לקטור בפסטיבל, מקים שותף לעמוד האינסטגרם ״הקיר הרביעי״, מבקר קולנוע באתרי ״סרט״ ו״גיקלופדיה״.
שוק העבודה כמעט בלתי נסבל. מספר המשרות מצטמצם, השכר עומד בסטגנציה וכולנו סובלים. אך זה אינו באג בחברה שלנו, אלא פיצ'ר של חוסר רגולציה ושוק עבודה ריכוזי – חלק מהמאפיינים הבולטים של הנאו־ליברליזם, האידאולוגיה הכלכלית המניעה את רוב העולם משנות השמונים. תסכול זה הפך בלתי נסבל עד שאפילו פארק צ'אן־ווק (שבעה צעדים, המשרתת), קולנוען פוליטי פחות מעמיתיו בקוריאה הדרומית, הפך את הזעם הקולקטיבי במדינתו ליצירתו החדשה, אין ברירה אחרת.
בהתבסס על הרומן The Axe מאת דונלד א' וסטלייק, הסרט מספר על מאן־סו (לי ביונג־הון, ראיתי את השטן, אזור ביטחון), עובד ותיק בחברת נייר שמוצא את עצמו חלק מגל פיטורים. בניסיון להבטיח לעצמו תפקיד חדש, הוא רוצח את המועמדים האחרים. על פני השטח עלילה כזו מזכירה תכנים דרום־קוריאניים מהמאה הנוכחית כמו פרזיטים ומשחקי הדיונון. אך הסרט מציע חזון מורכב יותר.
חלק רב מן הביקורת החברתית בסרט נשען על מצבה הייחודי של קוריאה הדרומית לאחר המשבר הכלכלי במזרח אסיה בסוף שנות התשעים. פתרונה של המדינה היה לחזק תאגידים משפחתיים באמצעות הסרת רגולציה. חברות כמו סמסונג הפכו לגדולות בעולם בתחומיהן, והן גם שולטות כיום במרבית השוק הקוריאני. אחת התוצאות העיקריות של מדיניות זו הייתה דרדור מעמד הפועלים, במיוחד כאשר רבים מן העובדים חשופים לאיום תמידי בפיטורים.
מצב זה מתחבר לסיפורו של מאן־סו. הוא עובד בחברת נייר שנרכשה בידי חברה אמריקאית הנוקטת ״התייעלות״ באמצעות גל ענק של פיטורים. לתוך המצב של מאן־סו – לעשות כל מעשה כדי לזכות בתעסוקה, כולל ויתורים על אמות המוסר הבסיסיות – נכנס מרכיב נוסף בדיון התאורטי סביב מאבק המעמדות: מאבק אופקי. במצב זה בני מעמד הפועלים נאבקים זה בזה ולא במעמד הבורגני. מאבק זה מסמל את הצלחת הנאו־ליברליזם, משום שחוסר הרגולציה והמהלכים שננקטו כדי להחליש את העבודה המאורגנת ניכו את מאן־סו עד כדי כך שהוא אינו רואה בעמיתיו המקצועיים בני אדם עם זכות לחיות.
פארק משלב רעיונות ביקורתיים נוספים כלפי סדר היום הקפיטליסטי, כמו המונח המרקסיסטי ״צבא המילואים התעשייתי" (The Reserve Army of Labour). המונח מתאר באופן אירוני את המצב של שוק העבודה הקוריאני ושל האבטלה ההמונית. מרקס מסביר את התופעה בכך שהתעשייה נדרשת לכמות גדולה של עובדים רק לעיתים רחוקות, והיא תעסיק אותם רק בעת הצורך כדי להוציא כמה שפחות כסף. הרטוריקה הצבאית שבמונח אינה מקרית – היא מתייחסת לכוח העבודה כלצבא. האבטלה ההמונית, בעקבות התקדמות טכנולוגית, מאפשרת למעמד הבורגני לגרום לתלושי השכר להיות כמה שיותר נמוכים ולבטל סולידריות בין העובדים, משום שתעסוקה הופכת למצב עדין שיכול להתערער בכל רגע.
בתוך המחשבה המרקסיסטית אפשר למצוא בסרט ביקורת נוספת על פגיעת העולם הקפיטליסטי במשפחות. בני משפחתו של מאן־סו נפגעים קשה מהפיטורים: הם עלולים לאבד את הבית, מוותרים על מותרות כמו נטפליקס ומוצאים לכלביהם האהובים בית חלופי. אבדות אלו משבשות את יחסיו של מאן־סו עם משפחתו. החוקר אלי זרצקי מתאר את המשפחה כפונקצייה הכרחית כדי להתמודד עם עול הקפיטליזם באמצעות תמיכה רגשית, שבו בזמן מחנכת את ילדיה לערכים הקפיטליסטיים.
בתוך זה משתלב דיוויד הארווי, שמרבה לבקר את המציאות הנאו־ליברלית. הארווי טוען שהאידאולוגיה הזאת מכוונת להשמיד את היחסים האישיים של הפרט כדי לבסס את העליונות המעמדית של הבורגנים. מכך אפשר להסיק שהבורגנות אינה סבורה כי המשפחה נותנת לה יתרונות, והיא תעשה הכול כדי להעביר את העושר של הפרולטריון אליה. כדי לבסס עוד יותר את עליונותה, המערכת מכתיבה ומעצימה ערכים כמו אחריות אישית כדי למנוע כל התנגדות. עניין זה מתחבר להתנהגותו של מאן־סו, שמפחד להודות בחוסר יכולתו לכלכל את משפחתו כי הוא שקוע בתפיסות שהחברה הכתיבה לו. הודאה כזו תערער את זהותו, ולכן הוא מעדיף לשקר ולרצוח במקום לחשוף את האמת.
דווקא מתוך נושאים מדכדכים אלו יצר פארק צ'אן־ווק יסרט קומי במהותו. המטען הביקורתי העז תורגם למציאות מוגבהת שהקיצוניות שלה הופכת את מסעו של מאן־סו אבסורדי ומרתק. פארק אינו עושה זאת כדי להפוך את הביקורת למגוחכת, אלא מנגיש רעיונות מורכבים אלו באופן שמתאים למגוון צופים. חלק מהם יגיעו ליהנות, ואחרים יקראו בין השורות את רעיונות הסרט.