סופר, משורר ומסאי שמתעניין בקשרים המפתיעים בין הדברים המוזרים שביקום - טכנולוגיה, פסיכדליה, מדע בדיוני, מיסטיקה ואזוטריה, חיות חמודות ועמים משונים
אימרה מפורסמת המיוחסת לפילוסוף וחוקר הספרות פרדריק ג'יימסון היא כי "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סופו של הקפיטליזם". בספרו "ריאליזם קפיטליסטי", מבקר התרבות מרק פישר מאמץ את האימרה ומנתח בעזרתה את התהליך שבו הפך הקפיטליזם למערכת שואבת כל, חסרת אופוזיציה, שאף לא מאפשרת לדמיין לו חלופה; מערכת שלמעשה הכחידה את העתיד. בכך מובלע תהליך תרבותי שמתרחש בעצימויות משתנות זה כמאה שנה ושמסביר במידה רבה את מצב האדם בתחילת המאה ה-21: היכחדות האוטופיה.
כדי להבין את התהליך נתחיל בתרגיל בדמיון מודרך. לחופו של מפרץ יפהפה, מתחת לשמונה-עשרה פסגות מעוטרות שלג, שוכנת העיר אומלס. תושביה מאושרים וחופשיים מאלימות ודיכוי. אין להם בורסה או פרסומות, גם לא משטרה חשאית, כהני דת, צבא או נשק רב עוצמה. ייתכן שיש להם טכנולוגיה מתוחכמת, אבל הם לא מחזיקים יותר ממה שנחוץ להם. הם לא יודעים אשמה. המין חופשי ושוויוני, כמו גם הסמים. לא הכל ידוע אודות העיר, וכל אחד רשאי לדמיין אותה כרצונו. אכן, אומלס עושה רושם של אוטופיה מוחלטת. אלא שבאחד ממרתפי הבתים ישנו חדר נעול ללא דלת או חלון. בחדר הזה ישנה ילדה. היא לעולם אינה מורשית לצאת. מדי פעם היא מקבלת מזון, ואז הדלת נסגרת שוב. היא לעולם לא שומעת ולו מילה טובה אחת. כך היא מבלה את ימיה. כל תושבי אומלס יודעים על קיומה. למעשה, כל ילד המגיע לגיל מסוים מקבל את ההסבר הקבוע: לו היינו מוציאים את הילדה מהחדר, מנקים, מאכילים ודואגים לה, בין רגע יתפוגג כל האושר והעושר של אומלס. אושרם של תושבי העיר כולם תלוי באומללותה של הילדה. מדי פעם מסתקרנים תושבים ומגיעים לראותה. לרוב הם מתמלאים זעם או רצון לעזור לה, אבל הם יודעים שאין דבר שהם יכולים לעשות. לעתים רחוקות, הצעירים שבאים לראות את הילדה לא חוזרים לאחר מכן הביתה. הם מתכנסים בתוך עצמם בשתיקה, מתרחקים מהעיר והולכים אל תוך החושך, מעבר להרים, לעבר מקום אותו לא ניתן להעלות על הדעת.
"ההופכים את עורפם לאומלס" (The Ones Who Walk Away From Omelas) מאת אורסולה ק' לה גווין
מהו המקום הזה, ומיהם האנשים האלה? האם אומלס היא אוטופיה או דיסטופיה? כשהסיפור "ההופכים את עורפם לאומלס" (The Ones Who Walk Away From Omelas) מאת הסופרת אורסולה ק' לה גווין התפרסם לראשונה באוקטובר 1973, האופן שבו הוצגו השאלות האלה היה מפתיע. בזכות כישרון הסיפור יוצא הדופן של לה גווין, שכתבה בדיון שנדמה למיתוס (Mythological fantasist כינה אותה מבקר הספרות הרולד בלום), ושמבקש מהקורא להשתתף ביצירת העולם באופן פעיל, הסיפור הזה היה לאחד הנדפסים ביותר באנתולוגיות ספרות ספקולטיבית. היום, לעומת זאת, קוראים רבים יאמרו לעצמם שהנמשל מתבקש וברור: כדי לקיים את חברת השפע הקפיטליסטית שלנו אחרים חייבים לסבול – עובדים במכרות, ילדים במפעלים, בעלי חיים במשחטות. אין מה לעשות. מעטים אולי גם יעסיקו את עצמם בשאלה האם שיטת המוסר הראויה היא תועלתנות (על פעולה להימדד על פי תוצאותיה, בשאיפה להביא לאושר הרב ביותר למספר הרב ביותר של אנשים; קרי, סבלה של הילדה באומלס מוצדק) או חובתיות (לכל פעולה יש ערך משל עצמה, המנותק מהערך של תוצאותיה; קרי, סבלה של הילדה אינו מוצדק). אלא שאם נדמה לנו ש"אומלס" הוא משל תמים ושטחי מדי לעשור השני של המאה ה-21, טעות בידינו. קריאה מחודשת בו תבאר לאן נעלמה האוטופיה מחיינו ולמה כבר איננו יכולים לדמיין עתיד אחר – אם אמנם כך.
