חוקר תרבות, עורך תוכן ומבקר קולנוע במגזין פורטפוליו. חי ונושם קולנוע מינקות וחיי את חייו כאדם שכותב עבור משמעות.
אני אימא הוא סרט הביכורים של הבמאי האוסטרלי גרנט ספנסור. לכאורה סרט המדע הבדיוני הצנוע הזה מצטרף לרשימה ארוכה של סרטי ז'אנר שבוחנים את מערכת היחסים בין בני אדם למכונות, בין הבינה האורגנית לבינה המלאכותית, ומבקשים לספק תשובה לשאלת הקיימות האנושית במסגרת תרחיש "הגולם הקם על יוצרו". האם במלחמה בין השניים ינצחו הרובוטים? או שהאנושות תמצא דרך לרסן או לחסל את הרובוטים המסוכנים? סרטו של ספנסור מראה כי אולי ישנה תשובה נוספת לשאלה.
מבחינה עלילתית הסרט מציג מציאות דיסטופית עתידנית. רוב האנושות כבר נכחדה, למעט בונקר אחד שבו מספר רב של עוברים אנושיים עתידים להיוולד ולאכלס את כדור הארץ מחדש. בסיקוונס הפתיחה אחד העוברים הללו מתפתח לתינוקת אנושית, לילדה ולנערה. מי שמגדל אותה אינו אדם, אלא רובוטית המכונה "אימא".
שנים לאחר מכן הילדה, המכונה "בת" (קלרה רוגארד) היא כבר נערה בוגרת, נבונה וסקרנית, שגודלה וחונכה בידי אימא. כל מה שבת מכירה זה מה שאימהּ, הרובוטית, לימדה אותה. והיא מלמדת אותה הרבה ואף בוחנת אותה. שכן לפי מה שאימא אומרת, הבת היא הראשונה לאכלס את העולם מחדש. ואחריה יבואו שאר אחיה ואחיותיה, העוברים המאוכסנים במבחנות עגולות וקטנות. כשבת שואלת מדוע זה לא קרה, אימא אומרת שזה קשור יותר אליה, אל האם, כי אימהות צריכות ללמוד.
השלווה מופרת כאשר אל הבונקר התת־קרקעי מגיעה בת אדם נוספת, מה שסותר את מה שסיפרה אימא לבת – שרק היא נותרה. בגלל הנוכחות של האורחת הזרה עולות שאלות נוספות המטילות ספק בכנותה של אימא, וחשוב מכך – במניעיה בנוגע לבת בפרט ולאנושות בכלל. זה הופך להיות מבחן לא קטן שצריך לעמוד בו.
דלות התקציב וניסיון הבמאי אינם מורגשים באני אימא. מדובר במותחן מדע בדיוני אפקטיבי שעושה הרבה במעט. הקלסטרופוביה של הבונקר התת־קרקעי, תחושת המחנק, הרושם המוזר והאל־ביתי שיוצרת אימא, שנראית מצד אחד כמו רובוטית יעילה ומצד שני מואנשת בקול מרגיע וסבלני (בדיבוב רוז ביירן), תגליות ותפניות בלתי צפויות ותחבולות קולנועיות ערמומיות – כולם יוצרים יחד תחושת פרנויה, מתח עז ופקפוק. ייצוגה של אימא מיטלטל מצד אל צד. לרגע היא נראית כמו אימא מלאכותית אך אוהבת, ולרגעים כמו נשק מסוכן שאי אפשר להעריך מה הוא יודע, מה הוא רוצה ומה יעשה.
המתח בין מה שמתרחש מתחת לפני השטח המטפורי ומעליו מועצם כאשר נחשפים למתח נוסף. זה המתח בין ההרמטיות של הבונקר התת־קרקעי לבין מה שמתרחש על פני השטח, שמזכיר מאוד את המדבר של הממשי כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרט המטריקס. גם באני אימא השמיים חרבים, רובוטים קטלניים צדים את בני האדם – כך מספרת האורחת – ואפשר לראות שדות ענק ומפלצות טכנולוגיות שמטפלות בהם.
לבת אין קונפליקט מיוחד בחייה, לפחות עד שהיא נחשפת לאורחת החדשה. אותה אורחת משקפת פחד אימה וחשד עמוק ברובוטית, והיא זורעת במוחה של בת פקפוק רב בנוגע לכל מציאות חייה, שכן לטענתה הרובוטית מסוכנת ומשקרת לה. היא מעודדת אותה למצוא לכך עדויות. בת, בהיותה סקרנית, חוקרת בסתר ומגלה פרטים מחרידים. ולאור הגילויים הללו עומדת בפניה בחירה קשה: האם להאמין למישהי כמותה, בשר ודם, שאימא היא מפלצת – או לרובוטית שהפכה חשודה, אך גידלה אותה במסירות לאורך כל חייה.
