English
הביתי, האלביתי, איור: מיכאל מיש רוזנוב
עדן קופרמינץ

מאמר שער | הביתי, האלביתי

בשנה האחרונה הבית היה בחזית. היינו ספונים בבתינו. הוספנו להם משמעות, בעוד משמעות נשחקת מהם, בעיקר – שמנו לב לכוחות שפועלים עלינו מחוץ לבית ובתוכו, בנוגע לבית. מה הם רוצים?

19/05/2021

זמן קריאה: דקות

בתחילת מגפת הקורונה מספר מאמרים עצום הציף את המרשתת העולמית ב"מילים על העתיד". שצף המילים הללו, נישא על גבי פרסומים גדולים כקטנים, החל בעיתוני ענק דוגמת ה-New York Times וה-Financial Times וכלה בשלל פרסומים צנועים יותר, התמקד בעיקר בעולם ההולך ונעלם, העולם שמחוץ לדלת. התמקדות ברורה וטבעית, מכמה סיבות. הסיבה המרכזית היא כי מגפת הקורונה לקחה מאיתנו ראשית כל את "הבחוץ", את הביטחון אשר התרגלנו להפגין בעודנו יוצאים מביתנו. הביטחון הזה הוא יותר מאשר "רק" מציאות יומיומית שנעלמה.

במובן שבו היכולת להסתובב במרחב הציבורי באופן חופשי קשורה באופן בסיסי לסמלי הכוח, למעמד ולמשמעות של מעמד הביניים, מגפת הקורונה תקפה את יסודות אותן השכבות שהפיקו את אותם מאמרי דעה, את אותן "מילים על העתיד". בשביל העיתונאי, הפילוסוף, המשפטן והכלכלן, הרחוב, הבחוץ, הציבורי, הם הבסיס לשפה וליכולת (והסיבה) להביע רעיונות מלכתחילה.

על כן, לצד עוד סיבות אשר הקלו את מלאכת הכתיבה כגון סדר הגודל של התופעה, אינטרס כלכלי מובהק של בעלי ההון להחזיר את השוק לעבודה ועוד, בחרו כמעט כל מאמרי הדעה לדון ברחוב, בתחבורה, בכלכלה, בבנייה ובעבודה. הם עשו כל זאת תוך כדי שהם מתעלמים כמעט לחלוטין ממרחב נוסף, חשוב לא פחות ואולי החשוב מכל, המרחב הביתי.

המרחב הביתי, חלל דירתנו או ביתנו, מקום משכננו, כמו כל הדברים אשר נטועים עמוק בבסיס העולם שלנו, נוטה להיות בלתי נראה.

כמו שהחזק איננו מסוגל להבחין בחוק, שכן זה אינו חל עליו ואף משרת אותו, כמו שחבר קבוצת הרוב לא מסוגל להבחין בצבע עור, כי צבעו שלו הוא הנורמלי, כך גם אנו, מעמד הביניים והעליון של העולם, מעמדות אשר מקבלים את העובדה שיש להם בית כמובנת מאליה, לא מסוגלים להבחין בעצם קיום הבית שלנו.

קשה לדעת בדיוק עד כמה מצבנו נדיר: מחוסרות בית היא בעיה שקשה להגדיר וקשה אף יותר למדוד, שכן לכל מדינה יש הגדרות אחרות למצב "הנורמלי" ולמצב "הבעייתי". אבל למרות הקושי הזה, אפשר להגיד שמצב רובנו, קרי היכולת לא רק לגור בבית בבטחה אלא גם הזמינות של מים נקיים וזורמים, חשמל סדיר, מרחב מספק לא רק לצרכינו הבסיסיים אלא גם למותרות, הוא מצב שהולך ונהיה קשה יותר משנה לשנה למאות מיליוני בני אדם.

דו"ח שהוגש לאו"ם השנה (1) בוחן את מערכת היחסים שבין מגפת הקורונה לבין מחוסרות בית. לפי הדו"ח, 1.8 מיליארד בני אדם חיים בתנאי מגורים לא הולמים. 1.8 מיליארד האנשים האלה לא יכולים לציית להוראות שהמגיפה מאלצת את ממשלות העולם להורות, בין אם ירצו בכל מאודם להיענות להוראות אלו, ובין אם לאו. בכך, מצב הדיור שלהם מגדיר את הווייתם. הוא מגדיר את היכולת שלהם להיות בריאים, כמו גם את היכולת שלהם להיענות להוראות, לשתף פעולה, לציית, לשרוד. לחיות ולמות.

