המלצה | הרודף והרדוף

בתים רדופים מהווים אחת מזירות ההתרחשות הפופולאריות ביותר בז'אנר האימה עוד מימי הקולנוע המוקדמים, ואף קודם לכן, בספרות האימה. המחשבה כי המקום שאמור להיות הבטוח מכל הופך למאיים ואף למסוכן היא אמצעי מצוין לעורר חרדות ופחדים הקיימים בכולנו (ראו מאמרה של דנה תור בגליון זה אודות "המועקה האלביתית" – א"א) ולהעלאת דיון על משמעותו של הבית בחיי הדמויות שבסיפור, כמו גם בחיי קהל הצופות והצופים. על כן לא מפתיע שיוצרים ויוצרות רבים שבים וחוזרים הביתה, אל הבית, ביצירות שונות לאורך פעילותם האמנותית. עם זאת, לתחושתי, מתלבט במיוחד בשנים האחרונות יוצר קולנוע אחד בעיסוקו בתמה הספציפית הזו, באופן נרחב, מעמיק וייחודי, במאי הקולנוע האמריקאי מייק פלאנגן (Mike Flanagan).

מייק פלאנגן (Mike Flanagan)

בשנת 2011 יצא "אבסנטיה" (Absentia), סרטו הראשון באורך מלא של פלאנגן (אם לדייק, יצא ישירות ל DVD אך צבר אהדה עצומה בפסטיבלים ובשירות הסטרימינג החדש של חברה צעירה דאז – נטפליקס). מאז פלאנגן ממשיך ועובד בקצב מסחרר, כשעד כתיבת שורות אלו (אוגוסט 2021) תחת אמתחתו שבעה סרטים באורך מלא ועוד שתי סדרות טלוויזיה. בין יצירותיו ניתן לכלול את "השער" (Oculus) (ארה"ב, 2014) שהיה להיטו הראשון (ואף הוקרן בפסטיבל אוטופיה של אותה השנה); עיבודיו לספרי סטיבן קינג "המשחקים של ג'ראלד" (Gerald’s Game) (ארה"ב, 2017) ו"דוקטור סליפ" (Doctor Sleep) (ארה"ב / בריטניה, 2019) (בכיכובו של יואן מקגרגור, יצירת המשך ל"הניצוץ" המופתי) וכמובן שתי הסדרות אותן יצר עבור נטפליקס, "מי מתגורר בבית היל" (The Haunting of Hill House) (2018) ובעקבותה "מי מתגורר באחוזת בליי" (The Haunting of Bly Manor) (2020), שייתכן ויהיו המוכרות ביותר לקהל הישראלי (ראו מאמרה של מיה מגנט בגליון זה אודות "הבית הרדוף" – א"א).

"מי מתגורר בבית היל" (The Haunting of Hill House) (נטפליקס, 2018)

פלאנגן בוחן את הבית בכל סרטיו ויצירותיו (גם אלו שאינן עוסקות ישירות בבתים רדופים, דוגמת "שקט" (Hush) (2016) וסרטו הראשון, "אבסנטיה") בשני אופנים, שני רובדים שונים – הרובד הממשי, בו הוא משתמש בחלל הבית הפיסי כמרכיב מפתח ביצירתו, והרובד התמטי, בו הוא בוחן את הבית כמו גם את הרדיפה (בל נשכח כי הבית – רדוף), למול הדמויות והתהליך שהן עוברות.

הבית הממשי

בקולנוע של פלאנגן ניתן לראות כי הבית הממשי, המבנה הפיסי עצמו, חשוב לא פחות מהאלמנט הרודף את הבית. חשיבות ומשמעות המבנה הפיסי כאמצעי לביטוי האימה הביתית מומחש היטב בסרטו "אותיות שטניות 2" (Ouija: Origin of Evil) (ארה"ב, 2016), מיצירותיו היותר מסחריות של פלאנגן [1] אך שעדיין ניתן לראות בה את טביעת האצבע הייחודית שלו. הסרט מספר על אליס, אם חד-הורית שבעזרת שתי בנותיה, לינה ודוריס, מעמידת פני מתקשרת על מנת להתפרנס. בניסיון לשפר את המופע הן מחליטות להוסיף אליו לוח סיאנס, המתגלה כשער אמיתי לתקשורת עם העולם הבא. בתחילת הסרט הדמויות מתייחסות למבנה הבית כגמיש, מבנה שניתן לשנותו, זאת כדי לתמוך בהצגתן כמתקשרות. מבנה הבית מקבל חשיבות נוספת כשלצד התפתחות העלילה וכניסת האלמנט העל-טבעי למהלכה, מתגלים חללים נוספים בבית המשנים את התפיסה שלנו בנוגע אליו, ובנוגע למקור האימה בסרט.

תמונה מתוך "אותיות שטניות 2 מקור הרוע" (Ouija: Origin of Evil) (ארה"ב, 2016)

בנוסף, פלאנגן דואג להדגיש במיוחד את החלל הביתי בסרטיו, להגברת האימה וכן כאלמנט עלילתי. ניתן לראות זאת בשני הסרטים אותם יצר עבור נטפליקס.

