English
אורי אביב

צלילת עומק | האיום מבית

על השנה הביתית האלביתית, האיום מבית והאיום הביתי, וכיצד דחיקת האלביתי הוביל רבים להאמין שאנשי לטאה פדופיליים שולטים בעולם

17/05/2021

זמן קריאה: דקות

סייב דה צ'ילרדן

"הצילו את הילדים!", "סייב דה צ'ילדרן"! זעקו אלפי נשים בצמתים ופינות רחוב ברחבי ארה"ב לאורך חודשים ארוכים ב 2020. באופן מוזר, החל מאוגוסט, הקריאה החלה להישמע גם בעצרות הבחירות של הנשיא טראמפ.

במרץ ואפריל 2020 לכולנו היה הרבה יותר זמן פנוי ורובנו מצא עצמו מבלה הרבה יותר מול מסכים. העלייה הדרמטית הזו הביאה איתה גם תשומת לב רבה יותר למדיה החברתית. אחד הנושאים שנפוצו בארה"ב, שנהיו טרנדיים בטוויטר ונפתחו להם קבוצות ייעודיות בפייסבוק, היה גורלם של הילדים. בשלל קבוצות העוסקות בתזונה נכונה, תוספי מזון, כושר, יוגה, ודומותיהן, הופצו מסרי דאגה לילדי אמריקה.

כמובן שעלינו לדאוג לילדים, אבל… למה זה קרה? למה עכשיו יותר מתמיד? מה מאיים עליהם? ממה עלינו להציל את ילדי אמריקה (והעולם כולו)? ומה הוביל את חברת פייסבוק לחסום את השימוש בהאשטג #savethechildren ?

מפגינת Save the Children, אוגוסט 2020, צ'טנוגה, טנסי. צילום: טרוי סטולט, Chattanooga Times Free Press

כדי להבין לעומק את הסיפור המוזר נחזור בזמן אל שנת 1919. מלחמת העולם הראשונה הותירה את אירופה מותשת וחרבה. מה שהמלחמה לא עשתה, עשתה השפעת הספרדית שלמדנו להכיר היטב. אחת הבעיות הקשות הייתה רעב, והקורבנות הקשים, כתמיד, היו הילדים. הכלכלה הקורסת הביאה איתה דיווחים אודות מצוקת רעב בקרב ילדי הונגריה, אוסטריה וגרמניה, דיווחים שהיו קשים מנשוא עבור שתי פעילות הומניטריות בריטיות – אגלנטיין ג'ב (Eglantyne Jebb) ואחותה דורותי (Dorothy Buxton).

דורותי ואגלנטיין, בנות למשפחה בריטית אמידה, לקחו על עצמן כמשימה להפיג את השפעת האסון הכלכלי והבריאותי מעל ילדי אירופה, להציל מרעב את הקטנטנים האומללים. "סייב דה צ'ילדרן". במאי 1919 מושקת קרן "הצילו את הילדים" ב"רויאל אלברט הול" שבלונדון, במטרה לגייס כספי סיוע חירום להקלה על ילדים הסובלים מתת-תזונה באירופה, בעקבות המלחמה.

ילדים שזכו לארוחה חמה בזכות קרן "הצילו את הילדים", תקופת הרעב ברוסיה, 1921

צמד האחיות המשיך בעבודת קודש למען ילדי העולם עד יום מותן, בהן גיבוש "הצהרת זכויות הילד" (ז'נבה 1923), שנוסחה ע"י אגלנטיין ואומצה ע"י חבר הלאומים, ולאחר מכן האו"ם. הקרן ממשיכה בעבודתה למען ילדים באזורים מוכי אסון ומלחמה בעולם כולו, נלחמת בניצול והתעללות ופועלת למען זכויות הילד בכל מקום, עד ימינו אנו, כולל בישראל (1).

עם כוונות כה נכונות וטהורות, מדוע באוגוסט 2020 חסמה פייסבוק זמנית את השימוש בהאשטג #savethechildren המזוהה עם הקרן ופעילותה? כדי להבין מה יש לפייסבוק נגד הקרן הוותיקה או נגד ילדים בכלל (שום דבר), נאלץ לשחות במים העמוקים של אם כל תיאוריות הקונספירציה של ימינו המוכרת כעת לכל בכינוי Qanon.