מגפת הקורונה, אשר מכריחה אותנו "להישאר בבית", חושפת את קווי האי-שוויון אשר מגדירים את בעיית המגורים העולמית מזה כמה עשורים.

מתחם דיור ארעי לחסרי בית במגרש חנייה בלאס וגאס, נוואדה (31.3.2020). הרשויות סימנו ריבועים של 2 מ' על 2 מ' בכדי לסייע ללנים לשמור על ריחוק פיסי, כדי לצמצם את מידת התפשטות המגיפה. צילום: סטיב מרקוס, רויטרס

מתחם דיור ארעי לחסרי בית במגרש חנייה בלאס וגאס, נוואדה (31.3.2020, דיווח של הניו יורק טיימז). הרשויות סימנו ריבועים של 2 מ' על 2 מ' בכדי לסייע ללנים לשמור על ריחוק פיסי, כדי לצמצם את מידת התפשטות המגיפה. צילום: סטיב מרקוס, רויטרס

כמובן שמצב המגורים שלנו מגדיר את כל הדברים האלה גם עבורנו, ברי המזל שאנו, המשתכנים בדיור הולם. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להבין זאת הוא להיזכר בגל הסלבריטאים אשר העלו סרטונים "סוחטי דמעות" ובו הם שרים את "Imagine" של ג'ון לנון (מכה נשים ידוע, דרך אגב). מטרתם הייתה להגיד: כולנו ביחד בדבר הזה. גם אנחנו תקועים בבית, גם אנחנו בבידוד. קשה מאוד גם לנו אבל יש נקודת אור! זה הרי, מן הסתם, שטויות.

אי אפשר להשוות בין תנאי הבידוד של גל גדות (נניח, יש אינספור שמות לבחור מהם) לבין תנאי הבידוד שלי, הגם שהכותב גר בצפון תל אביב בדירה נהדרת. כשאני מעלה בזכרוני את השבועות הראשונים של הבידוד, שהרי בהחלט – בריכה, חדר כושר, ויותר כסף משאוכל להוציא עד יום מותי, בוודאי היו ממתיקים את עול הבידוד. כמובן שבשביל הסלבריטאים עובדות אלו חייבות להיות מוצנעות. הם לא הצטלמו בבגדי פאר או איפור בשביל הסרטונים הללו. הם לא כללו את השף והמשרתים שמפעילים את משק ביתם. לא ראינו את מערכות הקולנוע הביתיות המפוארות או את חדרי הרחצה הענקיים בסרטונים הללו. הסרטונים האלה נתנו למפורסמים את התדמית המיוחלת: להיות "בדיוק כמונו".

הרצון הזה, כמו הרצון שלנו להתעלם מכך שבית מגורינו איננו מובן מאליו למאות מיליוני בני אדם, הוא רצון פוליטי. הוא רצון לטשטש את הקווים שמפרידים בין מעמדות, מגדר, גזע, דת ומקום. מאמרי הדעה אשר פורסמו בתחילת המגפה התמקדו, בין אם במודע ובין אם לאו, בשינויים שנוח לחברה שלנו להתמקד בהם שכן השינויים הללו נשמעים נהדר מנקודת מבט קפיטליסטית: יותר אנשים ישתמשו ב"כלכלת החלטורות" (gig economy) כדי להזמין אוכל ומצרכים. הסביבה תתנקה ללא שינוי כלכלי-מבני בדרך החיים שלנו. נכון, בני אדם יפחדו אחד מהשני יותר, אבל השיחות הוירטואליות יפתחו בפניהם אופקים חדשים, תרופה לניכור ולבדידות של העולם הקפיטליסטי. כשהמאמרים האלו כן עסקו במרחב הביתי שלנו, הם תמיד דיברו עליו בהקשר אחד: העבודה.

נכון, אמנם המשרד הוא צורת העבודה המועדפת על השוק כבר כמאה וחמישים שנה, והרבה יילך לאיבוד במעבר לעבודה מהבית (קרי, היכולת של המנהל לפקח אחר העובדים) אך תחשבו על מה נרוויח! היכולת לעבוד בכל שעות היממה, שכן אין עוד הפרדה בין בית ומשרד. היכולת לעבוד, ולשכור עובדים, מכל מקום בעולם. אמנם דברים אלו הוצגו במעין חשש קל על ידי כותבי המאמרים, לא בדיוק המצב המושלם, אבל הם הוצגו כ – Fait Accompli, עובדה מוגמרת: זה המצב וזהו זה. זה בגלל הקורונה, אתם מבינים? אין ברירה אלא לייבא את צורות העבודה הקיימות וליישמן על המרחב הביתי.

