צלילת עומק | כיסוי פנים

האם את מחייכת אלי, או האם את זועפת לי פנים?

***

חורף, בית מרקחת בקופנהגן, שנת 2020. ביליתי כבר כמה חודשים בלימוד השפה הדנית, אך אני עוד מרחק שנים ארוכות מהבנת הנשמע ושליטה בדיבור. אני שואל את הרוקחת בנוגע למארז של גלולות ויטמין D, תקווה למיגור חלקי של דכאון החורף; היא לא מבינה מה אני אומר; אני לא מבין מה היא אומרת; הפה של שנינו מכוסה במסכה. היא לא יודעת שאני פונה אליה באנגלית; אני לא יודע שהיא לא יודעת, אז אני לא יודע שהיא עונה לי בדנית; אני קולט ומשיב באיזו הלצה, ומחייך. גם אם כבר הבינה את ההלצה, איך תוכל לדעת שחייכתי? ואני, איך אדע אם ההלצה העלתה על פניה חיוך, או שאולי היא זועפת אלי, "תייר מטומטם, יש עוד אנשים שמחכים בתור". אני משלם, יוצא אל הרחוב.

***

***

חורף, כפר מונש, 1991. כל אחד מאיתנו מקבל "ערכת מגן", בכל ערכה שני אמצעי מגן: מזרק אטרופין, ומסיכת גז – מסיכת אב"ך. המזרק חודר אל הגוף, אל הלב, מעורר בעתה, ולא נשתמש בו לעולם. המסיכה עוטפת את הפנים, שריון מפתה, מעורר כמיהה, ונשתמש בה המון. אנחנו מכסים לא רק את הפנים אלא גם את הבית, חדר אחד נעטף בשלמות בניילון ונייר דבק. בהישמע הסירנה אנו עוטים את המסיכות ועולים על במת התיאטרון הביתי. אני ילד, וכמו ילדים אני מבדיל פחות בין משחק לבין מה שאינו משחק. אני מבין שיש דבר שקורה באמת אבל גם מתרגש מהטקס, ריח הגומי המשכר בנחיריים. ממרחק השנים נודע שמעולם לא נורו על ישראל טילים כימיים, וייתכן שהפרשה כולה היתה תיאטרון; אך המופע שינה את המציאות: החדר האטום נקבע בחוק, הניילון הוחלף בפלדה וגומי, וכל דירה חדשה שנבנית בישראל חייבת לכלול "מרחב מוגן" ממתקפה כימית. בבית הספר לימדו אותנו לקשט את קופסאות הקרטון של ערכות המגן, כאילו שהן לא היו חפץ מושך ומעורר תשוקה גם מבלי התוספת של מדבקות צבעוניות, ולימדו אותנו לשמור אותן בהישג יד, תמיד.

***

בית קולנוע, 1994. ג'ים קארי (Jim Carrey) מגלם את סטאנלי איפקיס, חנון מעורר רחמים, שעוטה על פניו מסיכה מכושפת שאמורה להחצין את מה שהוא מדחיק. התוצאה הוא בריון נרקסיסט נקמן וחרמן. בהמשך הסרט, מאפיונר אלים עוטה את המסיכה והופך למאפיונר אלים עוד יותר, וכלב עוטה את המסיכה והופך לעוד יותר כלב. לא נותר אלא להסיק שסטאנלי איפקיס תמיד היה בריון נרקסיסט נקמן וחרמן לטנטי. בסוף הסרט איפקיס זוכה בנערה.

***

***

אני במטוס, מסיכה כירורגית על פני. הגעתי אל שדה התעופה ברכבת, כבר כמה שעות שהמסיכה על פני ברצף. אני מריח את עצמי. הבל הפה שלי ממלא את האף, מסיכת הנייר מתווכת אותו בעוצמה. אין שום דבר רגיל בזה, זה חלק בי שאני לא חש אף פעם, כמו להביט לעצמי בגב. אני לכוד בתא כלא קטן שקירותיו מראות, והן מעקמות את גופי כך שאראה חלקים שהיו רחוקים מעין. איזו טעות, הייתי צריך לקחת מסיכת בד.

