שבאופן מוזר משוגר אל המאה ה-21 כשהוא ניצב פנים אל פנים מול צוללת. שימו בצד לרגע את סוגיית התחזית והנבואה, האם ורן "צדק"?. נסו לעת עתה להתמקד במה שהייתם מרגישים (מעבר לזעזוע ממסע הזמן והעולם החדש שבו מצאתם את עצמכם, כמובן). מישהו לכאורה נבר במוחכם ושלף משם אובייקט דמיוני שלכם, משהו פנטסטי שהגיתם ביניכם לבין עצמכם. לא באמת האמנתם שתראו אותו אי פעם, ובכל זאת, קצת קיוויתם שכן. אבל לא באמת. כלומר, שרטטתם תוכניות ורציתם שזה ייבנה, אבל ידעתם שזה מעולם לא יקרה. ובכל זאת אולי קיוויתם שכן? בקצרה, דמיינתם אותו! הוא לא היה אמיתי, אבל ממש רציתם שכן – ועכשיו, הנה הוא קיים והנה אתם. בוודאי הייתם מרגישים התעלות, אי-נוחות, טירוף, אקסטזה, חרדה. כנראה. אנחנו לא יודעים; אנחנו לא ז'ול ורן. ורן כתב מדע בדיוני, ובכך דמיין דברים שמעולם לא התקיימו, וכנראה לא היה מלא ביטחון שהם אי-פעם יתקיימו. אבל נחשו מה? הם קיימים כיום. כמובן, לא בזכותו הצוללות קיימות, אבל זה גם לא לא בזכותו. מחשבותיו, רעיונותיו, ודמיונו הכינו את הקרקע לרעיון הצוללת. הוא כתב על העתיד ובעצם הכתיבה – סייע למשהו ממנו, להתממש.

וזו הרי חתיכת כוח לא נורמלית, לא? והיופי הוא שלכולנו יש אותו; כולנו כותבים מדע בדיוני, או כפי שנהיה מקובל יותר לומר כיום – ספרות ספקולטיבית (כשמד"ב היא סוגה אחת תחת המונח הרחב יותר). בין אם עשינו זאת בילדות ואז הפסקנו, בין אם המשכנו כמבוגרים, טווים  מעשיות בדיה על העתיד כפי שהוא עשוי להיות, בין אם אנחנו כותבים את הסיפורים הללו כתחביב או כסופרים מקצועיים – לכולנו יש את היכולת הבסיסית לחשוב ולכתוב מדע בדיוני. היכולת הזו היא הדמיון עצמו, המופנה אל העתיד, ואנו משתמשים בו תדיר, מדמיינים את עצמנו שנים קדימה, את חברינו, עבודתנו או את החיים בכלל. מתוך סוג זה של דמיון זה נובעת אותה מוזרות שתיארנו קודם; אם נשהה זמן רב מדי במחוזות אלו, חולמים בהקיץ על עתידנו, נתחיל לחוש אי-נוחות. בצדק נחוש כך – המוזר לעולם לא צריך להיות נוח. המוזרות הזו היא דבר שיש לחיות בתוכו, להתמודד איתו, לחשוב עליו, לשוחח עליו, להמשיג אותו. במהות – זו השאיפה של המדע הבדיוני – לאחוז באותו מרחב מעוות שנמצא בתוכנו ולנסות לחקור אותו, להתרגל אליו. ליצור ממנו אמנות.

אך הבעיה היא הקלישאה השחוקה – לכוח גדול נלווית גם אחריות גדולה. כפי שהזכרתי לעיל, המרחבים המוזרים שנוצרים על ידי מחשבת-עתיד, מלאים בפוטנציאל לחשיבה רדיקלית. זאת משום שמוזרות היא מעצם טבעה לעומתית להגמוניה. ההגמוניה, שיש להבינה כאן כהגמוניה תרבותית, אינה מחבבת את המוזר. קשה לסווג ולהבין אותו; הוא מתעקם, משתנה, אף פעם לא נשאר בדיוק אותו הדבר. לכן גם קשה לשלוט בו, לארוז אותו בצורה מסודרת, וכמובן, למכור אותו. ההגמוניה ערמומית מאוד ותמצא דרכים "לגדר" את המוזר ולביית אותו, לארוז אותו מחדש במחוות, אסתטיקה וגישות מקובלות. לאחר מכן, היא תחבק את הגישות שהיא עצמה יצרה ותוקיע ואת השאר, וכך תיצור סוג של "שיק מוזר" המשמש למכירת נרטיבים שאמורים להיות חתרניים. כך אנו מקבלים בכל שנה את אותו סרט "מוזר" אחד שמצליח בקופות, את אותו מופע מוזיקלי "מוזר" שעושה את אותו הדבר, וכן הלאה. ביצירת הדרכים הבטוחות הללו להיות "מוזרים", ההגמוניה זוכה לבעל ברית חשוב: כל אחד ואחת מאיתנו, והרתיעה שלנו מהמוזר.