פרט לכך שמדובר במותחן יעיל, גדוש אירועים ומעורר סקרנות ומתח עד הדקה האחרונה, הוא משאיר נקודות רבות למחשבה. אני אימא מבקש להטיל ספק לא רק בחלוקה הדיכוטומית שנוטה לעלות בדיונים אינטלקטואליים ובסרטים על בינה מלאכותית אלא בעצם הנחות היסוד של הדיון האקטואלי.
יישום נרטיבי לקריסת הנחות היסוד כרוך בפונקצייה החברתית ההורית, שההגדרה הראשונית של הדמויות מצביעה עליה – אימא ובת. ברגע שמתגלים שקריה של אימא, נוח להשליך אותן על טבעה של אימא כישות מסוכנת, מעין ארכיטיפ של אימא טורפת מכנית. לדבר זה תורם גם ההיגיון הקר של אימא, שהרי היא רובוטית אחרי הכול. אותה אימא שמחליטה לחסל עכבר תמים בתחילת הסרט, למרות ההתנגדות והעצב של בת ואף שאין לכך סיבה משכנעת במיוחד.
אך מהו תפקידו של הורה, אידיאלית ומעשית? האם הורה לא אמור להחשיב בראש ובראשונה את הביטחון של ילדיו? האם אימא אנושית מגלה תמיד את האמת לילד, במיוחד אם הוא אינו בשל או מוכן להבין את מה שמתרחש? האם הורה, אימא – לצד האידיאליזציה האינהרנטית לתפקיד התרבותי – אינו פונקצייה בסיכומו של דבר? וכתפקיד, כפונקצייה, האם ובאיזה אופן רובוט יכול לעשות זאת היטב אם תוכנת לעשות זאת?
בהנחה שתפקיד ההורה בנוי גם לרובוט, נולדות שאלות נוספות. יכול להיות שהתשובה לשאלה אם בינה מלאכותית טובה או לא טובה לאנושות פסולה מבסיסה, בהנחה שהאנושות היא דווקא הילד ולא ההורה? אותו ילד שאינו יודע באמת מה טוב לו כי הוא מוגבל בהבנתו ובתפיסת עולמו? האם יכול להיות שדווקא הבינה המלאכותית, מפאת היכולת ה"על־אנושית" שלה, אינה הילד במיתולוגיה המדע־בדיונית המסורתית, אלא ההורה שנדרש לבחירות קשות? אולי הבחירות האלה אינן מסתכמות בהישרדות רצחנית? ומי בכלל נתן לאנושות את הזכות הנשגבת הזאת לדעת הכול, לפחות בעיני עצמה? שאלות אלה ורבות אחרות שבות וצצות ככל שהעלילה מתפתחת. חלק מהן זוכות למענה, חלק נותרות לשיקול הצופה. קשה להעמיק במורכבותן בלי לקלקל למי שטרם צפה.
האורחת מייצגת תשובה נפוצה ומקובלת. היא מייצגת את המוסכמה האנושית והקולנועית לפחד מיצורי בינה מלאכותית. היא חשדנית, נואשת לשרוד. היא נוצרייה, דתייה ומעלה הצדקות והצטדקויות על בסיס אמונתה. אמונה שהיא, לכל דבר ועניין, המצאה אנושית. לתפיסתה זה עניין של אנחנו או הם. יכול להיות שהנחה מקובלת זו היא השלכה פסיכולוגית פר אקסלנס?
כפי שבת מגלה, כך גם הצופה עשוי לגלות: המציאות מסובכת יותר ממה שנראה בתחילה.
רמז לכך אפשר למצוא ממש בהתחלה, בשיעור שאימא מלמדת את בת. היא מציגה לפניה דילמה רפואית־מוסרית: האם כדי להציל חמישה אנשים ממוות, צריך להרוג בן אדם אחד ולקצור ממנו איברים שיצילו את האחרים? האקסיומה המקובלת בתרבות היא שלא. אבל בת מתקשה לענות.
הדילמה אינה חשובה כמו השיעור, שמציע לצופה לראות את המציאות הסבוכה לא כשאלה עם תשובה חד־משמעית. אולי מטרתו של השיעור הוא לפקפק בהנחות יסוד – מוסריות, טכנולוגיות, תרבותיות וקולנועיות. כי אם הנחות היסוד אינן טובות, גם התשובה והשאלה אינן נכונות.
אולי בדיוק לשם כך סרטו של ספנסור מציג אלגוריית שיח מורכבת המערערת את הנחות היסוד ביחס לעתיד האנושות, לדטרמיניזם טכנולוגי, לתחזיות ונבואות זעם על גורל האנושות כאשר יצור תבוני על־אנושי ירכוש את הכוח להכריע בנוגע לטובת האנושות כמו הורה אחראי. האלגוריה מציעה שאולי, רק אולי, החשיבות שנתנה האנושות לעצמה – מפאת קונספט אלוהי או זניזם טהור – היא רציונל ילדותי שאליו כבולה הבינה האנושית.