המלצה | הבית הרדוף

אורות נדלקים וכבים מעצמם, רצפות עץ חורקות, דלתות נטרקות ברעש וקול של צחוק מטורף שמופיע באמצע הלילה? כנראה שמדובר בבית רדוף רוחות. זוהי אחת מזירות ההתרחשות הנפוצות והפופולריות (והנדושות) ביותר בז'אנר האימה, ומעניין לתהות על הסיבות לכך. אולי בכולנו מקנן החשש שהבית אינו באמת מקום המבטחים שאנו מניחים ומצפים ממנו להיות.

בספרו "בית לנפש" (מודן, 2011) טוען יעקב מטרי שהקשר שלנו לבית הוא לא רק לבית הפיזי, אלא לחוויה הפנימית המיוחדת שהבית מעניק לנו. בבית אנחנו יכולים להרגיש די בטחון ורוגע פנימי שמאפשר לנו להרגיש, לדמיין ופשוט להיות עצמנו. הבית הוא העוגן למול אירועים קשים ומכאובים שעוברים עלינו בחיינו. מטרי מדבר על הבית לא רק כעל מקום פיזי בו אנחנו מרגישים מוגנים, אלא על מרחב נפשי פנימי בו אנו מרגישים רגועים ושייכים.

זו תקופה ממושכת שאנו חווים שלל משברים כלכליים מתמשכים ומצוקת הדיור הפכה למונח שמגדיר דור שלם – להרבה מאיתנו לא תהיה אפשרות לרכוש בית, וכנראה נמשיך לעבור מדירה בשכירות אחת לאחרת, תמיד במחיר מופקע. אימרתו של פרויד "אין בית, יש רק מסע אל הבית" נראית היום מדויקת במובן המטריאליסטי והנפשי גם יחד. קיים פער עצום בין הפנטזיה של הבית כמקום בטוח ופרטי, סלע איתן שדבר לא יוכל לפגוע בו או לחדור אליו, לבין המציאות המטרידה בה יש פריצות, חוסר בטחון כלכלי, אסונות טבע, גירושין וריבי ירושה. תהום עמוקה מפרידה בין שני אלו, ובמעמקי התהום הזו מתקיימים הפחדים עליהם מבוססים לא מעט מיצירות האימה שבמרכזן הבתים רדופי הרוחות. שם שוהות המפלצות.

"אין בית, יש רק מסע אל הבית" – זיגמונד פרויד

הילה פדן, איור בהשראת "הבית הרדוף"

זהו ללא ספק ז'אנר האימה השנוא עלי. הנוסחה כמעט תמיד זהה – זוג צעיר עובר לבית גדול וריק שהצליחו לקנות במחיר מציאה, אולי ירשו אותו מדודה רחוקה. הכל נראה מקסים, נהדר, נפלא, או-אז… דברים מוזרים מתחילים לקרות. הם יגלו שהבית העתיק רדוף על ידי רוח מרושעת, או אולי נבנה על בית קברות אינדיאני עתיק, כל הזוועות שנעשו בו – דורשות נקמה. כמובן שבבית יהיו תמיד מרתף נסתר או עליית גג סודית. נעשה שם משהו נורא ואיום. משום מה הדמויות יתעקשו להיכנס לשם לבדן. הפרמטרים המעטים שמשתנים מסרט לסרט הם – מי הרוח הרודפת את המקום? כיצד היא מתעללת בדיירי הבית? ואיך והאם הם מצליחים בסופו של דבר להפטר ממנה?

אבל לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. ישנן יצירות העושות שימוש שונה ומרענן בנוסחה המוכרת, מציגות את הסיפור המוכר מזווית חדשה ומעניינת, או שהן פשוט עשויות היטב.

הבאבאדוק // בחירה בחיים, עם כאב 

"הבאבאדוק" (The Babadook) (אוסטרליה, 2014), סרטה של ג'ניפר קנט (Jennifer Kent) עוסק באם ובנה (1). האב נהרג בתאונת דרכים כאשר הסיע את האם, אמליה, לבית החולים, אל לידת הבן. מאז, אמליה מתקשה לדבר על הנושא ונרתעת מהבן שלה, סמואל, שמזכיר לה את האירוע הנורא. יום אחד אמליה קוראת לסמואל ספר מסתורי בשם "הבאבאדוק", אודות יצור שחודר לתוך הבית וגורם לזוועות להתרחש. בהמשך, סמואל טוען שהוא רואה את הבאבאדוק, ההתנהגות המוזרה שלו מקצינה ואמליה מפחדת שהוא יצא מדעתו, עד שהיא עצמה מתחילה לשמוע ולראות דברים מוזרים. הבאבאדוק מצליח להיכנס לבית, להשתלט על אמליה ולגרום לה לצעוק, להכות ואף לנסות ולרצוח את סמואל, הבן שלה. רק בעזרת האהבה של סמואל לאמו, אמליה מצליחה להתגבר על הבאבאדוק, לעמוד מולו ולהגן על בנה.