על פי מאמיני תאוריית הקשר הזדונית קיים מעגל סודי של יצורים שטניים המתהלכים בינינו, יצורים המתחזים לבני אדם מן השורה ומנהלים את העולם מאחורי הקלעים, לטובתם האישית והמרושעת. יש שיאמרו שאלו חייזרים (יצורי לטאה – ממערכת השמש אלפא-דרקוניס, כמובן) או ממעמקי האדמה (החלולה / שטוחה), יש שיאמרו שאלו שדים. השפויים יותר שבין המאמינים יטענו שכל אלו מטאפורות מתוחכמות ומעוררות השראה שנעשה בהן שימוש בקרב חוג המאמינים שסביבם, אך בפועל מדובר פשוט בבני אדם מתועבים במיוחד.

קבוצת הכוכבים דראקו, יוהאנס באייר (Johann Bayer), האורנומטריה, 1661

מה שברור לכל המאמינים הוא שהקבוצה הקטנה הזו – יהיו הם בני אדם, רפטיליאנים או ערפדי אנרגיה – היא עשירה בצורה בלתי נתפסת, היא שולטת בכל עמדות הכוח בעולם – בפוליטיקה, בפיננסים, בדת, בתקשורת, במדע, בתרבות – והיא מנציחה בכוחה האדיר תפיסת עולם שקרית שההמון (כולנו) לא יכול שלא להאמין בה. אם הסיפור מהדהד אצלכם תאוריות קשר אודות הבונים החופשיים, האילומינטי או סתם היהודים, שהרי אל תופתעו, אלו כמובן משולבים בנפתולי כל אמונה קונספירטיבית, והם גם בליבה של זו.

כמה "אמיתות" במרחב של QAnon שחשוב שתדעו (אלו אמונות בלתי-תלויות, אמונה באחת אינה בהכרח אמונה בכולן) – כדור הארץ שטוח, בני אדם מעולם לא נחתו על הירח וכל תכניות החלל הן שקר בקנה מידה אסטרונומי, אובמה הוא נכדו של היטלר, כלל לא התרסקו מטוסים בפיגועי הטרור של 11/9 ולאחרונה – המרד על גבעת הקפיטול ב 6/1 היה "אינסייד ג'וב" של פעילי שמאל שהתחזו לפעילי טראמפ ו/או – זה בכלל לא קרה, זה הכל "פייק", אלו שחקנים בתשלום במופע שצולם באולפן הוליוודי.

ומה עוד ברור לכל המאמינים בתורה? מה האקט המתועב ביותר? קבוצת האליטה השטנית הזו – חוטפת ילדים ומנצלת אותם מינית (2). מכאן הדרך אל שלטי "סייב דה צ'ילדרן" בעצרות הבחירות של טראמפ קצרה ביותר.

הקונספירטורים מאמינים בשלל בדיות בנוגע למגיפת הקורונה. באפריל 2020 נפתח בסנטרל פארק בניו יורק בית חולים שדה לטיפול בחולי קורונה. בקרב נאמני QAnon היה ברור שמדובר בסיפור כיסוי להברחתם של ילדים אל מנגנוני הרשע של אנשי הלטאה הפדופילים.

ממי עלינו להציל את הילדים אם כן? לא מזוועות המלחמה. לא מרעב, מחלה או עוני מרוד (3). גם לא מפגיעה מינית שדווקא מתרחשת במקומות שאנו מזהים כבטוחים ביותר (4). עלינו להציל את הילדים מחייזרים פדופילים שרוצים לשתות את דמם עבור נעורי נצח.

כיצד נלחמים ברשע טהור? מעטים יצאו אל הרחובות, הכיכרות, הצמתים, כדי לעשות את המינימום, ולהפגין (ויש אכן כאלו שעשו זאת, התנועה היא בעיקרה נשית (5)). אך כידוע לכולנו, הדרך הראשית והטובה ביותר להילחם ברשע טהור הינו זעם קדוש באינטרנט – בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם, "שתפו בכל הכוח" (תופעת זרם האמונה הנשית של QAnon קיבל אף את הכינוי "Pastel QAnon").