***

בית קולנוע, 1999. תומאס אנדרסון (בגילומו של קיאנו ריבס) (Keanu Reeves) נמצא תחת חקירה במשרדי סוכנות ממשלתית עלומה. הם מעמתים אותו עם העובדה שיש לו שתי זהויות, האחת מופיעה ברשות המסים תחת שם לידתו, והשניה ברשת תחת שם עט. רק אחת מהן מקובלת על הסוכנות. תומאס יודע את זכויותיו, הוא דורש את שיחת הטלפון שלו. "אמור לי, מר אנדרסון – מה התועלת בשיחת טלפון, אם אתה לא יכול לדבר?" מקשה הסוכן, ותומאס מגלה שפיו נעלם, השפתיים מתחברות לרצועת עור חלקה מהסנטר ועד האף.

***

אולפן טלויזיה, 2000. יאיר לפיד מארח בתוכנית הראיונות שלו את הזמר המזרחי הלוהט ביותר של העונה. הוא קורבן לשתי תאונות קשות – נפילה מפיגום ששיתקה את רגליו, ופיצוץ בלון גז שהוביל לכוויות קשות בגופו ובפניו. הוא חי בבית נטוש ברמלה, ידוע רק בכינוי "השרוף", אינו מופיע בציבור, והתראיין לעיתון הגדול במדינה כשפניו מכוסות לחלוטין במסיכה רפואית. קולו רועד כשהוא מדבר, ונעשה צלול רק כשהוא הוא שר את הלהיט הגדול שלו, "הבל החן שקר היופי" (ציטוט מספר משלי) (1). השיר עוסק באדם מאוהב שלא מצליח להגיע אל אהבת ליבו, ושואל "איך לשקר הזה יש שפתיים?". באולפן הטלויזיה קם השרוף מכיסא הגלגלים שלו, מסיר את המסיכה וחושף רעמת שיער שופעת ופנים יפהפיות – של הזמר והשחקן חיים צינוביץ׳. בעיניים בורקות, על סף דמעות, מספר צינוביץ׳ למראיין שאחרי שנים ארוכות של נסיונות כושלים להגיע לקהל, הבין שעיתונאים כמוהו לא ייתנו לו את הבמה בלי סיפור הכיסוי הזה.

***

***

מסיכות הקורונה הן מכה כפולה למשקפופרים. בייחוד בימים קרירים של חורף. הבל הפה החם נפלט מעלה והחוצה אל הלחיים, ישר אל חלקן הפנימי של הזגוגיות, מתעבה עליהן. אני יוצא את דלת בניין המגורים שלי, ושדה הראייה שלי מייד מתכסה באדים. כשהייתי צעיר הרכבתי משקפיים עבות-מסגרת, שכבת הגנה ביני ובין העולם. המסגרת הלכה ונעשתה צרה יותר ביחס הפוך להתבגרות ועליית הביטחון העצמי, והרצון לתת לעולם לגעת בי. והנה מגיעה המסיכה ועוטפת את עיני באדים, אני הולך ברחוב בזהירות, נושם לאט בנסיון להפחית את האפקט, והולכי הרגל לא רואים את עיני.

***

בית הספר לאמנויות של אוניברסיטת ניו יורק, 2010. בתערוכת הסיום של תכנית הלימודים היוקרתית לתקשורת אינטראקטיבית, מציג בוגר בשם אדם הארווי (Adam Harvey) סדרת תצלומים בהם דוגמנים ודוגמניות מאופרים בתבניות לא-סימטריות שמשבשות את פעולתן של מערכות דיגיטליות לזיהוי פנים. העבודה היא להיט, והארווי מוזמן לייצר עוד תבניות לסשן צילומים של הניו יורק טיימז. עוד נחזור לזה אחר כך.

***

הסנאט הצרפתי, 2010. אחרי לפחות שלושה עשורים של נסיונות חקיקה ושערוריות ציבוריות, בעיקר סביב ענידת סמלים דתיים בבתי ספר ציבוריים ובעיקר סביב כיסויי ראש של נשים ונערות מוסלמיות, הסנאט מעביר את חוק מספר 2010-1192 – "Loi interdisant la dissimulation du visage dans l'espace public" – חוק למניעת כיסוי הפנים במרחב הציבורי, הראשון מסוגו באיחוד האירופי. החוק מכוון בעיקר למניעת השימוש בכיסוי פנים דוגמת הניקאב או הבורקה. תומכי החוק מצדדים בו כביטוי של החילוניות הצרפתית, מתנגדיו רואים בו הגבלה חמורה של החופש האישי. גם התומכים וגם המתנגדים רואים בצד השני אסון לפמיניזם ומקרה חמור של כפייה דתית.