וכאן, לבסוף,  אנו מגיעים ללב העניין: תנאי המחייה שלנו, ויתרה על כך החלקים מתנאי המחייה שלנו שאנו לוקחים כמובנים מאליהם, הם עניין פוליטי. ובפוליטיקה, חשוב להקשיב לא רק למה שנאמר אלא גם, ובעיקר, למה שלא נאמר. כי כפי שציינתי קודם לכן, מה שקובע את מה שלא נראה, את מה שלא נאמר, את מה שלא קיים, הוא כוח. הכוח קובע מה הוא הנורמלי, מה הוא הברור, כי זה משרת את הכוח קיים. למה להשקיע המון משאבים בלתחזק ולהגן על סדר קיים כשאפשר להפוך את הסדר הקיים למשהו ברור, למשהו שאי אפשר להתנגד אליו? ברור שאנחנו צריכים לעבוד מהבית בגלל הקורונה. ברור שאי אפשר להוריד במכסת שעות העבודה השבועית. ברור שאי אפשר לשלם כסף לאנשים כדי שישארו בבית ולא יעבדו. ברור שאנשים צריכים להתלבש בביתם כאילו הם היו במשרד בזמן שיחות עבודה. ברור שיש בכלל שיחות עבודה, שלגיטימי לבקש מאנשים להפוך את המרחב הביתי שלהם למשרד עבודה, להכניס את הבוס שלהם ואת החברים שלהם למשרד לתוך המרחב הבטוח ביותר שבידם.

תמונות סטוק של "עבודה מהבית", התאורה מצוינת, וזה נראה נהדר!

תמונות סטוק של "עבודה מהבית", התאורה מצוינת, וזה נראה נהדר!

חשוב להבין: אני לא אומר שהדברים "הברורים" האלו שמניתי כעת הם לא נכונים. חלקם בוודאי נכונים. אבל מדוע הם ברורים מאליהם? האם נתנו לנו לשאול את השאלות שיש לשאול אודותם? או שמא הגישו לנו אותם בדיוק כאותו Fait Accompli, מעשה שנעשה, עובדה ברורה? מגפת הקורונה חשפה הרבה דברים אבל בעיקרה חשפה כמה מעט בחירה, השפעה, וכוח יש לנו גם על הדברים הכי חשובים לנו כמו מרחב המחייה שלנו. ההשפעה והבחירה נלקחו מאיתנו על ידי הברור, הנורמלי, "השפוי", הרגיל. מאחורי חומות המובן מאליו הוחבאו השינויים הדרסטיים שאנחנו חווים ועתידים לחוות בעתיד, בין ששינויים אלו נגרמים על ידי מגפה ובין אם לאו.

ובכך, מה נותר לנו אלא לקרוא תיגר על המובן מאליו? מה נותר לנו אלא לדמיין מרחב ביתי אחר, מוזר, שונה, אלביתי, מפריע, היברידי וחתרני? הדמיון הזה הוא לא "רק" חלום באספמיה. כאשר אנו מדמיינים מחדש את הביתי, את המקום המוכר ביותר לנו, המקדש הבטוח שלנו, כמקום משונה, צף, משתנה, נזיל ושונה, אנחנו מבצעים אקט פוליטי. אקט של התנגדות. על כן, מטרתנו בגיליון זה ברורה: כתמיד, מטרתנו היא לקרוא תיגר על "הברור מאליו", לחשוב מחדש על התמונה הנקייה והמסודרת של המרחב הביתי החדש, זו שהוטמעה בשלל מאמרי הדעה, הדמיונות והתחזיות על העתיד בתקופה האחרונה, בעוד כל חזון אחר מושמט. כפי שכתבנו במניפסט שלנו, אין כלי טוב יותר לעשות זאת מאשר המדע הבדיוני:

"מדע בדיוני משתמש במצבי קיצון חריגים לדיון בסוגיות שאינן מדוברות ובטאבו חברתיים. בעיסוקו בלא נודע, המדע הבדיוני עוסק גם בלא-מדובר. במה שנחבא אל הכלים ביום-יום, בטאבו המסתתרים – או מוסתרים – מתחת לפני השטח – שיפציעו אל פניו במצבי קיצון חריגים. למה עלינו לשים לב כעת? למה עלינו להיות קשובים? למדע הבדיוני יהיו תובנות חשובות."