וכך קרה שהקרן הותיקה, הפועלת למען זכויות ילדים וכנגד התעללות, פגיעה, ניצול וסחר בילדים בכל רחבי העולם, נאלצה להרחיק את עצמה מקמפיין סושאל הנושא את שמה, לשווא. האשטג "סייב דה צ'ילדרן" הפך למוקצה.

ג'ייקוב אנתוני אנג'לי צ'נסלי, מוכר כשאמאן QAnon, במהלך המרד של 1/6 בגבעת הקפיטול, ארה"ב

המפלצת

העשורים האחרונים מסמנים התעוררות והתפכחות בנוגע לפגיעה מינית בכלל, ובילדים בפרט. אנו מבינים יותר ויותר את המידה והאופן שבו היא נוכחת בחברה, ומכירים את המוסדות בהן היא מתקיימת, משתמרת ולעתים קרובות מדי מטויחת ומועלמת.

אונס, כך למדנו, לא מתרחש בסמטאות אפלות ע"י תוקפים אפלים. אונס קורה לרוב בסיטואציות אינטימיות, קרובות, אלו שאמורות להיות הבטוחות ביותר. בבית ובמשפחה.

אך הרע והנורא מכל הוא באמת פגיעה מינית בילדים, בחסרי ישע. לאורך עשרות השנים האחרונות אנו נחשפים לכך כי פגיעה מינית נפוצה הרבה יותר, ומתרחשת במקומות האמורים להיות הבטוחים ביותר עבור ילדים – כנסיות, קבוצות ספורט, בתי ספר וגני ילדים (ובישראל, בית הילדים בקיבוץ כמובן) וכמובן – המקום הבטוח מכל, והנורא מכל כי שם הפגיעה גם נפוצה מכל – המשפחה והבית.

ההתפכחות הזו היא משבר, והיא שוברת א/נשים. ההכרה בזוועה שבית הספר, הכנסיה, מועדון הספורט וכמובן, הבית עצמו, אינם המקום הבטוח שהאמנו בו אלא זירת אסון בפוטנציה, אינה בת הכלה עבור חלק. הקושי הזה ברור וקל להבנה, אך כעוצמת הפגיעה, גודל ההכחשה וגודל המפלצת התרבותית שנוצרה. הכומר של הקהילה, מאמן קבוצת הבייסבול השכונתית וכמובן – השכנים, הדודים והקרובים והאהובים אלינו ביותר – הם אינם אלו שפוגעים בילדינו. זה לא ייתכן. זה בלתי נתפש, בלתי אפשרי. הפתרון – קנוניה חובקת עולם של מפלצות רבות עוצמה.

אנו מבצעים הזרה, כפרטים וכחברה, לאיומים ופחדים, ועם ההזרה, דמוניזציה. המדע הבדיוני והאימה עוסקים רבות בדימויים של האחר המבעית, הזר המוזר, אך איום עמוק יותר, מוזרות מטרידה יותר, נמצאת דווקא בניכור מהמוכר. באלביתי.

המוכר המנוכר

ב 1919, בעוד האחיות ג'ב פועלות במרץ בבריטניה להצלת ילדי אירופה מרעב, מפרסם פרויד את מאמרו Das Unheimlich (המתורגם כ The Uncanny באנגלית, ובעברית "המאוים" בעבר וכעת מוכר יותר בתור "האלביתי").

דנה תור מרחיבה ומפרטת אודות המאמר, שקשריו אל ספרות ויצירות המדע הבדיוני והאימה רבים ועשירים (פרויד מנתח את יצירותיו של את"א הופמן, בפרט "איש החול", אחד מיוצרי הפרוטו-מד"ב המשמעותיים של סוף המאה ה 18).

האלביתי מאת פרויד

לפני 2020 היה האלביתי מונח מקצועי ושמור, ח"ן ליודעי הח"ן. פסיכולוגים וסוציולוגים, חוקרות וחוקרי ספרות וקולנוע, רובוטיקה ואנימציה, הכירו את המונח היטב, אך הוא לא נשלף רבות בסמולטוק או סביב שולחן ארוחת הערב המשפחתית.