אחרי הכל, המוזר – אותו מוזר שאנחנו מרגישים בבטן – הוא לא נוח. האינסטינקט שלנו הוא, להתרחק; כמו ילד עם להבה, אנו חשים מיד את אותם מקומות בדמיון שלנו שמעוררים בנו סלידה. ודאי, מדי פעם ניגש אליהם, בזהירות, בשביל ריגוש ה"בטוח לא-בטוח", שבירת כללים ילדותית, נאיבית, כזו שלא באמת שוברת את הכלים לחלוטין או דורשת לשכתב אותם מחדש. אבל לאחר מכן, נחזור מיד אל גבולות המוכר, הברור, הנורמלי. הנורמלי גם הוא כלי רב עוצמה במיוחד עבור ההגמוניה התרבותית, (3) משום שהנורמלי הוא על-זמני; הנורמלי הוא איך שהדברים היו הרי מאז ומעולם, לא? הדרכים שלנו הן הדרכים של הורינו! כך הדברים תמיד נעשו. להציע לעשות משהו אחרת, לא כל שכן לארגן את החברה בצורה שונה, זה נתפס כבלתי אפשרי. עבור ההגמוניה, להיות המובן מאליו, ברירת המחדל, נצחי ונוכח בכל מקום – זה המפתח לשליטה יעילה. (4)

וזו הבעיה, העוקץ של המלט (מערכה 3, תמונה 1), או ה"וואב" (wub) (5) כפי שפיליפ ק. דיק, אמן המוזר, עשוי היה לומר: האינסטינקט שלנו להירתע מהמוזר הוא הנשק הטוב ביותר של ההגמוניה, הגישה הטובה ביותר לעיקור המוזר; אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים את זה, ככלות הכל, זו הדרך הקלה ביותר. לוותר, להיכנע, בחזרה אל הנורמלי, זה מה שמרגיש נכון וטבעי. כך, גם אלו מאיתנו המבקשים לדמיין דברים מחדש, אף באופן רדיקלי, שואפים "to boldly go where no man has gone before”, יכולים להיתפס במלכודת הנורמלי, בקלות שבלתי תאמן, פשוט להחליק בחזרה אל המוכר. אותה "החלקה בחזרה" יכולה ללבוש צורות רבות, אבל אחת מהיותר ערמומיות שבהן ניתן למצוא בשכפול המצבים הנוכחיים, ההנחות, הנורמות, הסדרים והקודים החברתיים שלכם (בקיצור, "ההגמוניה התרבותית שלכם") אל תוך העתיד המדומיין שאתם עצמכם יוצרים. (6) קחו לדוגמה את מסע בין כוכבים, אחד מזיכיונות המדע הבדיוני הפופולריים ביותר בכל הזמנים. הסדרה מדמיינת עתיד פראי בו כדור הארץ הוא אוטופיה לכאורה, (7) בני אדם (וגזעים חייזריים אחרים) משייטים בקלילות בין הכוכבים, טכנולוגיה מתקדמת, פלאית, משכתבת מרחבים עצומים של המציאות עצמה. ועדיין, רוב (מוחץ) של מערכות היחסים האינטימיות המתוארות לאורך העונות הרבות, הסדרות והסרטים, הן הטרוסקסואליות.

מלבד חלל עמוק 9 (הגרסה הרדיקלית ביותר מבין סדרות מסע בין כוכבים), האריסטוקרטיה הצבאית של הפדרציה כמעט שאינה מוטלת בספק. האופי הקולוניאלי של "מסעות המחקר" של צי הכוכבים כמעט שאינו נבחן לעומק. בקצרה, כאשר הפליגו אל חזונם העתידני, יוצרי מסע בין כוכבים (גם ג'ין רודנברי, היוצר המקורי, וגם ממשיכי דרכו) "ייבאו" איתם שלל הנחות, סדרים חברתיים, נורמות ורעיונות. בכל פעם שהתקרבו יותר מדי למוזר, הם נרתעו לאחור וחזרו, באנחת רווחה, אל הנורמליות המוכרת והאהובה, באופן לא מודע, כמובן; זו לא טענה שהם מעין "שוטרי עתיד" מרושעים שמדכאים בכוונה יצירתיות ומוזרות. אפילו המדע הבדיוני בעל הכוונות הטובות ביותר נוטה לחזק את ההנחות הקיימות במקום לערער עליהן, להתרחק מהמוזר ולנוע אל מחוזות הנורמלי. כמובן, ישנן דוגמאות נוספות למכביר – כמו להיטי סדרת מלחמת הכוכבים, אך גם סופרים כמו רוברט א. היינליין או אייזק אסימוב, ורבים אחרים מהכותבים המהוללים של המדע הבדיוני, שבכוונתם לדמיין מחדש את העתיד, השאירו את עולמנו הנוכחי פחות או יותר על כנו. זאת, על ידי כך שיצרו ספרות המחזקת את מבני הכוח הקיימים ומתרחקת מכל מה ששונה, רדיקלי או מוזר.

