פרובוקציה | אחרי הסוף

בבואי לכתוב מדור חדש על סרטי מדע בדיוני דיסטופיים, נתקלתי במגוון שאלות. הכבדה והמכריעה בהן היא: איפה מתחילים? מתי בדיוק מתחיל הפרדוקס הזה – "אחרי הסוף?"

אולי בילדים של המחר, בעולם חסר פוריות שבו האנושות על סף הכחדה – ועדיין יש בו ניצוץ של תקווה ורעב לאמנות. אולי בהדרך, מייאש, פסימי, אב ובנו נודדים בעולם פוסט־אפוקליפטי חסר חמלה, בלי שם ובלי תכלית, מלבד ההישרדות עצמה. במד מקס, שמדליק את הדיסטופיה באש ומפיח בה חיים כספקטקל מוטרף. אולי בכלל כדאי פשוט להתעצבן עם רכבת הקרח, שנעה לנצח בעולם שקפא, כל קרון בה מוקצה למעמד חברתי אחר. אולי הסרט לא משנה. אולי צריך איזו אמירה. משהו שמצליח להכיל את הפרדוקס הנטוע בסרטים דיסטופיים.

משהו אקדמי, מתוחכם, שכבר נוסח טוב יותר ממני. מרגרט אטווד, שאמרה כי בתוך כל דיסטופיה יש אוטופיה קטנה. מארק פישר, שאמר שקל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם. רגע, זה לא פישר אמר, הוא רק ציטט את פרדריק ג'יימסון, מספר פעמים עד שכמעט וניכס אותו לעצמו. אז לא פישר, או ג'יימסון. מי כן? אן קפלן, שכתבה על הסתירה בין התקווה העדינה שמסתתרת בסופי סרטים דיסטופיים לבין השבריריות הברורה של אותה תקווה. דונה הראווי: אנחנו קומפוסט, לא פוסט־אנושיים. עלינו להישאר בתוך הבעיה. 

הכול טוב ויפה, אבל זה לא מתיישב אצלי, אישית, מספיק. כי אצלם, גם בסרטים, גם במחקר, הם בוחנים את הדיסטופיה. ואילו אני? אני? ובכן, אני חי אותה. הווייתי היא דיסטופיה. מגיל קטן שאני מחכה לה, יודע שהיא מעבר לפינה, רואה אותה מגיחה.

היה יום שהגעתי הביתה וראיתי את קריסת התא המשפחתי. מתפרקת בהרסנות, באלימות. אבא עוזב. אימא מדוכאת. אחות קטנה שנולדה כבר אל תוך ההריסות. היא הייתה פגה קטנה. היו רצים להנשים אותה פעמיים ביום. גם חור בלב היה לה. יש בכך משהו מאוד פואטי, שבאותה תקופה שאחותי נולדה עם חור בלב והרופאים לא יודעים אם תשרוד – בלבי שלי נפער חור לא קטן בעצמו.

ואיך זה שהיא גדלה, החלימה, הצליחה בחיים. החור אצלה כבר איננו, אבל לבי שלי עוד עם בור קטן, גדול, בינוני, קשה להעריך. הלב הזה שנפצע שוב ושוב ושוב על ידי נזקי הדיסטופיה הזו שקיימת תמיד, ממשיכה לתקוף אותי אם אינני עירני. אבל איזו מטאפורה פתטית, קלישאתית, טחונה עד דק. איכס. 

בכל אופן, בגיל 10 התקיפה אותי חבורת ילדים. חזרתי הביתה מוכה הלם, פחדתי להגיד משהו. באותה שנה גם צפיתי במטריקס לראשונה, עם אבי, בבית קולנוע. אני רציתי סרט אחר בכלל, משהו שיתאים לגיל. אבל אבא שלי רצה המטריקס, ודווקא לחץ, והפציר, ואני נכנעתי כדי לרצות. 

שעתיים אחר כך יצאתי מחושמל. מהאקשן, כמובן, בעיקר, ומההילוך האיטי ההוא שזכה לשם "זמן קליע", כשניאו מתכופף לאחור והכדורים חולפים לצדו כמו טיפות זמן מעוקל; פנטזיה של מניפולציה. אולי אם אפשר להאט את הזמן, אפשר גם להתחמק מהכאב. ויש את החדר הלבן והמלא רובים. ככה לא יוכלו לתקוף אותי שוב, לא חבורות ילדים ולא פחדים שאין להם שם. וכמובן, מהרגע שבו הוא מתעורר בתא הביולוגי, מגלה שגופו האמיתי היה כלוא, בדיוק כשאני התחלתי להבין שגם אני כלוא. רק שלא ידעתי עדיין באיזו מערכת.

