English
האטרנאוט // The Eternaut // El Eternauta // בתרגום חופשי, 'הנוסע בנצח', ספר הקומיקס הארגנטינאי שהתפרסם בהמשכים בין השנים 1957 ל-1959, כותב: הקטור אוסטרהלד (Héctor Germán Oesterheld), צייר: פרנסיסקו לופז (Francisco Solano López)
תום שפירא

המלצה | האטרנאוט

רומן גרפי ארגנטיני משנות ה-50 מעביר היטב את הזוועה והשבריריות שבקריסת הסדר החברתי הקיים, בעקבות שלג מסתורי המביא למותם של המונים

22/05/2021

זמן קריאה: דקות

אנשים פוחדים לצאת מהבית. המוות אורב בכל פינה. מי שבכל זאת חייב לצאת, להשיג אוכל או מוצרים נחוצים אחרים, עוטה על עצמו מסיכה. הרשויות לא מצליחות לספק מענה. יש תחושה עמומה של חורבן אפוקליפטי בדרך – כל סדרי העולם הקבועים השתנו ברגע.

זוהי אינה רטרוספקטיבה לשנה האחרונה אלא דווקא סיפור מדע בדיוני ישן, האטרנאוט.

The Eternaut (במקור El Eternauta, 'הנוסע בנצח') הוא ספר קומיקס ארגנטינאי שהתפרסם במקור בהמשכים בין השנים 1957 ל-1959 וזיכה את שני יוצריו, הכותב הקטור אוסטרהלד (Héctor Germán Oesterheld) והאמן פרנסיסקו לופז (Francisco Solano López), בתהילת עולם בקרב חובבי הקומיקס בדרום אמריקה ואירופה. מאז הפרסום היצירה זכתה לשורה של המשכים וננעצה עמוק בתודעה הפוליטית של דרום אמריקה – איפה שניתן עדיין למצוא גרפיטי של הגיבורים במסכה, עינייהם החדות נראות בקושי.

גרפיטי בהשראת האטרנאוט // The Eternauta // El Eternau

גרפיטי בהשראת האטרנאוט // The Eternauta // El Eternau

הסיבה לכך שאנשים מתחבאים בבתים שלהם בסיפור היא לא מגפה בלתי נראית אלא הופעת שלג מסתורי שהורג כל מי שבא איתו במגע. כל מי שלא היה בתוך הבית, מת מיידית. השורדים המעטים, כולל המספר, חואן סלבו, בני משפחתו, וכמה חברים קרובים, צריכים לאלתר לעצם חליפות גוף ומסכות שמכסות אותם מכף רגל ועד ראש בניסיון לשרוד. בעולם החדש שנוצר, טיול למכולת מסוכן כמו חציה של שדה קרב. אבל השלג הוא רק השלב הראשון בשורה של התפתחויות נוראיות הרבה יותר, אותן גיבורי הסיפור מנסים לשרוד, בקושי רב. במהירות נתגלה שהשלג הוא לא אסון טבע כי אם נשק – כלי משחית שהוא רק חלק מפלישה רחבת היקף. בשלב מוקדם The Eternaut אמנם לוקח מפנה מז'אנר האימה למדע בדיוני קונבנציונלי יותר, אך ליבו הפועם של הסיפור ממשיך לדמם אדום.

The Eternaut אמנם נראה רלוונטי במיוחד לימי המסכות והפחד אך קסמו של הספר שאפשר לו לשרוד עשורים אינו תלוי בצירוף נסיבות נוכחי אלא בהבנתו את הטבע האנושי והחברה המערבית.

סיפור ה Eternaut אינו גורם המוות, אלא התיאור הברוטאלי של ההתמוטטות החברתית, וההבנה של גיבורי הסיפור, כולם אנשים 'טיפוסיים' מהמעמד הבינוני, שכל מה שהכירו, עומד להשתנות. מנגנונים שלקחו כמובנים מאליהם נעלמים אחד אחד. אך במקום להפוך למתבודדים הקשוחים שאנו מכירים מטקסטים פוסט-אפוקליפטיים אחרים, כמו מקס הזועם או אני האגדה, הדמויות דווקא נוטות להתאגד, וליצור מבנים חדשים, טובים יותר.

העובדה שמדובר בגיבורים רבים ולא בגיבור יחיד היא חשובה מאין כמוה. אוסטרהולד ולופז, בימים בהם המלחמה הקרה נראית כמאיימת להתחמם בכל רגע, כותבים על אנשים הנמצאים בתוך מאבק מול כוחות כל כך גדולים ומשתמשים בכלי נשק שנראים כמעט בלתי אפשריים. ההשוואה לארצות הברית וברית המועצות, שהשתמשו במדינות קטנות יותר הן כשדות קרב והן ככלי נשק, היא בלתי נמנעת. כנגד האידיאולוגיה האמריקאית, זו שמעצימה את האינדיבידואל ורואה בהרס החברה הזדמנות שלו לשחרור עצמי (משל חזרנו לימי המערב הפרוע, הקאובויז), The Eternaut מציג סיפור בו אנשים פשוטים, בני מעמד הפועלים ומעמד הביניים, משתפים פעולה, בלי דמות גיבור אחת להריע לה. העובדה שפני הדמויות מכוסות תמידית לא מונעת מהן לשמור על האנושיות שלהן – אך מזכירה לקורא/ת שבסופו של דבר כולנו בני אדם בעלי חשיבות זהה, ואין אחד שמתבלט מבין האחרים.

למדנו להבין את לבישת המסיכה כמעשה קטן של גבורה. המסכה שומרת לא רק ובהכרח עליך מפני המחלות של אחרים, אלא על אחרים, מפני המחלה הפוטנציאלית שלך. לבישת מסיכה היא הקרבה – של נוחות , של נעימות , של חופש להבעה עצמית. אנחנו עושים זאת לא משום שזה החוק, אלא משום שאכפת לנו מאנשים אחרים.

זה מה שנמצא בלב של The Eternaut, אנשים שמבינים שהם עצמם אינם מרכז הסיפור, שהם לא הגיבור היחיד של הנראטיב של עצמם. אנשים שעוטים מסיכה ועובדים ביחד, למען מחר טוב יותר – לא משנה כמה ההווה נראה נואש.