מדע בדיוני פרברי

ניתן לכנות זאת "מדע בדיוני פרברי". על אף שמדובר במונח חדש יחסית, למדע בדיוני פרברי כבר יש מספר משמעויות, כולל תת-ז'אנר של סיפורי מדע בדיוני העוסקים בתלאות הנעורים ו/או הפרברים האמריקאיים, לצד קסם או טכנולוגיה מתקדמת (לדוגמה: סרטי בחזרה לעתיד או הסדרה דברים מוזרים). אך לא זו כוונתנו כאן. המונח "מדע בדיוני פרברי" נועד לעורר את תחושת העגמומיות, הדעיכה והניוון של הפרבר האמריקאי כמרחב לבן ברובו, מבוסס, אלים מתחת לפני השטח ופריביליגי. (8) זה מקום מחייתם דווקא של ליברלים, עטופים בביטחון וזחיחות שהם לא הרעים. הם עשויים אפילו לאפשר לילדיהם ללמוד מדעי הרוח או אמנויות; אולי אפילו ידונו איתם בדברים האמיתיים והנוראיים שקורים אי-שם, במרחק; אולי הם אפילו יצביעו עבור "האדם הנכון". לבושים ברעיונות הללו ומשוכנעים לחלוטין שהם "בצד הנכון של ההיסטוריה", הפרבר האמריקאי (שכבר הפך לתופעה עולמית) ותושביו יעשו לא מעט על מנת להציג את עצמם כפרוגרסיביים במיוחד, נועזים ובעלי חשיבה חדשנית, צופה פני עתיד. המציאות היא כמובן שהמודלים המושלמים הללו לכאורה של מופת והתקדמות הם שמרניים להפליא; הם שומרים על "קו המפלגה" בנוגע לרעיונות כמו הטרונורמטיביות, גזע, מעמד ונושאים חברתיים אחרים. כדי "לכבס" את השמרנות הזו, הם יבחרו כמה נושאים שנתפסים כרלוונטיים מבחינה חברתית לרגע הנוכחי ויאמצו גישת שמאל-מרכז ביחס אליהם. נקודות המבט החברתיות הללו, שהן עדיין "בטוחות", ישמשו להסוות את השמרנות שלהם בתחומים אחרים. "סליחה," הם עשויים לומר, "אני לא שמרן! אני חושב שצריך לאפשר לזוגות חד-מיניים להתחתן! אבל זכויות טרנסג'נדרים? זה כבר ללכת רחוק מדי".

מדע בדיוני פרברי חושב על עצמו באופן דומה ומשתמש באותם המנגנונים כדי לקצור את יתרונות הפגנת המוסרנות בכל הזדמנות אפשרית. בכך שהוא משווק כחדשני ונועז, מדע בדיוני פרברי יכול לפנות לקהל שמחפש עתיד מוזר יותר, ומחפש מחשבות נועזות וחדשות על המצב האנושי והחברות שאנו בונים. אך בהצגתו של חזון שטחי ודל ובשמירה על מבנים חברתיים רבים הקיימים בחברה שלנו כיום, עם שינוי כמה פרמטרים באופן מוגבל, מדע בדיוני פרברי מצליח להשיג שלושה דברים:

ראשית, כפי שטענתי קודם לכן, הוא לא מבודד את עצמו מקהל והגות שמרנית, ומבטיח בכך שיהיה קל לעיכול ככל האפשר לקהל רחב ככל האפשר. ייתכן שתקראו סיפור על חברה נועזת חדשה שעושה את דרכה לחלל במשימה שדינה נחרץ מראש. המראה החיצוני של הדברים הוא נועז ומעורר מחלוקת: הא/נשים האלו בדרכם אל מקום בו כל המערכות הותיקות של סמכות בטלות ומבוטלות; אף אחד אינו מסוגל לאכוף דווקא את רצונו שלו; החופש חופשי, משוחרר להשתולל, חסר רסן. אבל בגרסה הפרברית החופש ישתולל באופן מוגבל; אנשים יזללו ויתענגו בגרגרנות חזירית; מדען עלול חלילה לנסות את מזלו כאמן; נישואים נאמנים יתפרקו לטובת סקס מזדמן; טבעת גיגס מאפשרת לאוחזים בה דרור לרצונותיהם וסודותיהם העמוקים ביותר. אך ערעור ממשי על העקרונות הבסיסיים ביותר של החברה, אינו קיים. אף אחד לא טוען שלא רק שיש למרוד ולהדיח את הקפטן (מרד הוא קלישאה נפוצה במדע בדיוני פרברי), אלא שעיקרון ההיררכיה עצמו הוא חסר כל משמעות, כאן בחלל. א/נשים מחפשים קריירות חדשות אך אף אחד לא מערער על הרעיון הבסיסי של עבודה, את מי העבודה משרתת, את מי עצם הרעיון משרת. הדברים נשארים קיצוניים מספיק כדי להיות מעניינים, אךבטוחים מספיק כדי להימנע מלעסוק ברעיונות מהפכניים מהותיים.

שנית, וחשוב יותר במידה מסוימת, המדע הבדיוני הפרברי נמנע מלהתמודד עם המוזר בצורה אמיתית, משמעותית, מפחידה או מסוכנת. זה הרבה יותר קל, טכנית ופסיכולוגית, ליצור מדע בדיוני "בטוח". למה להתמודד עם מה שבאמת מוזר כשאפשר פשוט לקחת ממנו דגימה קטנה ולהשיג את אותו האפקט, את הריח והברק של התקדמות וחדשנות?

שלישית, וחשוב מכל, מדע בדיוני פרברי נותר כלי להפצה, חיזוקראשית, כפי שטענתי קודם לכן, הוא לא מבודד את עצמו מקהל והגות שמרנית, ומבטיח בכך שיהיה קל לעיכול ככל האפשר לקהל רחב ככל האפשר. ייתכן שתקראו סיפור על חברה נועזת חדשה שעושה את דרכה לחלל במשימה שדינה נחרץ מראש. המראה החיצוני של הדברים הוא נועז ומעורר מחלוקת: הא/נשים האלו בדרכם אל מקום בו כל המערכות הותיקות של סמכות בטלות ומבוטלות; אף אחד אינו מסוגל לאכוף דווקא את רצונו שלו; החופש חופשי, משוחרר להשתולל, חסר רסן. אבל בגרסה הפרברית החופש ישתולל באופן מוגבל; אנשים יזללו ויתענגו בגרגרנות חזירית; מדען עלול חלילה לנסות את מזלו כאמן; נישואים נאמנים יתפרקו לטובת סקס מזדמן; טבעת גיגס (9) מאפשרת לאוחזים בה דרור לרצונותיהם וסודותיהם העמוקים ביותר. אך ערעור ממשי על העקרונות הבסיסיים ביותר של החברה, אינו קיים. אף אחד לא טוען שלא רק שיש למרוד ולהדיח את הקפטן (מרד הוא קלישאה נפוצה במדע בדיוני פרברי), אלא שעיקרון ההיררכיה עצמו הוא חסר כל משמעות, כאן בחלל. א/נשים מחפשים קריירות חדשות אך אף אחד לא מערער על הרעיון הבסיסי של עבודה, את מי העבודה משרתת, את מי עצם הרעיון משרת. הדברים נשארים קיצוניים מספיק כדי להיות מעניינים, אךבטוחים מספיק כדי להימנע מלעסוק ברעיונות מהפכניים מהותיים.

 והעצמה של ההגמוניה התרבותית כ"נורמלי נצחי". הסוגה הופכת למרחב נוסף בו הסדר האינטלקטואלי והתרבותי של חיינו נתפס כמובן מאליו, נתפס כנורמה, תמיד היה, תמיד יהיה. כפי שצוין למעלה, זוהי מטרת ההגמוניה: לצמצם את כמות הכוח הדרוש לשליטה על ידי הצגתה כ"עובדה מוגמרת", עובדה שתמיד תהיה נכונה. אם תוכל להשיג זאת, היא למעשה ניצחה ולא תידרש עוד ולעולם לכפות את עצמה; נתיניה יכפו את ההגמוניה בשבילה. מהו כלי ספרותי, תרבותי, טוב יותר לכך, מאשר מדע בדיוני פרברי? אם נביט לעתיד וכל מה שנראה שם הוא את כל מה שכבר קיים, אז מה שכבר קיים, ייראה כעובדה בלתי נמנעת. אין טעם להילחם נגד הדרך שבה הדברים תמיד היו ותמיד יהיו.