המלצות

לפני שאשחרר אתכם, קוראים יקרים, לצלול אל החקירות אודות המרחב הביתי, המוזר, המוכר, והשונה בגיליון זה, הרשו לי להמליץ על כמה יצירות שמטיבות לפרק ולהרכיב מחדש את המרחב הביתי "הברור" שלנו:

Highrise, מאת ג'יימס גרהאם באלארד (J.G Ballard), 1975 – אבן יסוד במדע הבדיוני הפוסט מודרני, מאחד מהמוחות הקודחים והמיוחדים ביותר של המאה הקודמת. הספר, שעובד לקולנוע ב 2015 (סרט בבימויו של בן וויטלי ובכיכובו של טום הידלסטון), מתאר את ההתפוררות של קומפלקס דיור משוכלל בעתיד הלא רחוק. הספר מתעסק בשאלות על עבודה, מעמד ומרחב המחייה שלנו (הדמויות בספר כולן ממעמד הביניים אך מחלקים שונים מאוד של המעמד) ומצביע באופן מדויק ומטלטל על המבנים החברתיים והפוליטיים שנוצרים על ידי צורות המחייה שלנו.

Highrise, מאת ג'יימס גרהאם באלארד (J.G Ballard), 1975

Highrise, מאת ג'יימס גרהאם באלארד (J.G Ballard), 1975

אקס מכינה / Ex Machina מאת אלכס גרלנד (Alex Garland), 2014 – אמנם סרטו משנת 2014 של אלכס גרלנד (שהוצג בהקרנה מיוחדת של אוטופיה) נידון יותר בשל הצגתו של בינה מלאכותית אך כל הסרט (כמעט) מתרחש בתוך ביתו של העשיר האקסנטרי אשר בנה את הבינה המלאכותית. הבית הוא זירת הקרב שעל פניה מתנהל הסרט, כאשר גישה לחלקים שונים של הבית מהווה גישה לידע, לחופש ולכוח. הסצנות הרבות אשר מתמקדות במסדרונות של הבית וחדריו השונים, כמו גם בהתנהגויות השונות של הדמויות במרחב ובעובדה שהבינה המלאכותית מוגבלת רק לחדר אחד מהבית, הופכות את הסרט לדוגמה מצוינת של התפר שבין העתיד, ארכיטקטורה וצורות שליטה במרחב הביתי.

אקס מכינה / Ex Machina מאת אלכס גרלנד (Alex Garland), 2014

אקס מכינה / Ex Machina מאת אלכס גרלנד (Alex Garland), 2014

לבלוע / Swallow מאת קרלו מירבלה-דיוויס (Carl Mirabella-Davis), 2019 – סרט אינדי מצוין שיצא בשנת 2019 (והוקרן בבכורה באוטופיה) ומתאר עקרת בית בעלת הפרעת אכילה אשר מתבטאת באכילת חפצים. אמנם הסרט איננו מדע בדיוני אבל הוא מלא בקריצות למרחבים הקיימים והעתידיים שלנו, מרחבים אשר בניקיון שלהם וסמלי הכוח שלהם מסתירים אלימות מעמדית ומגדרית עמוקה. הסרט מראה בצורה מצוינת כיצד מרחב ביתי "ברור", ברור לרוב יושביו, הופך לבמה פסיכו-דרמטית עבור הדמות הראשית ונהיה יותר מ"רק" מקום לגור בו. הבית בסרט הופך לזירת מלחמה, למסלול לעבר החופש ואפשרות להתנגדות ומרד.

לבלוע / Swallow מאת קרלו מירבלה-דיוויס (Carl Mirabella-Davis), 2019

לבלוע / Swallow מאת קרלו מירבלה-דיוויס (Carl Mirabella-Davis), 2019

 


הערות שוליים ומחשבות נוספות

1 // דו"ח של נציב האו"ם למגורים מטעם מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם, הוגש לעצרת הכללית ה 75 של האומות המאוחדות, COVID-19 AND THE RIGHT TO HOUSING Impacts and the way forward, כאן:
https://www.ohchr.org/Documents/Issues/Housing/COVID19andHousingReportSummary.pdf