"אומלס" הוא סיפור על קו התפר, אזור ספר שהולם את הגדרתו של חוקר הספרות האמריקאי רוברט ס. אליוט לאוטופיה: "יישום התבונה והרצון האנושיים על מיתוס תור הזהב, מאמציו של האדם להבין באופן יצירתי מה קורה – או מה עלול לקרות – כשהכמיהה הקדומה המגולמת במיתוס מתנגשת עם המציאות". כשם שלה גווין מעודדת את הקורא ליצור בעצמו את אומלס כפי שהוא חושב שהיא עשויה להיראות, כך מגדיר אליוט את האוטופיה: "במעשה הזה האדם כבר לא רק חולם על קיום עילאי בזמן מרוחק; הוא מגלם את תפקיד היוצר" (1).
אוטופיות נחמדות כל עוד הן נותרות בתחום הבדיון. כשתומס מור כתב את "אוטופיה" ב-1516, "המקום המושלם" שהוא דמיין – בו אין קניין פרטי או מלחמות – הלם את משחק המילים שהעניק לו בשמו ביוונית, "המקום המושלם" הוא גם "שום מקום", "המקום שאינו קיים". כשהמאה ה-20 הגיחה, ואיתה שלל קבוצות ואנשים שביקשו להגשים עלי אדמות אוטופיות שהיו בגדר הדמיון הספרותי במאות שלפניה, קרה משהו מעניין – האדם החל לגלם את תפקיד היוצר והתחוור באיזו קלות יכולה האוטופיה להפוך לדיסטופיה. בהתאם, החל מאמצע המאה ה-20, המסגרת הפופולרית יותר בספרות הספקולטיבית הייתה לדיסטופיה. נסו להעלות בדעתכם יצירה דיסטופית ממאה השנים האחרונות, לא תתקשו להיזכר ב"1984", "פרנהייט 451", "סיפורה של שפחה" או בסרט "ברזיל". עכשיו נסו להיזכר ביצירה אוטופית – מה העליתם בחכתכם?
תמונה מתוך סדרת הטלוויזיה "סיפורה של שפחה", ע"ב ספרה הדיסטופי של מרגרט אטווד
ההלם הדיסטופי של המאה ה-20 בא כמובן לידי ביטוי בכתביהם של לא מעט הוגים, בהם חברי אסכולת פרנקפורט. תאודור אדורנו, למשל, הביע חשש מכל צורת חשיבה שמנסה לתפוס את הטוטאליות של החוויה האנושית. הרברט מרקוזה, מנגד, טען שהקדמה הטכנולוגית הביאה את האנושות לידי מצב בו ניתן להשיג אוטופיה אמיתית; מדוע, אם כן, אוטופיה כזו אינה ממומשת? הסיבה נעוצה בדרכים בהן החברה הקפיטליסטית מדכאת כל אפשרות לשינוי רדיקלי.
אבל האוטופיות לא דעכו רק בגלל כישלון פוליטי. יש גם סיבות פנים-ספרותיות, אם כי ייתכן שחד הם. ויטה פורטונאטי, ראש המרכז לחקר האוטופיה באוניברסיטת בולוניה, הטילה החל משנות ה-70 זרקור על השליטה של גברים בז'אנר, שלצד החדשנות הכלכלית, הפוליטית והדתית שהכניסו לתודעה בספריהם, המשיכו להתייחס לנשים באופן שמרני (2). אכן, בשנות ה-70, למרות השתלטות החשיבה הדיסטופית על הז'אנר, פרח תת-ז'אנר של אוטופיה ביקורתית, שבה סופרות לקחו חלק משמעותי, בהן סאלי גירהארט, ג'יימס טיפטרי ג'וניור (שם העט של אליס שלדון), ג'ואנה רוס ואורסולה ק' לה גווין. הסופרות האלה ביכרו אוטופיה שנמצאת בתהליך מתמיד של בדק בית על פני אוטופיה של אושר סטטי, מושלם ונצחי.