כיבוש החלל כדוגמה

על מנת להמחיש את האמור נתמקד בתרחיש מדע בדיוני אחד ואהוד במיוחד, תמה מרכזית במדע הבדיוני מראשיתו,שאחזה בדמיון הציבורי בעשור האחרון (אך כמו כל טרנד, בפופולריות שבאה והולכת): כיבוש וניצול החלל. פריצת האדם אל החלל אינה עניין חדש; אך בעשור האחרון לערך, ככל שעלו שאלות על אסון האקלים, הקפיטליזם והיכולת של אורח החיים המערבי להמשיך ולהתקיים, העתיד בין הכוכבים נדמה דווקא קרוב יותר. תחושת קרבה זו זוכה בהחלט לעידוד מהישגים טכנולוגיים מרשימים שנראה כי הנשימו חיים חדשים ברעיון הפוליטי של תוכנית חלל, רעיון שנדמה כי שבק חיים עם סיום התקופה הפוליטית של רייגן ותאצ'ר. השאלות שנשאלות כעת, הן על ידי נפוצוּת תופעת המדע הבדיוני "המקורקע" ששואל שאלות כלכליות ו"מעשיות" על חקר החלל (דוגמת בין כוכבים, אד אסטרה, להציל את מארק וואטני, אניארה (הסרט), אם למנות רק כמה), וגם על ידי השוק הפרטי המסמן להיטות, נראות כשאלות מזן חדש. אלו לא עוד חלומות באספמיה, רעיונות מרהיבים על אודות גורל האנושות והחלל העמוק (למרות שהרֶטוריקה הזו עדיין קיימת), אלא שאלות מעשיות של חילוץ והצלה, תעשייה – ייצור, הרכבה ותיקון – בחלל. כלומר, השאלות הופכות לשאלות קפיטליסטיות: איך נוכל לנתח, לנצל, לחלץ ולהפיק את המשאבים שהחלל "החיצון" מייצג ומכיל? או, אם לנסח זאת בצורה גסה יותר, "איך לעזאזל נוכל לחצוב אסטרואידים?" (ראו גם לאחרונה את סדרת הספרים והעיבוד הטלוויזיוני The Expanse כמו גם For All Mankind – א"א).

בעוד שאלות אלו נשאלות, מראית העין של הרפתקה נועזת בסְפַר חדש ולא נודע מיוצרת ומתוחזקת (זו הסיבה שהרֶטוריקה על "ההרפתקה הגדולה" אל החלל נותרת איתנו), בעיקר על ידי המדע הבדיוני. אנשים עוסקים במיזמים הללו, בהובלת כמה אוליגרכים וחברות ענק (ספייס-אקס של אילון מאסק, בלו אוריג'ין של מייסד אמזון, ג'ף בזוס, ואחרות), בהערצה ופליאה עותקת נשימה, שכן כולנו חונכנו על ברכי המדע הבדיוני לראות זאת בתור "השלב הבא של האנושות", עתידנו המשותף, אמת שאין להכחישה. הרבה לפני האדם הראשון בחלל, אלו שנחתו על הירח, או הלוויין הראשון – המסע אל החלל מוצג כשלב הבא הבלתי נמנע. כך המדע הבדיוני מכין את הקרקע להרפתקאות האלה. ישנם שלל סיפורים מיוחדים, חמודים, מקסימים אפילו, על ההשפעה המכרעת שהייתה ליצירת מדע בדיוני כזו או אחרת על דרכם האישית של אנשים פרטיים ("קיבלתי את הרעיון להמצאה שלי כילד, כשקראתי מדע בדיוני" או "ידעתי שאני רוצה לעסוק ב-STEM (ראשי תיבות בתחום המדיניות והחינוך למדע (science), טכנולוגיה, הנדסה (engineering) ומתמטיקה) – א"א) אחרי שצפיתי במסע בין כוכבים"), אך אלו אנקדוטות, כשלסוגה ועשייה תרבותית כמו זו השפעה חברתית, מערכתית, רחבת-היקף.

