צלילת עומק | האנשים שמכרו את הירח

המלחמה הקרה על עתידנו החם

במאמרי מוזרות מעשית – מדע בדיוני כמכשיר פוליטי (אוטופיה, גיליון 6) ציינתי כי המאבק על סוג העתיד שאנו מדמיינים לעצמנו הוא אחד המאבקים החשובים ביותר בחיינו. דימויי העתיד שלנו, הדרכים שבהן אנו מדמיינים וחולמים על העתיד, הם אזורים פוריים ויעילים לשליטתה של ההגמוניה התרבותית. אם, בטעות או לא, נלך קצת רחוק מדי ונדמיין עתיד מוזר ורדיקלי, אנו עלולים לדמיין עתיד שבו קיימת הגמוניה שונה מזו הקיימת היום (או עתיד שבו אין הגמוניה כלל, וזה אולי המסוכן ביותר). לכן שליטה בסוג הסיפורים שאנו מספרים על מי ומה שאנו עלולים להיות, וכיצד אנו עשויים להגיע לשם – זו דרך יעילה מאוד לשלטון כדי לפעול כפי שהוא לרוב מבקש לפעול: בתחכום מעודן. השלטון לענייננו הוא כל דבר המפעיל שליטה בהתנהגותנו ובגבולות מחשבתנו. אם נניח שהוא יכול להשקיע פחות מאמצים בהשגת המטרה שאליה הוא מכוון, הוא יבחר תמיד בדרך זו. לספר לנו סיפורים תפלים, ליצור עתידים משעממים וחזרתיים (גם אם במסווה של חדשנות) ולהגביל את היכולת שלנו לשכתב מן היסוד את סיפור החברה שלנו – זה הרבה יותר זול מאשר לצנזר ספרים, להוציא סיפורים מחוץ לחוק או להצמיד אקדח לרקה כדי שנפסיק לחשוב על אוטופיות. השליטה בעתידים המדומיינים שאנו מסוגלים להעלות על הדעת, בסיפור העתיד, נעשית בשקט ומתחת לפני השטח. רק במקרים נדירים מאוד המניפולציות והטכניקות של השלטון נחשפות.

העניין הוא שהיכולת לדמיין עתידים שונים הופכת להיות חיונית יותר ויותר להישרדות שלנו.

אפשר לומר בביטחון רב כי הוכרע הדיון הציבורי במשבר האקלים ובשאלה אם הוא מעשה ידי אדם. המתנגדים הובסו נוכח כמות המידע, הראיות החד-משמעיות והקטסטרופות היום־יומיות, אף כי למכחישי המשבר מעולם לא היה קשר אֵיתן לעובדות, לדעת הקהל ואף לא לפיתויים המתקתקים של "רווחים ירוקים". ועם זאת, המברכים על ניצחון זה ומריעים לו (וזה אכן ניצחון; בלעדיו לא היה לנו סיכוי להסתגל לשינויי האקלים או למתן אותם) ניצבים כעת לפני אתגר גדול עוד יותר: כעת, כשאנו מסכימים שמשבר אקלים אכן מתרחש, מה עלינו לעשות?