במאמר פואטי ופילוסופי מ-1982, A Non-Euclidean View of California as a Cold Place to Be (3), לה גווין שטחה את עיקרי התאוריה האוטופית שלה. לדבריה, מימי אפלטון תקועה האוטופיה במסע אופנוע גברי, חזק, אקטיבי, אגרסיבי, לינארי, מתרחב וחם, שמשול ליאנג, הטבע הגברי של המציאות בדאואיזם. הטענה של לה גווין היא שעל האוטופיות ללכת לכיוון היין, הטבע הנשי של המציאות. "כיצד תיראה אוטופיה של יין? היא תהיה חשוכה, רטובה, מעורפלת, חלשה, פסיבית, השתתפותית, מעגלית, שלווה, מזינה, קרה". עיקר הביקורת שלה על האוטופיות הגבריות נובעת מכך שהן רואות בקדמה ערך כשלעצמו, שדורס הכל בדרך. סטאזיס, לשיטתה, אינה מילה גסה. אוטופיות ודיסטופיות דורשות שנבחר בין אושר לחופש, אך לה גווין מסרבת לבחירה הזו. "טוטאליטריזם אינו רק הגהנום כי אם גם חלום גן העדן – החלום עתיק היומין על עולם שבו כולם יחיו בהרמוניה, מאוחדים על ידי רצון ואמונה יחידים".
במאמר שפרסם ב-1975 על הקלאסיקה האנדרוגינית של לה גווין "צד שמאל של החושך", טען פרדריק ג'יימסון שאוטופיה לא צריכה להיתפס כניסיון לייצג חברה אידיאלית, אלא כהרהור על חוסר היכולת שלנו לדמיין חברה כזו (4). בדומה לאדורנו, הוא התנגד לאוטופיות "סגורות" שפותרות את כל הסתירות החברתיות. את סופרי וסופרות הגל החדש של המדע הבדיוני הוא טען שצריך לקרוא מתוך חוסר היכולת של החברה שלנו לקיים אוטופיה, ולא כמתכון מילולי. אוטופיות שהפכו למציאות הן מתכון לכישלון. אפשר רק לדמיין מה היה חושב הרצל על המימוש של אלטנוילנד. ב-2005, אחרי שחזה גם בנפילת הגוש המזרחי ובהשתלטות הניאו-ליברליזם, הציע ג'יימסון שאוטופיה בצורתה המסורתית כבר אינה אפשרית – אי אפשר לקחת יותר ברצינות רומן אוטופי, אבל הדחף האוטופי, הדמיון האוטופי, לא מת. דיסטופיה, אם כך, היא הדרך שלנו היום לעשות אוטופיה (5). דברים דומים כתב ב-2018 סופר המד"ב המעוטר קים סטנלי רובינסון, על רקע משבר האקלים (6).
"אומלס", אם כן, אינו רק אלגוריה על מצב האדם והחברה, אלא גם על האפשרות לכתוב אוטופיה. מי הם, אם כך, "ההופכים עורפם לאומלס"? מה עלינו לחשוב על האנשים שעוזבים את העיר אחרי שראו את הילדה האומללה והולכים אל המקום שאותו לה גווין עצמה אינה מסוגלת לתאר? נ"ק ג'מיסין, מסופרות הפנטזיה המצליחות ביותר בימינו, מבקרת את הבחירה שלהם לעזוב. סיפור התגובה שכתבה בשנת 2018 ל"אומלס", "The Ones Who Stay and Fight", מתאר עיר דומה, אלא שבה התושבים לא עוזבים, נהפוך הוא, הם נשארים ונלחמים נגד האידאולוגיה שלפיה סבל של בני אדם מסוימים הוא דבר הכרחי (7). אבל אולי אלה שעוזבים אצל לה גווין לא עושים זאת כי הם לא יכולים לשאת את הרוע שנעשה בשמם. אולי הם לא עוזבים כדי לייסד חברה צודקת יותר. במאמר שפורסם לפני כשנה בכתב העת Mythlore טוענת החוקרת סבינה שרינמייקרס כי העוזבים הם אנשים שהגיעו להשלמה בין הטוב לרע, בין האושר לסבל – הם מאסטרים של הטאו (8). לה גווין ידועה כמי שהציבה את הטאו, המושג הדאואיסטי שעומד ביסוד היקום, ומהווה אחדות של ניגודים, במרכז יצירתה. תיאורם של העוזבים תואם את התיאור של הקונספט החמקמק של הטאו בספר הטאו (טאו טה צ'ינג): הם הולכים אל החושך, דרך שערים, אל מקום שאי אפשר לתאר, כשהם מתכנסים בשתיקה. למעשה, הם הולכים אל מעבר לטוב ולרע.