מדע בדיוני לא גורם לעתידים מסוימים להיות אפשריים ולאחרים בלתי אפשריים. המדע הבדיוני פועל בשיתוף פעולה עם המדעים והתעשייה, כוחות ה"קידמה", כדי לגרום לעתידים מסוימים להידמות כסבירים ואחרים כלא סבירים. אם אתם מרגישים תבנית שמתהווה כאן, כה לחי, זה מה שאתם אמורים להרגיש. הפיכת עתיד אחד לסביר פירושה להפוך אותו לברור, טבעי, נורמלי ובלתי נמנע. זוהי עבודתה של ההגמוניה התרבותית. זה גם מה שמוביל את "היגיון השוק" של רוב המדע הבדיוני ומחזיר אותנו אל דחיית המוזר שמנחה הרבה מהיצירה בז'אנר. אם הקהל "הותנה מראש" לצפות לעתידים מסוגים מסוימים, אז קשה יותר לסטות מעתידים שכאלה. כמובן שסטיות כאלו קיימות, אך ככל שהקלישאות והמוסכמות של הז'אנר מתקשחות, סטייה מהן הופכת להיות מסוכנת כלכלית. כך כמובן נסגר המעגל היפה והמחריד; יצירות שתומכות ומחזקות את העתיד הצפוי הופכות ליותר רווחיות כלכלית, יותר מהן נכתבות, יש להן יותר קהל, ואותו עתיד צפוי מקבל עוד ועוד חיזוק, בעצם נוכחותו בשוק הספרות והקולנוע, הטלוויזיה והמשחקים, בשוק התרבות והאמנות, בשוק הרעיונות.

מרוץ החלל המתקרב

כשמפרקים את זה לרכיבים בסיסיים, לרכיבים חומריים, מה באמת חדש ומרגש בדרך בה אנחנו מדמיינים את העתיד הקרב ובא של מסע, חקר וניצול החלל? נסקור בקצרה את המאפיינים של מרוץ החלל כפי שבאו לידי ביטוי בעשור הקודם והנוכחי: ראשית, תעשיית החלל ודליית וניצול משאבי חלל, מתהווים מתוך ברית בין המגזר הפרטי למדינה. אילון מאסק, כדוגמה בולטת, (ואם לדייק, ספייס-איקס, החברה הפרטית שהקים ובבעלותו – א"א) הוא כעת דה-פקטו האפיק היחידי והבלעדי של נאס"א, משרד ההגנה האמריקאי וממשלת ארה"ב בכלל, לשיגור לחלל. ממשלת ארה"ב למעשה ביצעה מיקור-חוץ אל קבלן-משנה לכל שיגור לכל צורך אל מסלול סביב כדור הארץ ואל החלל שמעבר. אין בכך שום חדש כמובן; חקר וניצול "העולם החדש" התהווה מתוך ברית דומה מאוד בין המדינה למגזר הפרטי (דוגמה אחת מני רבות: קולומבוס לא פעל מטעם מדינה, הוא היה יזם פרטי ששירותיו נשכרו ע"י השלטון הקסטיליאני. גם תוכנית החלל האמריקאית בשנות השישים התבססה על שותפות ציבורית-פרטית – א"א). שנית, התעשייה המתהווה, אם מביטים בהתקדמותה הלאה, בוודאי מכוונת לחילוץ וניצול משאבים. אך באופן מיידי יותר, מדובר גם על השליטה בתנועה, ברעיונות, באנשים ובמשאבים שכבר מתקיימים ב"מדינת הבית". חקר/ניצול החלל קשור לשליטה בסדרי העדיפויות כאן על פני כדור הארץ, הרבה לפני הקשר העתידי לשליטה במוצרים ובמשאבים של החלל עצמו. זו הסיבה שתוכנית סטארלינק (Starlink, תוכנית הלוויינות של SpaceX) לא הוטרדה במיוחד מהמחשבה שמאות צבירי הלווינים שלה מעוורת אסטרונומים. (10) זו הסיבה בעטיה שותפות בין המדינה, האקדמיה וגורמים "פילנתרופיים" לא מתעניינת בכך שהר מאונה קאה (Mauna Kea) הוא מקום קדוש. (11) זו הסיבה לכך שהממשל האמריקאי לא יכריז על אתרי הנחיתה של הירח ככל פארקים לאומיים, כדי שלא יעלה החשד שממשלת ארה"ב בונה בסיסים על הירח. (12) זו הסיבה שבסיס על ירח הוא אפילו רעיון, ורעיון שמעסיק את המדע הבדיוני מאז המלחמה הקרה: מי שישלוט בתנועה פנימה והחוצה מכוכב הלכת, ישלוט בכוכב הלכת עצמו.