אך היום אין אדם, בבית או ברחוב, בעולם כולו, שלא חווה על בשרו, הבין בנימי נפשו, את המוכר המנוכר, חש את המאוים, את האלביתי. אנו חיים אותו כעת סביבנו, בתוכנו. בבתים הרדופים שלנו, בשדרות שהתרוקנו והתמלאו מחדש, בערים שעברו תמורה. אנו חשים את האלביתי מתחת לעור, בנפש, בעצמות. פחד וחרדה שאינם נובעים מאחרות; בעתה ואימה שאינם חיצוניים…   it’s coming from inside the house.

המם המוכר It's coming from inside the house! מסרט האימה When A Stranger Calls, ארה"ב 1979

זה לא שאנו זרים לערעור סביבת המחייה, המרחב העירוני, המשפחה או הבית. ישראלים מכירים היטב גיוס מילואים, תפיסת מחסה מפני ירי טילים וגם פיגועי טרור, ואנו לא לבד בכך. מלחמות ואסונות טבע מזעזעים משפחות ומדינות. אך אנו רחוקים עוד מלתפוס את ייחודיות האירוע הנוכחי, בהיותו חובק עולם ובה במידה אינטימי ופרטי מאין כמוהו. במועד מסוים בשנת 2020 מיליארדים של אנשים חוו יחדיו ערעור מוחלט של חייהם, התבקשו ונדרשו להסתגר בבתיהם, אך הזעזוע לא כלל דיווחים מהחזית, לפחות לא כפי שהם מוכרים לנו – פנימית ג' היא לא בדיוק קו בר לב או דרום לבנון. לא הגיעו אלינו דיווחים מרצועת החוף מוכת הצונאמי או מצוותי הנדסה שמטפלים בתאונה בכור הגרעיני. אז מה כן? הזעזוע כלל דיווח עיתי ממשרד החינוך אודות פתיחת וסגירת גני הילדים ובתי הספר, דיונים סוערים באולפני החדשות על ביקור אבא ואמא, סבא וסבתא, לסדר פסח או ארוחת חג ההודיה; והייתה התלבטות אישית, האם לחבק את החברה שעברה פרידה כואבת, את החבר שדווקא עכשיו נודע לו כי הוא חולה בסרטן, והאם לארח אותם בבית או להיפגש בחוץ. ניכור מן המוכר, מוזרות אינטימית, ביתית, שאין אלא להגדירה, כאלביתית.

תל-אביב בזמן סגר הקורונה, אפריל 2020, צילום: גדעון מרקוביץ'

כולנו עברנו, עוברות ועוברים, תהליך הזרה קשה ומוזר. לא גויסנו למילואים ולא היינו בשוחות. החזרה מהקרב הייתה נסיעה מהבית לעבודה, פסיעה מחדר השינה אל הסלון. השוחות היו בשדרות העיר ובשיחות הזום. קשה לדבר את הסבל והכאב שכל כולם היה פשוט "להישאר בבית".

חווינו כולנו את התחושה המטרידה והמאיימת הנובעת משינויים קטנים וגדולים בסביבת המחייה המיידית והמוכרת לנו. שינויים שלא ידענו אם יהיו זמניים או קבועים (שלא לומר הבלבול המוחלט בקני מידה וזמןעל כך בגליון הקודם אודות קני מידה), האם אלו שינויים טובים או רעים (ולמי?) ועל כן – כיצד עלינו בכלל להתייחס אליהם.

כל אלו (לצד כמובן הזעזועים הפוליטיים והעקה החברתית, הכלכלית והבריאותית) ייצרו אצל רבות ורבים חרדה מוגברת שאנו רחוקים מלראות את סופה, חרדה שהביאה את האלביתי אל מפתן דלתנו הנפשית ואל קידמת הבמה הפסיכולוגית, החברתית, התרבותית. האלביתי איתנו, יהיה כאן לעוד שנים רבות קדימה אבל בעיקר – תמיד היה.

שוק הכרמל בתל אביב ריק, מקושט ליום העצמאות 2020, צילום: גלית סבג

כל הדרכים מובילות אל האלביתי

שני תהליכים הובילו אותי במחשבותיי אל האלביתי – הפחד הנוראי שהוביל רבות ורבים אל הקונספירציה הכמעט-קריקטוריסטית QAnon, ולצד זאת חרדות הקורונה היום-יומיות שלי ושל סביבתי. שני התהליכים נפגשו עבורי במקום אחד, בבית (6).