"שקט" (Hush) (2016) [2] עוסק במאדי, אישה חירשת הנרדפת בביתה על ידי רוצח סדרתי,  וקיים בו עיסוק רב בפער בין מה שבתוך הבית לבין מה שמחוצה לו. הבית מהווה מבצר, מצודה בה מאדי מוגנת, לעומת העולם החיצון, שם שולטת האימה. פלאנגן מחזק את הניגוד בכך שעד שלב מאוחר בעלילה האלימות אינה חודרת אל תוך הבית; כאשר האלימות מצליחה לבקוע פנימה, לחדור אל פנים הבית, הבית עצמו ומבנהו מקבלים משמעות עלילתית מרכזית – כל אלמנט בעיצוב הפנים משמש להנעת העלילה קדימה.

תמונה מתוך "שקט" (Hush) (ארה"ב, 2016)

בסרטו "המשחקים של ג'ראלד" (2017) פלאנגן מדגיש את חשיבות החלל אף יותר. הסרט עוסק בג'סי וג'ראלד, זוג נשוי הנוסע לחופשה רומנטית ומחליט להתנסות במשחקי תפקידים. עם זאת, במהלך המשחק ג'ראלד חוטף התקף לב ומת, בעוד ג'סי נותרת קשורה למיטה, ללא יכולת להשתחרר. רוב הסרט מתרחש בחלל אחד, חדר אחד, ואף סביב מיטה בודדת. כל שידה וכל בורג בחדר מקבלים משמעות עיצובית ועלילתית, מה שמעצים את הפן הוויזואלי וממצב את פלאנגן כיוצר מבריק העושה שימוש ייחודי בכלים שיש לקולנוע, וספציפית לז'אנר האימה, להציע.

הבית התמטי

הכישרון של פלאנגן להביע את יצירתו בעיצוב ובתסריט היא מרשימה, אך הוא באמת מצטיין ברובד התמטי. במרבית סרטיו פלאנגן מייצר משוואה: לא רק שהבית רדוף, גם הדמויות רדופות. כך, הטראומה אותה הדמות חוותה בעברה צפה מחדש, כתמונת מראה לאימה איתה הדמות נאלצת להתמודד בהווה. עליה להתמודד עם החרדה, להביס את רוחות העבר ולגרש את השדים הרודפים כעת, לנצח את אלו, גם אלו, יחד.

הדוגמה המובהקת לכך היא בסרטו "השער" (2014) [3] הסרט עוסק באח ואחות ששכלו את הוריהם כילדים, המנסים להביס את המראה המרושעת מבית ילדותם, שבראייתם הובילה למות הוריהם. ההקבלה בין הצורך בהשמדת המראה והצורך להתגבר על החוויה הנוראית אותה חוו בילדותם (מבלי לספיילר את הסרט המופלא הזה, הרצח הוא רק קצה הקרחון) מתגברת עם הסרט, וככל שיותר פרטים נחשפים ברור כי למעשה מדובר בהשלכה אותן הדמויות עושות – מה שלא אומר כי האימה אינה אמיתית.

תמונה מתוך "השער" (Oculus) (ארה"ב, 2014)

רעיון דומה נמצא גם בבסיסו של הסרט "המשחקים של ג'ראלד" שהוזכר קודם, בעיני סרטו השלם והמוצלח ביותר של פלאנגן. במקרה זה אמנם הבית אינו רדוף אך החוויה שג'סי, הדמות הראשית בסרט, עוברת, מציפה בה זכרונות עבר קשים. כך מתגלה כי המיטה בה ג'סי כלואה לאורך מרבית הסרט מקבילה למיטת ילדותה, ממנה נראה כי רגשית היא לעולם לא הצליחה להשתחרר.

מיטת הילדות הרודפת, הרדופה, תמונה מתוך "המשחקים של ג'ראלד" (Gerald's Game) (ארה"ב, 2017)

בסרטיו של פלאנגן האדם והבית חד הם, והיכולת לנצח את הרוע השוכן בתוך הבית תלויה ישירות ביכולת של דמויותיו לנצח את השדים שלהן עצמן. מעניין כי על אף שהמשוואה זהה במרבית סרטיו, תוצאותיה שונות לחלוטין. כך, בניגוד למצופה, אין לדעת האם בסרטיו הדמויות יצליחו להתגבר על הטראומה או יישאבו עמוק יותר אל התהום והאפלה. בעיני מדובר בהוכחה נוספת לעומק יצירתו של פלאנגן – לא כל דמות תתמודד עם אותה הסיטואציה באותה הצורה.

במרבית סרטיו של פלאנגן הטראומה היא בילדות, ויותר ספציפית, במשפחה. הדבר שרודף את דמויותיו הוא לא פעם הבית עצמו, ממשי או פיגורטיבי, פשוט בגלגול מוקדם יותר שלו בחייהן.

פלנגאן לצד השחקנית קארן גילאן (Karen Gilan), על הסט של "השער"

הטכניקה הקולנועית העשירה והייחודית של פלאנגן, ובפרט השימוש שלו באימה לעיסוק בטראומה, ממצבים אותו כאחד מיוצרי הז'אנר העכשוויים המוערכים ביותר. אני תמיד סקרן לצפות ביצירתו הבאה, וממליץ גם לכם!