גם זה כמובן לא חדש. כאשר הפורטוגזים התיישבו לראשונה בחופי אפריקה הם בנו את המבצרים שלהם, שהיו בסיסים צבאיים, תחנות מסחר ומפעלים, בנקודות אסטרטגיות המשקיפות ומפקחות על המים (כמו נקודות חנק או אזורי מעבר הכרחי אל ומהיבשה, דוגמת מצרים, חצאי איים באזורי דלתה, איים המשקיפים על החוף – א"א). מי ששולט בתנועה, שולט בזרימתם של סחורות ואנשים אל ומתוך היבשת, וממנה ומכאן ביבשת עצמה. אבל אם נלך צעד נוסף קדימה, המאמצים הקולוניאליים של כל האימפריות האירופאיות עסקו גם בשליטה בבית, בארגון מחדש של מדינותיהן, החברות והכלכלות שלהן, במסגרות נוקשות ובנות-שליטה, "רציונליות" יותר. במהות מפעל ההתיישבות, בבסיס הקולוניאליזם, נמצא הרצון ליצור סדר עולמי חדש, התנתקות מהסדר הפיאודלי הכאוטי יותר ושהיה הנהוג, והפעלת צורת השליטה החדשה הזו הן מעבר לים והן "בבית", כשההבחנה בין "אי שם" ו"כאן", התפוררה במהירות ככל שהמדינה הרחיבה את שליטתה באמצעות הפרויקט הקולוניאליסטי ולמענו.

אוקיי, אבל למי אכפת? מטרת הדוגמה הזו לא הייתה להראות כיצד המדע הבדיוני מסוגל להציג בצבעים בוהקים מיזמים בהווה בעלי קשרים ברורים ודמיון מוזר, אל-ביתי, לעבר; לתאר מאמצים עכשוויים כחדשים ונועזים, על אף שיש להם תקדימים קודמים, שלא לומר קדומים, שלא לומר, פחות או יותר, של אותן אומות, חברות ואנשים. תפיסת חקר החלל כעשייה חדשנית ונוצצת בעוד שזו מהווה אפיק חדש עבור עשייה ותיקה ומסורתית. זה כשלעצמו מעניין, אך מטרת הדוגמה הייתה לעסוק באופן בו ה"שיקוף" הזה, האופן בו מוצגת העשייה הזו בתרבות, בחברה, באמנות, משפיע על העתיד. באופן טבעי השיקוף הזה קריטי כשאנו מדברים ועוסקים בעתיד! זה "האמיתי", זה שבפועל עתיד להיות, ואם לדייק, העתידים האפשריים להתהוות.

כדי להבין את חשיבות התיאור של חקר החלל במדע בדיוני, חשוב שנצביע על כך שהשיטות, הכלים והמוסדות שנוצרו כדי "לחקור את העולם החדש" היו חלק מגיבוש כוחה של המדינה המודרנית המתהווה. בבחינת התהליך הזה והדרך בה הוא הניע את חקר העולם החדש, אנו יכולים לשרטט הקבלות ברורות למצבנו בהווה, לרגע בו אנו מוצאים את עצמנו כעת, בעיקר במערב. מערכת היחסים שבין המדינה למוסדות ותשתיות המחקר, ההתפשטות וההתיישבות ב"העולם החדש", היא אותה מערכת יחסים, פחות או יותר, בין ההגמוניה הקפיטליסטית הנוכחית לבין תוכניות החלל הפרטיות שאנו עדים להתגבשותן כיום. קיימת תמימות באמונה שמה שיקרה "שם בחוץ", כלומר בחלל החיצון, יתבטא "כאן למטה" רק בצורה של שפע משאבים, יותר סחורות, יעילות מוגברת או סוגים חדשים ומרגשים של עבודה. לא משנה מה יהיו צורות המחקר והניצול שלנו בחלל החיצון, ההיסטוריה מעידה כי אלו בהכרח "ידממו בחזרה" לכדור הארץ. אופי המדיניות וסוג הפוליטיקה שנבחר לשלוח לחלל, תעשה סיבוב פרסה ותחזור הביתה, בעוד ההבחנה בין כדור הארץ לחלל החיצון, בין הבית לחוץ, תתפורר באופן בלתי נמנע, הן בדמיוננו והן ב"מציאות", כאמור, כפי שכבר קרה בעבר.