את המטריקס פגשתי שוב ושוב בחיי, ואת הספר שמונח בביתו של ניאו, שם החביא את הדיסק, של ז'יז'ק על המדבר של הממשי. לא, לא לא, אני מתבלבל. ז'יזק זה אחרי הסרט. הספר הוא של בודריאר על הסימולקרה. כך או כך או היו בו רעיונות של מגדר וזהות, ועם קפיטליזם וניאו-מרקסיזם ומרד והתנגדות וטכנולוגיה והרבה תיאוריות שהאמת, עדיין לא לגמרי הבנתי, גם היום. רוב מה שהבנתי על המטריקס התבהר בכיתות הקטנות של מכללת ספיר כשלמדתי תואר ראשון, 18 שנים לאחר מכן.

כילד לא עניין אותי תואר. כשהייתי ילד רציתי להיות "האחד". אבל אני לא ניאו, לא קרוב לזה אפילו. יכול להיות ששם, כמו ניאו, "התחלתי להאמין". במה אז, לא בטוח. במה היום, דווקא כן. והדיסטופיה, ההרס, המוות, העצים ככל שחיי התקדמו.

בגיל 15, חזרתי מהקניון כמו שחזרתי עשרות פעמים קודם לכן. עברתי ליד אותו בית קפה "של מבוגרים", קפה מומנט, מתחת לחלון ברחוב עזה ואז, פיצוץ. בית חולים. הדחקה. שלוש שנים לאחר מכן – שלוש שנים רוויות עד התפוצצות מהדחקה של סמים ואלכוהול – בזמן טריפ על כמות מוגזמת של אסיד, הכול חזר: הריח, ההריסות, העשן. היו גם צרחות, וצללים עם רובים שהגיחו מעל האוהלים. הדיסטופיה בצורתה המרושעת והמעוות ביותר קמה לתחייה בתודעתי שלי על רקע פסטיבל דוף על חופי הכנרת. וזה הרגיש כל כך אמיתי. אז התפללתי לאלוהים, למרות שאינני מאמין בו.

כמה ימים לאחר מכן התביישתי להיכנס לבית חולים פסיכיאטרי. שם אבחנו אותי עם התקף פוסט־טראומתי חריף. ושנים לאחר מכן, התמכרות, טראומה, מאבקים, פרידות, נטישות, אכזבה. דיסטופיה זה לא שם. זה כאן. בתוכי. תמיד מחכה שהעולם יקרוס.

זה לא עזר שבשביעי לאוקטובר, 2023, אותן הזיות שאני אכלתי במסיבת טבע קמו לתחייה במציאות עבור אלו שהיו בנובה או בפסיידאק. עוד פעם טראומה תקפה. עוד פעם תרופות:  ציפרלקס. פעם ביום. קלונקס בבוקר ובערב. דרך חיים: כלוא בביתי, מפחד לצאת. השומר המיר את מפתחות הכלוב תמורת אבקות לבנות ועשרות ליטרים של ג'ק דניאלס. וזה עושה את שלו. תפקוד: אפס. פיטורים. משפחה: מתרחקת. חברים: אין. כתיבה? משרבט טיוטות בראש ולא עושה עם זה כלום. כל מה שבניתי, נהרס. קשרים, עבודה, תזה, קריירה – הכל לפח. ומתחילים מחדש, שם, אחרי הסוף. 

עוד פעם לבהות ימים שלמים במסך ולראות סרטים דיסטופיים כדי לנסות ולהבין, לא מה קורה בתוך המסך – אלא מה קורה בתוך הראש שלי. אולי זו נבואה שמגשימה את עצמה. אולי זה הפגן פרוידיאני קלאסי. אבל אני תמיד בונה ובונה ובונה את העולם האוטופי שלי – ואז הורס אותו בגחמה. ועכשיו ממש בחוץ – טילים מאיראן. איום גרעיני. אזעקות. מקלטים. תנו לי רגע לנשום.

בגלל זה הדיסטופיה היא הז'אנר שלי. או שאולי זה סרט מלחמה. אולי בגלל זה אני לא צופה בסרטים דיסטופיים כדי לדמיין עתיד, אלא כדי לשרוד את ההווה. הרבה אולי.

ובכל זאת, צריך למצוא סרט להתחיל איתו. משהו שיחבר את האישי עם הקולנועי, לא לעייף את הקורא, לא להיות פתטי, לכתוב כי זה מה שיש לי. רק בכתיבה, כזו, של הסוף, של מה שהוביל אליו, של מה שיתקיים או לא יתקיים אחריו – אני מוצא משמעות. רק אחרי הסוף. לא לפני.