"הבאבאדוק" (The Babadook), מאת ג'ניפר קנט (Jennifer Kent)

בסוף הסרט אנו עדים לכך שאמליה מצליחה להתמודד עם העבר הכואב, מסוגלת לדבר על בעלה, לראות את הצדדים הטובים בסמואל ולהביע כלפיו אהבה. אבל הבאבאדוק אינו מגורש או מושמד. הוא נותר בבית, בארון מתחת למדרגות בו מצויים כל החפצים של האב. אלא שעכשיו, כשהוא מרוסן, אמליה רואה אותו כמושא לאמפתיה, ולא לפחד.

הבאבאדוק הוא כמובן ביטוי פנטסטי לאבל, מפלצת מפחידה שמכריחה את אמליה וסמואל להתמודד עם המוות, עם הזכרון, עם הכאב. הבאבאדוק חודר לתוך הבית ולתוך אמליה, הוא משנה אותה לדמות רצחנית, מראה לנו מה עלול לקרות אם נסתיר את הכאב, אם ניתן לו לכלות אותנו מבפנים. אבל אמליה בוחרת בסמואל ובכך היא בוחרת בחיים עם הכאב, במקום בכאב המשתלט על החיים.

כאן "מפלצת" (Monster), סרטה הקצר של קנט משנת 2005, עליו מבוסס "הבאבאדוק" (1):

מי מתגורר בבית היל // רוח הרפאים היא משאלה

גם בסדרה "מי מתגורר בבית היל" (The Haunting of Hill House) (נטפליקס, 2018) שנוצרה על ידי מייק פלאנגן (Mike Flanagan) יש משפחה הרדופה על ידי העבר. אוליביה, יו (Hugh) וחמשת ילדיהם קונים ומשפצים בית ישן כדי למכור אותו. אבל בבית קורים דברים מוזרים והילדים הקטנים, נלי ולוק, טוענים שהם רואים רוחות רפאים. באישון לילה אוסף יו את חמשת הילדים אל רכב המשפחה ובורח איתם, בעוד הוא משאיר את אוליביה לבדה בבית. הילדים לא מבינים מה קרה והוא לא מסכים לדבר על הנושא, הם רק יודעים שאוליביה, אמם, מתה באותו לילה.

הסדרה קופצת בין זמנים, בין האירועים המכוננים שתיארתי, תקופת הילדות של ילדי המשפחה, למועד מאוחר יותר, תקופה בה האב והילדים שהתבגרו נאלצים להתאחד לאחר אירוע טראומטי נוסף: נלי, האחות הקטנה במשפחה, חוזרת לבית היל, שם היא נמצאת, מתה. המוות של נלי מכריח את המשפחה כולה להיפגש, לנבור בפצעי העבר ולנסות ולהבין האם רוחות הרפאים שממשיכות לרדוף אותם אמיתיות ומה קרה באותו לילה נורא, הלילה האחרון שלהם בבית היל.

כאשר הם מגלים שגם לוק נסע לבית היל הם יוצאים לשם בעקבותיו, ערוכים להציל אותו. בשובם לבית היל הם מתעמתים עם העבר, מארג של צער וכאב שלא ברור מה ממנו רוחות רפאים שטניות ומה ממנו מחלות נפש טראומטיות, שבשני המקרים רודפות את המשפחה מעבר לקבר.

"מי מתגורר בבית היל" (The Haunting of Hill House), מאת מייק פלאנגן (Mike Flanagan)

גם ביצירה זו יש סוד אפל ולא מדובר, והדמויות מסוגלות להמשיך הלאה ולהתגבר על הטראומה רק אחרי שהסוד יוצא לאור. יו סרב לדבר על אותו הערב כדי להגן על הילדים, אבל השתיקה פתחה את הפתח לרוחות רעות לרדוף את המשפחה.

מה שלא מדברים עליו הופך למפחיד עוד יותר. בפרק הראשון של הסדרה, סטיב, הבן הבכור שהפך לסופר אימה המתמחה בסיפורי רוחות, טוען שרוח רפאים היא משהו שרודף אותך, לא עוזב אותך, מפחיד אותך. רוח הרפאים יכולה להיות זיכרון, סוד, אבל, כעס, אשמה… לרוב, הוא טוען, אנחנו רוצים לראות אותה, כי זה עדיף לנו על פני שלא לראות את הדבר הזה שוב. "רוח רפאים היא משאלה".

"ראיתי המון רוחות רפאים. פשוט, לא בדיוק באופן שמקובל לדבר עליהן. רוח רפאים יכולה להיות המון דברים. זכרון, חלום בהקיץ, סוד. אבל, כעס, אשמה. אך מהנסיון שלי, ברוב המקרים, הם פשוט מה שאנו רוצים לראות" – מתוך הסדרה "מי מתגורר בבית היל"

בית היתומים // בגלל בני האדם

סוד אפל ולא מדובר נמצא גם ב"בית היתומים" (The Orphanage / El orfanato) (ספרד, 2007) (2) בבימויו של חואן אנטוניו באיונה (J. A. Bayona) (מוכר גם לאור מעורבותו בהפקה של גיירמו דל טורו, Guillermo del Toro).