כשאנו מכניסים למשוואה את רצון השלטון לשלוט בדימויי העתיד כדי לשמור על קיומו במרחב העתידים הפוטנציאליים האלה, אנחנו יכולים לנחש בקלות איזה סוג פתרון למשבר האקלים יועדף. גורמי הכוח שבשלטון מעדיפים שני סוגי פתרונות: פתרון אוטופי ופתרון אדפטיבי. בפתרון האוטופי העתיד מדומיין כחברה מושלמת והרמונית, שבה נפתר משבר האקלים והושג האיזון המיוחל בין הסביבה האקולוגית לחברה האנושית (באמצעות טכנולוגיה, כמובן). זה הפתרון המועדף כי הוא הכי לא ריאלי. פתרון זה מוביל לפנטזיות המנותקות לרוב מהפתרונות המעשיים הנדרשים כאן ועכשיו, או – וזה מה שחשוב יותר לשלטון – משינויים אמיתיים במערכת הקיימת ובדרך שבה הדברים נעשים באופן יום־יומי. הפתרון האדפטיבי, המתמקד בהנחה ששינוי האקלים "בלתי נמנע" ואין דבר שאפשר לעשות כדי לצמצם אותו, מועדף משום שהוא מסיט את תשומת הלב מהשאלה כיצד אפשר לשפר את המצב, ומתמקד בשאלה כיצד לשרוד את הבלתי נמנע. זו אירוניה מרה כי השלטון יביא את העתיד שעליו מגיב הפתרון האדפטיבי, וימנע מדימויי העתיד בפתרון האוטופי כל אפשרות להתממש; ואף על פי כן, השלטון משתמש בשני אפיקים אלו בדרכים ערמומיות: ראשית כדי להסיח את דעתנו ולגרום לנו להמשיך לדמיין עתידים שאינם מאיימים באופן מעשי על מבני הכוח; ושנית כדי לומר לנו שהכול יהיה בסדר, שהדברים איכשהו יסתדרו – ומה שלא יקרה, נמצא תמיד דרכים לשרוד. פתרונות אלו מוצגים במקום פתרונות אחרים שעשויים לכלול שינוי קיצוני באורח החיים שלנו כאן ועכשיו, למען האפשרות למחר ולמוחרתיים טובים יותר.

אבקש לעצור לרגע כדי להבהיר דבר אחד באופן חד־משמעי: לא העתיד האוטופי ולא העתיד האדפטיבי שמרניים מטבעם. ישנם דימויי עתיד אוטופיים־רדיקליים המאתגרים את הנחות היסוד שלנו על מי יזכה ליהנות מהאוטופיה, האופן שבו נבנות אוטופיות ומה המשמעות של חברה אוטופית. כמו כן ישנם עתידים אדפטיביים רבים שהם רדיקליים, משום שההתאמות שהם מדמיינים עוסקות כולן במבני הכוח הקיימים בחברה שלנו: למי אנו עוזרים כשאנו מתאימים את עצמנו, איך אנו יכולים לעזור אף יותר, ומה צריך להשתנות כדי שההתאמה תהיה אפשרית ויעילה. עם זאת השלטון יכול לאמץ, להפקיע, לספח ולסרס כל סוג של עתיד, כולל עתידים מדומיינים רדיקליים ביותר. לשלטון קל יותר להשתלט על המודלים האוטופיים והאדפטיביים מהסיבות שהוזכרו לעיל – חוסר המעשיות של האוטופיה והיעדר הדרישה לשינויים רדיקליים בגישה האדפטיבית. לכן כוחות השלטון משתמשים בפתרונות מדומיינים אלו לעיתים קרובות יותר.

עם הבנת סוגי העתיד שכוחות השלטון מעדיפים שנדמיין, עלינו לשאול את עצמנו כיצד הם מעצבים את דימויי העתיד הללו, וחשוב מכך, כיצד הם מפיצים אותם וגורמים להם לנכוח ולהתפשט במרחב התרבותי. גם לנושא זה התייחסתי במאמרי מוזרות מעשית – מדע בדיוני כמכשיר פוליטי, אך נחזור בקצרה על הסוגיה המרכזית: מכיוון שהשלטון רוצה שנבנה דימויי עתיד בטוחים מבחינתו, הוא משתמש (כלומר יוצר, מעודד, מעצים ומהדהד) בסוג מסוים של מדע בדיוני. הוא עושה זאת משום שמדע בדיוני הוא אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותנו ביצירת דימויי עתיד. סוג זה של מדע בדיוני, שכיניתי במאמר הנ"ל "מדע בדיוני פרברי", נראה לנו רדיקלי; נדמה שהוא מדמיין חברות השונות באופן קיצוני משלנו. אך כאשר אנו בוחנים אותו מקרוב ושואלים מה הוא באמת מאתגר, אנו מגלים שרבים מהרעיונות הרדיקליים המוצגים בו הם על פני השטח בלבד: בוודאי יש כמה שינויים, אך מבני הכוח נשארים זהים, וההנחות המרכזיות המשרתות את השלטון בהווה (אינדיבידואליזם, מוסר קאנטיאני, מריטוקרטיה, ליברליזם) נשמרות במלואן. ההגמוניה התרבותית משוכפלת ומוגדרת כטבעית לחלוטין גם בעתידים האלו.