השנה האחרונה העניקה לנו פוקוס מיוחד וחד פעמי, בין אם רצינו ובין אם לאו, על הבית. הבית הפיגורטיבי והממשי. הבית הפרטי, המשפחתי, החברתי. הטכנולוגיה של הבית. האדריכלות והעיצוב שלו. הבית הפסיכולוגי, הכלכלי, הפוליטי. בבית יש מחסה ונחמה, אך מסתתרים בו גם סודות וכאב. בארה"ב הפוקוס הזה הוביל לא מעט א/נשים מבוהלים אל זרועות אמונה קונספירטיבית דמויית-כת. אך תרחיש הקיצון הזה, מרתק, מזעזע ועצוב ככל שיהייה, מייצג פחדים טבעיים הקיימים בכולנו.

תחושת המוזרות, האיום, הניכור מן המוכר, בד בבד עם ההבנה שרוע אמיתי אינו בהכרח חיצוני אלא עלול להיות גם פנימי, לא זר אלא ביתי, שהוא חלק מזכרונות הילדות, ממבנה האישיות, מאבני הבניין של הבית בו אנו חיים, אלו לדעתי חלק מההבנות החשובות של התקופה. איום, אי-נחת ואף רוע הם חלק מאיתנו.

(ומה על הביטחון במגורים והפוליטיקה של הבית? האלביתי הזה? על כך אצל עדן קופרמינץ).

התקווה היא שליחותנו באוטופיה! אין אלא להביע תקווה כי אירועי השנה יובילו אותנו להמעיט מביצוע הזרה ודמוניזציה (7), דווקא לאור החוויה האלביתית המתמשכת ורבת העוצמה שחווינו כולנו, שחווינו יחדיו, ובפרט עם ההבנה כי הוירוס והמגפה אינם ניתנים להזרה מהגוף והחברה האנושיים אלא להיפך, המאבק בהם מחייב שיתופי פעולה קהילתיים כמו גם גיאו-פוליטיים, וסולידריות חברתית, יותר מאי פעם (ולמול זאת יטענו הפופוליסטים כי זהו "הוירוס הסיני" כמובן).

אני מייחל כי נפסיק לדמיין רשע מוחלט שיש למגר מן העולם, נפסיק לייצר מפלצות – יהיו אלו אנשי לטאה פדופיליים, ערפדי אנרגיה, אורקים בשירותו של אדון אופל, טרוריסטים איסלאמיים או וירולוגים סינים – ונתמודד עם חוסר הנוחות, החרדה, הפחד ואולי גם הרוע, שאינו בפלנטה אחרת, אלא נמצא איתנו בכל מקום, גם במטבח, בסלון, בחדר השינה. בבית. עדיף אולי שלא נקרא לו רוע.

הכרה בפחד, בחרדה, באימה הביתית הזו, היא משימה ראויה. לא תהיה תמונת נצחון. לעולם לא נוכל לטעון Mission Accomplished.

תמונת נצחון 1: נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש מכריז על תום הקרבות בעיראק בנאום מעל גבי נושאת המטוסים USS לינקולן, תחת הכותרת הכעת ידועה לשמצה – Mission Accomplished בתאריך 2 במאי 2003. צילום: סקוט אפלווייט, AP

 

תמונת נצחון 2: תקיפות צה"ל בעזה, צילום: AFP

תמונת נצחון 2: תקיפות צה"ל בעזה, צילום: AFP

אבל כמו המסע אל האוטופיה עצמה, זו שנמצאת תמיד ממש מעבר לאופק, זוהי משימה ראויה. המסע אל האוטופיה מלמד אותנו כיצד להיות בני אדם טובים יותר. אורסולה לה גווין כתבה כי "המסע האמיתי הוא השיבה הביתה". המסע בחזרה אל הביתי, ההתמודדות עם האלביתי, גם הוא עושה אותנו לטובים יותר, או לפחות, חרדתיים פחות. גם זה משהו.

 


הערות שוליים ומחשבות נוספות

1 // אתר הקרן, Save the Children.