"בית היתומים" (The Orphanage / El orfanato), מאת חואן אנטוניו באיונה (J. A. Bayona)

לאורה, בעלה קרלוס וסימון, הבן שלהם, מגיעים לבית יתומים שעל שפת הים בו גדלה לאורה, במטרה לפתוח פנימייה חדשה לילדים עם צרכים מיוחדים. סימון מתחבר עם רוח רפאים של ילד בשם תומאס, וזמן קצר לאחר מכן – נעלם. לאורה משוכנעת שבנה נחטף ומוסתר ע"י רוחות הרפאים של היתומים, ובעוד היא מחפשת אחר בנה היא מגלה את האמת. לאורה מגלה שתומאס היה הבן של אחת העובדות בבית היתומים, ילד שנולד עם עיוות בפניו ושהוסתר מפני שאר ילדי בית היתומים. כאשר היתומים מגלים את תומאס הם לועגים, לוקחים אותו למערה הסמוכה לים ושם עוזבים אותו, למותו. כנקמה אמו של תומאס הרעילה את כל היתומים, והמוסד נסגר.

עם התגלית הנוראה לאורה ממשיכה לחפש אחר בנה. משנעלם לאורך ימים, שבועות וחודשים, קרלוס בעלה מתייאש ובצער וכאב אך השלמה מבקש מלאורה שיעזבו את המקום יחדיו. לאורה אומרת לו שיסע, אך מבקשת יומיים אחרונים בבית היתומים. אם לא תמצא את סימון בתום היומיים, תצטרף אל בעלה. האם לאורה וקרלוס ייפגשו בשנית?

אבל, טראומה וסבל

אלו שלוש יצירות מצוינות כי האימה והפנטסיה שבהן משמעותיות; העל טבעי אינו גימיק, רוחות הרפאים לא נועדו להבהיל את הקהל; הנוסחאות, המוטיבים, הקלישאות המוכרות, כמו גם הפרתן, כל האמצעים הסיפוריים הללו נמצאים ברקע ומאפשרים עיסוק בסוגיות כואבות ומורכבות של התמודדות עם אבל, טראומה וסבל. הבית אינו רדוף על ידי רוח שיש בה רצון חסר פשר להרוס ולהשמיד; רוח רעה או משוגעת, בלא הסבר. קיים ברקע, בעבר, סיפור אנושי כואב וקשה.

המדיום ב"בית היתומים" מסבירה כי "כשמשהו נורא קורה לפעמים הוא משאיר שובל, פצע שמתפקד כמו קשר בין שני זמנים. זה כמו הד שחוזרים עליו שוב ושוב, מחכה שישמעו אותו. כמו צלקת. הוא מתחנן לליטוף שיקל עליו" ואכן, כאשר יש הכרה בטראומה, טיפול בה או חשיפה של סוד, מתגלה כי הבית הרדוף, הוא רק בית. הדברים הרעים שקרו, קרו לא בגלל רוחות, אלא בגלל בני אדם. היו אלו טעויות של בני אדם, טעויות שהיו אולי יכולות להימנע. כפי שנאמר בסדרה "מי מתגורר בבית היל": "ראיתי המון רוחות רפאים. פשוט, לא בדיוק באופן שמקובל לדבר עליהן. רוח רפאים יכולה להיות המון דברים. זכרון, חלום בהקיץ, סוד. אבל, כעס, אשמה. אך מהנסיון שלי, ברוב המקרים, הם פשוט מה שאנו רוצים לראות".

אולי כי קשה לנו יותר להתמודד עם טעויות אנושיות, עם הטעויות שלנו; אנחנו רוצים להאמין שהמקור לצרות, לסבל, לכאב שלנו, הוא אויב על-טבעי. הבית ואיתו גם המשפחה שהוא מיועד לאכלס, שניהם בלב היצירות הללו; יצירות שעוסקות באימהות בפרט וביחסי הורים וילדים בכלל, בטראומות משפחתיות ובאופנים בהם ניתן אולי, תוך קושי והקרבה לא מבוטלים, בכל זאת ולמרות הכל, להתגבר עליהן.

בשלושת היצירות הגבול בין עולם החיים והמתים, בין הדמיון והמציאות, מתערער. לא ברור האם באמת קיימות רוחות רפאים או האם הן "משאלת לב", קיימים בדמיונם של הדמויות או שאולי זו דרכן להתמודד עם המצב; הצער והכאב כה חזקים עד כי הם נדמים לכוחות על-טבעיים, אויבים על-אנושיים, כאלו שבלתי אפשרי לנצח.

אך בשלושת היצירות האלו, בסופו של דבר, הרוחות אינן מושמדות או מוברחות; המתים נותרים בבית, לצד החיים. זהו מצב שלא מוצג כשלילי, אולי אפילו כמנחם.

בבית קיים מפגש בין עולמות, שער כלשהו אל עולם אחר, ספק דמיוני, עולם שעלול להיות מפחיד, אך יכולה להיות בו גם תקווה.