עשו את התור למוזהב שוב

ניתן לראות בעשורים האחרונים תגובת-נגד תרבותית למדע בדיוני, במיוחד ל"תור הזהב", התקופה המכוננת של הז'אנר [1], בקרב חוגים חברתיים רבים. תגובה מוגזמת משהו שבהיעדר מילה מתאימה נכנה אותה כ-"Woke" והיא דוגמה קלאסית לביטוי "לשפוך את התינוק עם המים", כי היא רואה בכל המדע הבדיוני (והפנטזיה) יצירה שמרנית ורגרסיבית מטבעה. אף שהתגובה מוגזמת, עדיין כדאי להביא בחשבון שכדי שמשהו יהיה מוגזם, הוא צריך להתקיים מלכתחילה. ואכן, כשאנחנו בוחנים את שורשי המדע הבדיוני, אנחנו מגלים שיש מידה של אמת בנקודת המבט הזאת. כפי שכתב פרנק הרברט, "התחלה היא תקופה רגישה מאוד", והתחלתו של המדע הבדיוני לא הייתה מגוונת או פרוגרסיבית במיוחד, בלשון המעטה. במקרה הטוב ועל פי רוב שורשיו מרכז־ליברליים, לעיתים שמרניים, ולעיתים קרובות מדי פשיסטיים וגזעניים במובהק.

קל כמובן להצביע על הדוגמאות השערורייתיות יותר. רוברט היינליין היה נץ מלחמה ואובייקטיביסט; המיזוגיניה ביצירותיו בולטת וחמורה עד כדי כך שהיא מאפילה על רבים מספריו המוצלחים. ג'ון קמפבל ידוע בציטוט האומלל: "המוסד המוזר והמושמץ מאוד של העבדות בדרום ארצות הברית סיפק לשחורים שהובאו במסגרתו רמת חיים גבוהה יותר מזו שהייתה להם באפריקה". סופרים אחרים ייחסו לו דעות גזעניות, ודעותיו (החיוביות) על האימפריאליזם האמריקאי לא היו סוד. ג'ק ואנס השתמש באונס כבאלמנט עלילתי בתדירות גבוהה מכדי שתהיה בכך ביקורת או משהו שאינו פטישיזם גרידא, והרשימה עוד ארוכה. אבל, כפי שציינתי קודם לכן, כל זה קל. קשה יותר להתעמת עם הליברליזם ועם הצנטרליזם של הדמויות הנחשבות "נאורות" יותר בתור הזהב של המדע הבדיוני. יתרה מכך, הספרות כמעט אינה מספקת מקלט לאלו הרוצים להתעלם מהשמרנות, מהליברליזם ומהצנטרליזם של המדע הבדיוני בתור הזהב. אם נסתכל בספרות התקופה נמצא טקסטים רבים שבמקרה הטוב הם חלביים ובמקרה הרע נתעבים, כשהאידיאולוגיה זועקת אלינו מתוך דפי הספר.

תמונה מתוך סדרת הטלוויזיה המוסד, (The Foundation)
שירות הסטרימינג של אפל.