2 // האגדה הזו מפלצתית במיוחד, והיא טוענת ליותר מ"רק" ניצול מיני. בעוד שבאליטה הפדופילית אכן מתענגים מינית מסאדיזם כלפי ילדים, מכפייה ומאונס, שהרי לא מדובר בעונג "רגיל" אלא בעונג טקסי שמטרתו להביא את הילדים לכדי פחד ובעתה קיצוניים. הרגשות הללו מביאים למצב פיסיולוגי שבו מופרשת כמות גדולה של אדרנוכרום (Adrenochrome) אל מחזור הדם של הילדים. שתיית הדם, הרווי באדרנוכרום, מעניק כוח חיות למפלצות, יש שיאמרו נעורי נצח. כן, בהחלט ניתן למצוא כאן קשר ישיר למסרים אנטישמיים ותיקים.

אדרנוכרום הוא חומר אמיתי, הפרשה טבעית של הגוף. היו השערות בשנות החמישים והשישים לגבי שימושיותו כחומר לטיפול בסכיזופרניה. החומר מופיע בספר "תפוז מכני" (אנתוני ברג'ס, 1962) בתור אחת מאפשרויות החיזוק לחלב בפאב אותו פוקדים גיבור הספר אלכס וחבורתו, אך המיתוס הנוכחי מקורו ככל הנראה ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" (האנטר תומפסון, 1971), גם שם מוזכר, אם כי סביר שנלקח מהעיבוד הקולנועי (טרי גיליאם, 1998). תומפסון כותב:

"There’s only one source for this stuff… the adrenaline glands from a living human body. It’s no good if you get it out of a corpse."

3 //  ע"פ נתוני ארגון האו"ם יוניצף UNICEF (קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים), בעוד שבשנים האחרונות היו צעדים משמעותיים לעבר פיתוח כלכלי ואיתו יציאה מעוני, עדיין כמיליארד ילדים נתונים בעוני המכונה 'רב-ממדי' (בלא מענה לצרכים בסיסיים כמו תזונה או מים נקיים). מגיפת הקורונה דרדרה מאות מיליונים ברחבי העולם בחזרה אל עוני, בהם 150 מיליון ילדים. נכון לאפריל 2021, כ 356 מיליון ילדים נתונים בתנאי עוני קיצוני. מידע כאן: https://www.unicef.org/press-releases/150-million-additional-children-plunged-poverty-due-covid-19-unicef-save-children

4 // ע"פ פרסום של המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן בארה"ב (CDC), כ 1 מ 4 בנות וכ 1 מ 13 בנים יחוו פגיעה מינית בילדותם, 91% מהפגיעות המיניות יבוצעו ע"י גורם המוכר לילד/ה או למשפחה. מידע כאן: https://www.cdc.gov/violenceprevention/childabuseandneglect/childsexualabuse.html

5 //  התנועה להצלת הילדים – מהחייזרים הפדופילים – נשית בעיקרה. קיים תיעוד שוטף לתופעה, לדוגמא כאן ב Vox:
https://www.vox.com/21436671/save-our-children-hashtag-qanon-pizzagate

6 // יש שלל דיווחים מצערים בישראל ובעולם על עלייה דרמטית במקרי אלימות במשפחה בתקופת המגיפה, דוגמא אחת מני רבות: https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.9446369

7 // כיצד התוודעו אגלנטיין ודורותי למצוקת הילדים בגרמניה וארצות הקיסרות האוסטרו-הונגרית? בזמן מלחמת העולם הראשונה הן חששו מדמוניזציה של העם הגרמני בתקשורת הבריטית, היה להן ברור כי זו תייצר מכשולים נוספים להשכנת השלום עם שוך הקרבות. דורותי קיבלה אישור מיוחד לייבא באופן סדיר כמאה עיתונים זרים, רבע מהם מארצות האויב. היא יחד עם אחותה אגלנטיין וצוות של מתנדבות תרגמו מדי שבוע מאמרים רבים שפורסמו תחת מדור "מן העיתונות הזרה" במגזין השבועי של קיימברידג' (Notes from the Foreign Press, Weekly Cambridge Magazine). בעוד העיתונות הבריטית פרסמה קריקטורות זדוניות ופוליטיקאים ביצעו דמוניזציה לאויב המר, האחיות לבית ג'ב ביקשו להשמיע דיעות נוספות, להנכיח את הדיון הציבורי, המורכבות האנושית ובפרט את הקולות הקוראים כנגד המלחמה מן הצד השני, ובכך להתנגד לפרופגנדה וככל שיכלו, להאניש את האויב.