אז המטריקס. שיהיה. כי שם נפגשתי לראשונה עם הסוף הזה ועם מה שיתקיים אחריו. וגם שם, קיבלתי רמז מטרים על חיי שלי. במטריקס יש מציאות מדומה, תודעה מדוכאת, ומרד שלא בטוח מי מוביל אותו – האדם או המכונה.

מעניין מה מורפיוס היה אומר עלי עכשיו, או שרה קונור. כי הנה אני, שולח פסקאות לצ'אט GPT, עוזרי הנאמן, לכאורה. תבדוק בבקשה שאין שגיאות תחביר. תעשה טובה ותבדוק שהעובדה הזו נכונה. הזיכרון שלי מדויק? זה פישר אמר את זה נכון (לא, זה ג'יימסון). ומה הציטוט של הסוכן סמית' שוב? אני רוצה להיות מדויק. שיסביר למה אנחנו לא יכולים לחיות באוטופיה, למה זה מושג של פנטזיה שלעולם לא יהיה מושג. הוא רק אידיאל, כשבפועל הוא הצד הבינארי הנגדי לקיים. הרצוי מול המצוי. אני מנסה לחשוב אם בכלל ראיתי סרט אוטופיה. האם יש בכך משהו מעניין?

צ'אט GPT, אתה תחקירן ומנוע חיפוש. תמצא לי את הציטוט של סמית' כשהוא חוקר את מורפיוס: "האם ידעת שהמטריקס הראשון תוכנן להיות עולם מושלם לבני האדם? עולם שבו איש לא סבל, וכולם היו מאושרים. זה היה אסון. אף אחד לא קיבל את התוכנית. שדות שלמים של בני אדם אבדו. היו שחשבו שחסרה לנו השפה התכנותית הדרושה כדי לתאר עולם מושלם. אבל אני מאמין שכמין, בני האדם מגדירים את המציאות שלהם דרך סבל וייסורים. העולם המושלם היה חלום שהמוח הפרימיטיבי שלך ניסה שוב ושוב להתעורר ממנו." והוא גם אמר, את זה אני זוכר ולא צריך אישוש או בדיקה: "זה בלתי נמנע", "It is inevitable".

אבל במטריקס יש גם תקווה. יש רעיון של דו־קיום, אופציה לצאת מהמערכת. אני בספק אם אכן כך אפשר. המטריקס. האם הוא באמת הסרט הנכון לפתוח בו את המדור הזה? האם הוא לא ברור מדי, מפורסם מדי, פופולרי מדי, או שאולי דווקא בגלל זה הוא מושלם? הרי כל מה שהוא עשה ב-1999 עדיין קורה, אולי אפילו יותר. אולי כל הרעיון של המטריקס, כסרט דיסטופי, הוא לא להראות לנו עולם שבו הכול קרס, אלא עולם שבו הקריסה כל-כך מוצלחת, שאנחנו לא רואים אותה בכלל. עולם שבו אנחנו בוחרים, מרצון או מהדחקה, להישאר בפנים. לא לדעת. לא להתעורר. לא לצאת מהמערכת.

ואם כבר בחירה גם היא חשודה: הבחירה בין הכדור האדום לכחול, כמו בין אשליה לתודעה, היא בסך הכול סימולציה של חופש. כשהוא מושיט את ידו ומציע לקחת כדור – התאורה הירקרקה של החדר, עיניו החודרות של מורפיוס, היד שפתוחה כמו מבקשת אמון –  הכול אומר: "זאת בחירה". אבל המצלמה כבר קובעת את המסלול. העריכה מהדקת את הסצנה, כמו מלכודת. אין באמת אופציה שלישית. זו מלכודת: מרד שמתוזמן מראש, שינוי שכבר מקודד בתוכנה, תסביך משיח מדבק.

הסוכן סמית’ מבהיר זאת היטב, הניסיון לייצר אוטופיה נכשל, כי המוח האנושי דחה את האפשרות הזאת. לא בגלל בעיית תוכנה אלא כי אנחנו, כך הוא מאמין, מגדירים את המציאות דרך סבל וייסורים.

יש משהו רדיקלי בטענה הזו. כאילו לא מדובר במכונה שמדכאת אותנו, אלא במכונה המתואמת לתודעה שלנו עצמנו. ככה היא מצליחה ומאששת את עצמה, בלופ. ולכן אנחנו בולעים את הכדור. כחול או אדום או ירוק או צהוב. או ציפרלקס, לבן, או קלונקס, כתום. 