***

בית קולנוע, 2012. באטמן חזר להיות גיבור-העל הלוהט ביותר בזכות סדרת הסרטים של כריסטופר נולאן (Christopher Nolan), במאי העוסק רבות במימד האשלייתי של הקולנוע. באטמן חובש מסיכת עטלף שמסתירה את זהותו האחרת – ברוס וויין, יורש מיליארדים ובעל השליטה בתאגיד תעשייה אדיר. בסרט השלישי בסדרה, מתעמת ברוס וויין / באטמן עם גיבור מעמד הפועלים – מהפכן עטוי-מסיכה בשם ביין, המסיכה שעל פניו אינה מיועדת להסתיר את זהותו, אלא היא מכשיר רפואי המסייע לו להתמודד עם כאב פיזי קשה שנגרם לו מבעיה כרונית שנבעה מהתנאים הקשים בהם גדל כילד.

***

האינטרנט, 2013. אדוארד סנודן (Edward Snowden) מדליף אלפי מסמכים סודיים של הממשל האמריקאי, אשר חושפים בין השאר את קיומה של PRISM – מערכת לכריית והצלבת מידע של אינספור משתמשים בשירותים מקוונים של תאגידי הענק התשתיתיים של האינטרנט, דוגמת פייסבוק וגוגל. החשיפה מגבירה עוד יותר את העניין באיפור ההסוואה של הארווי. עוד נחזור לזה אחר כך.

***

***

סלון ביתי, 2016. אני יושב על הספה, רכון קדימה, מסכת חמצן על פני. היא מחוברת למכשיר אינהלציה ישן, מצהיב משימוש ושנים, המנוע שלו רועש כמו טרקטור, טירטורו ממלא את כל הדירה הקטנה. שפעת עונתית החריפה את האסתמה, החולשה הגדולה ועירפול החושים, אבל אני מתורגל היטב: 50 סיסי ונטולין, 150 סיסי מים. כמה זמן המכשיר הזה איתי? 25 שנים? 30 שנים? בכל חיי הבוגרים, לא נתתי כמעט לאף אחד לראות אותי עם האינהלציה. זה העירום האמיתי. אבל הערב בת הזוג שלי שם. הערב אני נותן לה לראות.

***

חוף נורמנדי, 2017. לפנות בוקר. ה 6 ביוני 1941. אני נוחת עם הפלוגה שלי וזוחל מתחת לשריקות הקליעים אל עבר הבונקרים הגרמניים. זה הכותר ה-14 בסדרת משחקי הפעולה Call of Duty. הטכנולוגיה התחדדה מאז עליית הפופולריות של הז'אנר בראשית שנות האלפיים, והחוויה האור-קולית יכולה להציף את כל הפרטים המחרידים. כשאחי לנשק נפגע מפגז כמה מטרים מהמים, אני זוכה לראות את פניו המיוסרות, המגואלות מדם, מקרוב. הקצין מביט לי בלבן של העין ואומר לי להתעשת, צריך להבקיע את הביצורים, זה מה שהתאמנתי לקראתו. בתוך השוחות מתחיל האקשן האמיתי, אני כבר לא מתחמק, אני צולף באויב. אבל את פניהם של היריבים שלי אני לא יכול לראות – המשחק חוסך ממני את מלוא מעשה ידי. בכל פעם שהם נהרגים מאש הרובה שלי, הם נופלים אל הקרקע כשגופם מתפתל בצורה כזו שחזית הגוף תמיד תפנה מטה. אני מתקדם דרכם והלאה, דורך על גופותיהם, פנימה דרך השוחות והבונקרים, ופני יריבי תמיד שקועות בבוץ.