לכן קיימת סכנה גדולה ביותר בהלבנת אנשים כמו אילון מאסק עם כותרות דוגמת "תעשיין חלל" הלקוחות היישר מתור הזהב של המדע הבדיוני. ישנה סכנה איומה בהצגת ג'ף בזוס כיזם וכוח מוביל בהקמת אוטופיית (החלל) המובטחת בסדרה מסע בין כוכבים (ואירוניה בלתי נתפסת – א"א). אם תחת המעטה של תעוזה, סקרנות וספינות חלל נוצצות, גרסת הסדר הקפיטליסטי האוליגרכי שלהם תובא לחלל (וכך תועצם הן שם והן על פני כדור הארץ), יהיה למדע הבדיוני חלק בכאב ובסבל שינבעו מכך, מאחר שיעשה בו שימוש (וכבר נעשה), כשפה התרבותית בעזרתה מדמיינים סדר שכזה. ספייס-אקס אינה שונה בהרבה מחברת המסחר של הודו המזרחית, אבל עם קורטוב מדע בדיוני וספלאש של חדשנות נועזת, היא מוצגת לציבור כתקווה אדירה לעתיד מזהיר.

מה אפשר לעשות? מה עלינו לעשות?

כפי שהוזכר לעיל, מדע בדיוני כבר מעורב מכל עבר, מעורבות שהיא בחלקה, שותפות לדבר עבירה; המדע הבדיוני הפרברי שולט בכיפה. לרוב, מדע בדיוני זה, במקום לדמיין סוגי שונים של עתידים חדשים, עתידים מוזרים יותר בהם מסע וחקר החלל הינן הזדמנות למשא ומתן מחודש על כל כך הרבה סדרים חברתיים, נורמות ומסורות שאנו לוקחים בתור המובן מאליו; שחזור העבר כתירוץ עלוב לעתיד. בדמיון עתידי שמושתת כולו על ערכי ההווה, העבר – תוך החלפת המבצר הפורטוגלי בבסיס על הירח – מדע בדיוני מסוג זה מוודא כי נאמין שכל הקיים כיום הוא בלתי נמנע, שפלטת הצבעים היחידה בה אנו יכולים לצבוע את עתידנו, בין אם בחלל ובין אם על פני כדור הארץ, היא אותה על אותה סקאלה אפורה של מאה השנים האחרונות.

אך תקוותנו, לא אבדה. מדע בדיוני מצוין ומוזר על ובחלל (כמו גם על נושאים אחרים ובמרחבים מגוונים של זמן וחלל) עדיין נעשה, והרבה. הנרטיבים הללו של מדע בדיוני מאתגרים את הנחות הבסיס שלנו למשל לגבי גופנו בחלל החיצון, לגבי מידת הידע שיש לנו על החלל החיצון, לגבי הכלכלה של החלל החיצון. יצירות אלו מדמיינות עתידים בצבעים טריים, חדשים באמת, מהיסוד, תוך התנתקות מהפרדיגמות של ההווה והעבר.

רובנו איננו סופרות או סופרי מדע בדיוני מפורסמים, עם עסקאות לספרי המשך, עיבודים הוליוודיים, משחקי מחשב בדרך, ועדרי עוקבים ברשתות החברתיות. אבל כולנו מדמיינים. אנחנו חוזים, משערים, חולמים בהקיץ וחושבים את העתיד, כך שבמובן מסוים – כולנו יוצרות ויוצרים מדע בדיוני. איך נוכל לתרום ליצירת עוד מדע בדיוני טוב יותר, לדמיין את העתיד, את העתידים, בצורה אחרת, וטובה ומוזרה יותר?

מדע בדיוני וספקולציה בכל הצורות, הנושאים, הז'אנרים, הסגנונות והאמצעים היצירתיים הם המטרה והשליחות שלנו באוטופיה. עם אוטופיה, המדע הבדיוני הוא מכשיר ואנחנו צריכים להשתמש בו לעתים קרובות יותר ויותר; ככל שאנו משתמשים בו יותר, אנו מכירים אותו יותר ומסוגלים בעצמנו להוסיף לו, לשפר אותו; שאנו הופכים את המכשיר עצמו לטוב יותר, אנו הופכים אותו ליותר שלנו; והחזונות שלנו לגבי העתיד הופכים רחבים יותר, גדולים יותר, מוזרים יותר. צלילת עומק ובחינת ספקולציות חופשיות, רדיקליות ופרועות יותר תעזור לנו להילחם כנגד עריצות ההווה, עריצות התחזית, עריצות "האלגוריתם", כוחה של ההגמוניה. בתקווה זה יעזור לנו להשתחרר משלל הנחות נוכחיות לגבי העתיד המתקרב ובא, וזה יאפשר לנו, יחד, אולי, לדמיין שלל עתידים טובים יותר, או לכל הפחות, מוזרים יותר.