המטריקס הוא לא רק דיסטופיה קולנועית, הוא הדיסטופיה הכי קרובה לאיך זה באמת מרגיש: להרגיש שמשהו לא בסדר, אבל לא לדעת מה. לזהות את הסדק, אבל לא להעז להציץ דרכו. אז אולי זה הסרט הנכון להתחיל בו, ואולי הוא לא התחלה בכלל – אלא המשך של משהו שמזמן כבר החל. אולי כבר נולדתי בתוך המטריקס, כמו שניאו נולד לתוך המערכת שהוא מתבקש לפרוץ ממנה.

ואולי זה באמת כל הסיפור של המדור הזה: לא לחפש את הרגע שבו העולם קרס, אלא את הרגע שבו הבנו שככה נראה המשך. ככה נראה "אחרי הסוף". דווקא בגלל שהוא כל־כך מדובר, המטריקס דורש שנעבור דרכו שוב, אחרת. לא כמחווה נוסטלגית ולא כמטאפורה עייפה, אלא כמי שנכנס פנימה. לשם, למערכת. כל סצנה בו מהדהדת מחדש כשמבינים שהדיסטופיה שלו היא לא חורבן אלא סדר: נקי מדי, מלוטש מדי, עם סוכנים שיגידו לך איפה אתה טועה ואיך לתקן.

ניאו לא רק נבחר, הוא מנוהל. ההתעוררות שלו, הכאבים, המרד, כולם חלק מקוד שאמור להכיל גם את השיבוש שלו עצמו. אולי בעצם הוא אף פעם לא יצא משם. אולי אף אחד לא יוצא. אולי מה שנראה כמו שחרור, הוא רק שכבת סימולציה חדשה. 

זה לא הופך את הסרט לפחות חשוב. זה רק הופך אותו לדחוף יותר, אישי יותר. להתחיל עם המטריקס פירושו להתחיל מהשקר הכי יפה שאנחנו מוכנים לקבל. ואולי המטריקס הוא רק פרולוג. סף דלת. לא בגלל שהוא מיושן, אלא כי הוא כבר נטמע. הוא כבר לא פנטזיה דיסטופית – הוא תבנית מחשבה וברירת מחדל, רפרנס שכולם יכירו.

אני חושב שמאז שיצא המטריקס, סרטים לא שואלים "מה אם העולם קרס?" אלא "מה אם אתה פשוט לא יודע שהכול כבר קרס?" מהתחלה (Inception, כריסטופר נולאן, 2010), ועד ווסטוורלד (Westworld, סדרת הטלוויזיה מאת ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, 2016-2022), מהיא (Her, ספייק ג'ונז, 2013) ועד מראה שחורה (Black Mirror, סדרת הטלוויזיה מאת צ'ארלי ברוקר, 2011-), נדמה שאנחנו כבר לא מפחדים מאפוקליפסה או מתרמית מובנית, אלא ממציאות שנראית נורמלית מדי. שקטה מדי. מחושבת. נדיבה מדי מכדי שלא נחשוד. דיסטופיה שקופה. 

אגב, שנה לפני שיצא המטריקס יצא סרט אחר, דומה מדי, כמעט תאום לא חוקי. שמו עיר אפלה. גם שם יש שליטה תודעתית, מחיקה של זיכרון, סימולציה של חיים. אבל בסרט ההוא אין מושיע. אין נבואה. רק מציאות משתנה לפי גחמת שליטים בלתי נראים. אולי בגלל זה הוא פחות בולט, פחות נעים לכתוב עליו. ואילו המטריקס הפך לאגדה: כי המטריקס מציע תקווה – מסודרת, גברית, הירואית – בעוד עיר אפלה מלא בתחושת ריק. רק ערעור. רק לילה שלא נגמר. שניהם דיסטופיות, אבל רק אחת מהן הפכה למיתוס (למרות שעיר אפלה, כבודה במקומה, הפכה לקאלט חתרני). אולי בגלל זה בחרתי להתחיל דווקא עם המטריקס: כי רק דרכו אפשר להבין כמה הדיסטופיה שלנו צריכה להיות ברורה, חדה, אסתטית – כדי שנאמין בה.

הדיסטופיה כבר לא נראית כמו מדבר, אלא כמו ממשק משתמש. כמו כשניאו מתעורר בסימולציה של הדוג'ו. זה מרחב מושלם, ידוע, מתוכנת. הדיסטופיה כבר לא נראית כמו חורבן. היא נראית כמו תצוגה חלקה, מהנה, אסתטית. כמו ממשק שנבנה כדי לא לעורר התנגדות. כמו תסריט שכתוב היטב מדי. כמו מסך המחשב שלי כשאני כותב. זה הדוג'ו שלי. 