נ"ק ג'מיסין, מסופרות הפנטזיה המצליחות ביותר בימינו, כתבה ב 2018 בתגובה ללה גווין את "The Ones Who Stay and Fight"
כמו פרדריק ג'יימסון, גם אורסולה ק' לה גווין לא מסוגלת לתאר את העולם שמעבר למערכת חובקת הכל. למען ההגינות עלינו לציין את ז'אנר הסולאר-פאנק שמתבסס בשנים האחרונות כחלופה האוטופית לקפיטליזם המאוחר והממאיר ומציע חזיונות על חברה שלמדה לרתום אנרגיות מתחדשות לטובת קיום שלם יותר בין האדם לטבע ולמכונה. אלא שחלופה אינה הליכה אל מעבר לדבר. כפי שלימד אותנו מרק פישר, אפשר להניח שהמערכת הקפיטליסטית, בוודאי הוליווד, יעכלו ויקיאו גם את הסולאר-פאנק, כפי שלמעשה, כבר קרה: "Dear Alice", פרסומת אנימציה בסגנון סולאר-פאנק למותג יוגורט אמריקאי סחפה את האינטרנט לפני כשנתיים; קריאה ביקורתית תבחין מייד שיוגורט הוא תוצר של תעשיית החלב האכזרית וההרסנית לכדור הארץ.
אז איך הולכים אל מעבר לטוב ולרע, מעבר לקפיטליזם הטוטאלי? האם יש דרך לדמיין אוטופיה בתקופת האנתרופוקן? מרק פישר מסיים את "ריאליזם קפיטליסטי" בנימה אופטימית: "יש לתפוס את הלילה הארוך והאפל של קץ ההיסטוריה כהזדמנות עצומה… אפילו לנצנוצי חלופות פוליטיות וכלכליות יכולות להיות תוצאות גדולות מהצפוי". הוא נותן דוגמאות ועצות קונקרטיות, אבל בתמונה הגדולה אפשר לעשות ריקליימינג ל"סוף העולם" של ג'יימסון: אם האופן שבו אנחנו מדמיינים את העולם תקוע במסע האופנוע הדורסני שאותו תיארה לה גווין, אולי לדמיין את הסוף אומר לאמץ דמיון אחר. פחות יאנג, יותר יין. במאמרה, לה גווין מצטטת את רוברט ס. אליוט שאמר שרק מי שהלך אחרי האוטופיה אל התהום ויצא מהצד השני יוכל לגאול את המילה "אוטופיה".
לה גווין כותבת: "הכנסנו את עצמנו לבלגן רציני ואנחנו חייבים לצאת ממנו. ואנחנו חייבים להיות בטוחים שאנחנו יוצאים אל הצד השני. כשנצא ממנו, נהיה שונים. אין לי מושג מי נהיה או איך זה יהיה בצד השני, למרות שאני מאמינה שיש שם אנשים. הם תמיד חיו שם".
הערות שוליים ומחשבות נוספות
1 // רוברט ס. אליוט, Robert C. Elliott, The Shape of Utopia (Chicago: University of Chicago Press, 1970), p. 8-9
2 // ראו למשל: Vita Fortunati / Iolanda Ramos, Utopia Re-Interpreted: An Interview with Vita Fortunati, Spaces of Utopia: An Electronic Journal, nr. 2, Summer 2006, pp. 1-14
3 // אורסולה ק' לה גווין, A Non-Euclidean View of California as a Cold Place to Be, The Yale Review, VOLUME LXXII, NO. 2, January 1983, pp. 161-180
4 // פרדריק ג'יימסון, Jameson, Fredric. World-Reduction in Le Guin: The Emergence of Utopian Narrative, Science Fiction Studies, vol. 2, no. 3, 1975, pp. 221–30
5 // פרדריק ג'יימסון, Jameson, Frederik, Archaeologies of the Future, New York City, Verso Books, 2005
6 // קים סטאנלי רובינסון, Robinson, Kim Stanley, Dystopias Now, Commune, February 2018
7 // ראיון עם נ"ק ג'מיסין: Bereola, Abigail, A True Utopia: An Interview With N. K. Jemisin, The Paris Review, December 2018
8 // סבינה שרינמייקרס, Schrynemakers, Sabina, The Tao Masters Who Walk Away From Omelas, Mythlore, vol. 40, no. 2, 2022, pp. 192–96