***

***

מתי בדיוק התחילו חיילים להסתיר את פניהם? אין לי תאריך לזה. אני לא מדבר על טשטוש תצלומי פנים של לוחמי יחידות עילית וטייסים, זו תופעה ותיקה. כוונתי לתופעה החדשה יותר של חיילים שחובשים "מסיכה טקטית" מתחת לקסדה, שמגלה רק את העיניים, כמו נינג'ה בתחפושת חייל. אני מניח שהסיבה להסתרה החדשה היא אותה הסיבה הישנה: מניעת התנכלות אישית, ובמיוחד מניעת העמדה אישית לדין על פשעי מלחמה. יש כאן איזו השלמה שחיילים מודרניים מתמודדדים בעיקר עם אוכלוסיה אזרחית, ומתפקדים בעיקר כמו שוטרים, רק בלי התיאטרון של הגנה על הנתינים. כל שנותר הוא להסתיר אותם משוטרים אחרים.

***

בוויפאסנה מלמדים אותך שהדרך לתובנה עוברת בתשומת לב, ותשומת לב מתחילה במבט לכיוון הדברים שאנחנו מורגלים לעשות בהיסח הדעת. מתחילים מהגוף: הדבר שזמין לנו ביותר, מאה אחוזים מהזמן ותמיד מחובר למוח שלנו. הפעולה הכי בסיסית – נשימה – חייבת להיעשות בהיסח דעת. איך אפשר בכלל לנשום בכוונה? לכן הוויפאסנה מתחילה מפעולת הזרה לנשימה עצמה. אולי אי אפשר לחיות ככה, עם נשימה אלביתית, אבל נשימה אלביתית היא השער הכי יעיל למדיטציה. כל זה חוזר להציף אותי עם המסיכה. אני חש כל נשימה בכל החושים שלי – מרגיש את החום ורואה את האדים, טועם ומריח את ההבל, שומע את עצמי מהדהד בין הבד לעור.

***

עין הסערה, 2018. כל הילדים בעולם משחקים 'פורטנייט' (Fortnite), גרסה קריקטורית לסרט היפני באטל רויאל (Battle Royale) (יפאן, 2000) (2). 100 שחקנים – בני נוער – מוצנחים על אי. מטרתם לרצוח זה את זה, המנצח הוא האחרון ששורד. יוצרי המשחק 'פורטנייט' מרוויחים את כספם (הרב) ממכירת תחפושות ומסיכות שהדמויות הוירטואליות – השחקניות והשחקנים באי הקטל – יוכלו ללבוש. הם מכונים "סקינים", כלומר 'עורות'. ה'עורות' האהובים הם תחפושת של בננה ותחפושת בדמות הרוצח השכיר ג'ון וויק מסדרת הסרטים הפופולרית בשם זה (דמות שמגלם השחקן קיאנו ריבס). ילדים עשירים, שהוריהם מתירים להם לרכוש 'עורות' חדשים בכל עונה של המשחק, מכנים את הילדים העניים בכינוי הגנאי default, על שם מראה "ברירת המחדל" של הדמויות שלהם.

***

מסיכת הדבר השחור חוזרת לאופנה. עדיין לא כאביזר לבוש, אבל כדימוי: "רופאי מגיפה", עטויי גלימות שחורות, פניהם מוסתרות מאחורי מסיכה בעלת מקור שקנאי ארוך מלא בבשמים ועשבי מרפא, מופיעים בשנים האחרונות יותר ויותר בסרטים, משחקים, קומיקס. הדימוי כמעט תמיד מופיע במנותק מהתפקיד ההיסטורי – הם לא מטפלים בחולים – המסיכה מופיעה בעיקר כדי לבשר על מוות, לרוב כחלק משעטנז של דימויים גותיים, ויקטוריאניים, ושל נצרות ימי-הביניים.