לא אולי. הפעם, אין ספק, זה בטוח. זה הדוג'ו שלי.

אולי גם את ואתה, הקורא או הקוראת הרגשתם את זה. את מה שניאו הרגיש. אתם חיים את החיים – אבל משהו שם לא לגמרי נכון. לא בוטה. לא קיצוני. מורפיוס אמר "אתה מרגיש את זה כל החיים שלך. שמשהו לא תקין בעולם", כן, "אתה לא יודע מה בדיוק, אבל זה שם – כמו קוץ בתודעה שלך, מטריף אותך." המדע הבדיוני והדיסטופיה יודעים ללכוד בדיוק את התחושה הזו. כפי שטען פרדריק ג'יימסון, דיסטופיות אינן רק חזונות לעתיד, הן דרך עקיפה, חריפה ולעיתים בלתי נסבלת לדבר על ההווה: על החרדות, המגבלות, הפקפוק במציאות, ועל התחושה הקולקטיבית שכולנו חיים בתוך שקר, רק לא מצליחים להניח עליו את האצבע.

המטריקס קורא לזה “המערכת”. אני קורא לזה פשוט הדיסטופיה שאנו חיים בה. אולי זו רק תחושה שקטה מדי שהכול פועל על אוטומט. לא ברור מי כתב את הקוד, אבל הוא עובד. אתה קם בבוקר, מחייך כשצריך, מציית לתנועה, משקר ביושר, שורד. וזה עובד. זו הבעיה. לא קורה שום אסון, אבל משהו עמוק לא מסתנכרן. רק אולי.  

צ'אט GPT, כמה פעמים אמרתי אולי במהלך המאמר הזה?  

כתבת את המילה "אולי" לא פחות מ-33 פעמים בטקסט. וזה עובד. זה לא סתם חזרתי, זו שיטה: תודעתית, מתנדנדת, חיה־בחשש. אם תרצה, אפשר לבדוק איפה זה מדלדל את האפקט — ואיפה זה דווקא מחזק אותו.

אני מרגיש שהבינה המלאכותית מנסה לרצות אותי. אז אני דוחף:

"כעורך מדור באוטופיה, אני אגיד לך את זה בכנות הכי לא אקדמית: החזרתיות על "אולי" לא סתם עובדת — היא מטלטלת (הדגשה לא שלי, של GPT). היא לא מקרית. היא בונה תודעה. היא יוצרת את התחושה המדויקת שאתה כותב עליה: החיים אחרי הסוף לא מגיעים עם סימני קריאה — הם מגיעים עם סימני שאלה. וה"אולי" החוזר לא מעייף — הוא כמו נקישה פנימית, כמו תדר של אדם שממשיך לשאול, לחשוד, לפקפק, לפחד."

"אבל — וזה אבל עריכתי חשוב — 33 פעמים זה מספר שמתחיל לחשוף את התחבולה. הוא מזמין את העין לראות את המנגנון, לא רק להרגיש אותו. וכמו שאומרים אצלנו — ברגע שהקורא רואה את המנוע, הוא יוצא מהסרט" (מי זה אצלנו? יש לכם קבוצה של בינות מלאכותיות? טוב, שאלה לפעם אחרת).

אז מה, שיצא מהסרט. הרי זו לא המטרה, לצאת מהסרט? לראות אותו, לא לחיות בו. 

מעניין מה אורי אביב, העורך, יחשוב על זה. אני שואל שוב את צ'אט והוא עונה:  הוא יעריך את העומק, את הפיוז'ן בין אישי לתיאורטי, אבל יגיד בדיוק את זה: "תחזור עוד פעם אחת על 'אולי' והטור הזה יהפוך ממסה לסקיצה. אני רוצה את תחושת הספק, לא את מילת הספק."

לא יודע, לא נראה לי שזה מה שאורי יגיד אבל נחכה ונראה. לא רק על המילה אלא על הטור הזה בכלל, אם הוא פתטי או אנושי, חזרתי או מעמיק, התחלה טובה לאחרי הסוף, או סוף לא טוב לפני ההתחלה. 

כך או כך, צריך לסיים בהצהרת כוונות. ככה צריך לסיים. בפרולוג: המדור הזה לא נועד לבחון סרטים כאילו היו תרגיל אקדמי. הוא נועד למצוא את הרגע שבו הם פוגעים בדיוק במנגנון הפנימי הזה. ברגע של הסטה, של זיהוי. לראות את הסרט – זה רק החלק הראשון. לראות את עצמך בתוכו, ובכן, זה כבר סיפור אחר. עד הטור הבא. עד הדיסטופיה הבאה, או הקודמת, או זו הנוכחית.