***

***

אני נוסע ממקום שבו מקובל לחבוש מסיכה בפומבי למקום שבו אין זה מקובל; המסיכה עדיין עלי, מתוך הרגל, אך פתאום אני מרגיש את כל העיניים עלי, התגליתי כזר. אני חוזר ממקום שבו לא מקובל לחבוש מסיכה בפומבי למקום שבו זה מקובל, ולא זכרתי לחבוש את המסיכה במעבר; אני קולט את המבטים שננעצים בי, מרגיש חשוף, התגליתי כזר. עבור רוב תושבי העולם, מסיכות הקורונה הופיעו כמדיניות שאין מאחוריה מנהג או מסורת, ובכל זאת אופן השימוש בהן הפך במהרה לסממן קבוצתי. אני נכנס למקום חדש ומנסה לנחש מה תהיה הנורמה בו, האם זה מקום של מסיכות? מקום בלי מסיכות? האם אני מעדיף להשתלב, או לשמור על עקרונותיי, על אף שעקרונותיי חדשים וזרים לי בעצמם?

***

בעת האחרונה אחד השימושים העממיים של "למידת-מכונה", שיטה המאפשרת למחשבים להבין דברים בעצמם, הוא לזהות ולשנות פרצופים אנושיים. גולשים ברשתות חברתיות לוקחים את מנהיגיהם הפוליטיים ומשתילים בפיהם את הנאומים מעוררי התקווה שהם לעולם לא יעזו לשאת בעצמם. הטכניקה ידועה בכינוי "זיוף-עמוק". תוכנות לשיחות וידאו מאפשרות למשוחחים לעוות את פניהם לכדי קריקטורה, או לעטות מסיכות דיגיטליות על פניהם המשתקפות בצג. הטכניקה ידועה בכינוי "פילטר". לרוב כשפילטר מופיע השיחה נעצרת, תשומת הלב נתונה כולה למסיכה, ולא ממשיכה עד שהמסיכה מוסרת.

***

***

האינטרנט, 2020. מעצמות כמו סין, בריטניה וארה"ב מפעילות באופן נרחב מערכות לזיהוי פנים, ומשתמשות בהן לניטור אוכלוסיה אזרחית. המודעות הציבורית לכך גוברת בין ההפגנות נגד חוק ההסגרה בהונג קונג לבין ההפגנות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד (George Floyd) ובריאונה טיילור (Breonna Taylor) בארצות הברית. בלוגרים ומשפיעני רשת העוסקים בטיפוח ואופנה מצלמים את עצמם מתנסים בשיטה שפיתח אדם הארווי לאיפור נגד זיהוי-פנים. מעצבים נוספים הולכים בעקבותיו ויוצרים מסיכות פלסטיק עם עדשות שמעוותות את הפנים, כובעים המקרינים פנים אחרות על אלה של מי שחובש אותן, משקפיים עם מערך נורות אינפרא-אדומות. אף אחת משיטות ההסוואה הללו לא יכולה להתחרות בקצב הפיתוח של מערכות הביון בעידן למידת המכונה, אף אחת מהן אינה נגישה למי שאין לו הרבה כסף או זמן פנוי, וכולן הופכות את משתמשיהן למוזרים ובולטים במיוחד בעיניו של כל אדם, גם אם המכונה אינה מזהה אותם לרגע. אך הפיתוי לדמיין התנגדות אינדיבידואלית לשלטון עריץ, בשילוב אסתטיקה שמזכירה את קולנוע הסייברפאנק, מפתה מכדי להניח לחלום הזה. כמו ההיפסטרים של ראשית שנות האלפיים, שחשבו שהם יכולים להתנגד לקפיטליזם דרך צרכנות אלטרנטיבית, כך מאמינים היפסטרים כעת שיוכלו להתנגד לרודנות דרך לבוש ואיפור אלטרנטיביים.

***

אומרים שעידן הקורונה הפך את הסמייז לטכניקה חיונית. סמייז הוא קיצור של "smiling with your eyes", לפי טיירה בנקס (Tyra Banks) שטבעה את המונח בשנת 2009. אני רחוק משליטה ברזי ה'סמייז'. הטכניקה שלי על הפנים. אני מנסה, אבל במקום לשדר עליצות מזמינה, אני פשוט נראה קצת יותר כועס. כשאני מחייך באמת, העיניים שלי מצטמצמות לחרכים צרים; יש איזון בין הפה שנפתח בחיוך לבין העיניים שמצרות בתגובה. אבל כשחוטמי ופי מכוסים במסיכה, כל חיוך הופך לאטימה כמעט מוחלטת של הפנים. לא תוכלו להבחין האם אני מחייך אליכם, או האם אני זועף אליכם פנים.