אייזק אסימוב הוא דוגמה מובהקת לכך, הן בשל הפופולריות שלו הן בשל הנטייה של חובבי מדע בדיוני לצטט אותו כאשר הם מחפשים דוגמאות לסופרים פרוגרסיביים יותר. אכן, יש מה לשבח בפוליטיקה של אסימוב: הוא היה פמיניסט בתקופה שבה זה עדיין לא היה מקובל, תומך זכויות להט"בים, מתנגד למלחמת וייטנאם, ובאופן כללי היה פעיל במעגלים פרוגרסיביים. עם זאת הוא גם תמך בבקרת אוכלוסייה מנקודת מבט מלתוסיאנית (כלומר לא ברעיונות שמאלניים ופרוגרסיביים של בקרת ילודה ככלי לשחרור נשים ולעצמאות, אלא כתשוקה מדעית המזוהה עם תורת האיגניקה) והיה ביקורתי מאוד כלפי "רדיקלים". בקיצור, הוא היה ליברל במלוא מובן המילה. יש שפע דוגמאות לצנטרליזם הזה אצל אסימוב ואצל סופרים אחרים.

כאשר פונים לספרות תור הזהב אפשר למצוא בקלות את הגרוע מכול: אם תבקשו לקרוא על מיליטריזם ביצירתו של היינליין ישנם אין־ספור מאמרים בנושא, גם על הפשיזם של קמפבל ועל הרבה מאוד פסקאות נוראיות שנכתבו בקריירה של ואנס. אבל קחו לדוגמה את היצירות של סופרים כמו סימאק, אסימוב, פול אנדרסון, בליש או רודנברי, שנחשבות לפרוגרסיביות יותר. רוב הרעיונות שלהם מביעים ערכים והשקפת עולם אינדיבידואליסטית וליברלית. הם עוסקים בעיקר בגיבורים שערכיהם חמלה, כבוד, חובה ומוסריות. הם כמעט אינם עוסקים בביקורת מהותית ושיטתית על החברה. למעשה, הם דוגמאות מושלמות ל"מדע בדיוני פרברי", המייבא אל העתיד הרבה מהנחות הבסיס של החברה שלנו. הגיבורים כמעט תמיד גברים, לבנים, בריאים ורוויים במאצ'ו ובכריזמה. פתרונות לבעיות תמיד ייסבו סביב רציונליזם ומדענות במקרה הטוב, ובמקרה הרע יהיו קריאות מפורשות לטכנוקרטיה. הרעיון של עליונות המדע בלי לעסוק בשורשיו הקולוניאליים, בלי לעסוק ברעיונות ובבעיות כמו איגניקה, בלי לבקר באופן משמעותי את תפקידו בשירות הקפיטליזם – הוא אחד הכוחות המניעים העיקריים ברבות מהקריירות הספרותיות שהוזכרו לעיל.

סופרים מעטים נחלצו מהביקורת הנ"ל, הדוגמאות לסופרי תור הזהב שנגעו ברעיונות מערכתיים באופן רדיקלי הן נדירות למדי. אתם יכולים להתחיל להבין לאן אני מכוון. זה מה שהייתי רוצה שתדמיינו בפעם הבאה כשתקראו על כך שג'ף בזוס (מייסד אמזון) הוא מעריץ של מסע בין כוכבים או שאילון מאסק גדל על מלחמת הכוכבים. ובכן, ברור! כי הם גברים לבנים, פריבילגיים, מהמעמד הגבוה, שכל סיבת הקיום של משפחתם משרתת, מדומיינת ונתמכת בסוג התשתית התרבותית שעליה – ולטובתה – נבנה תור הזהב של המדע הבדיוני. שימו לב שכמעט תמיד היצירות שציטטו המיליארדרים־לעתיד הללו הן מאותה התקופה (אף שמסע בין כוכבים ומלחמת הכוכבים נוצרו באופן רשמי לאחר תור הזהב של המדע הבדיוני, הן עדיין משקפות את האמונה ואת הסגנון של אופרת החלל). וכמובן, לא רק מיליארדרים מצטטים אותם; מספר ה"אנרכו־קפיטליסטים" שרואים בהן מקור השראה אין־סופי. תמיד יצטטו את היצירות האלה ולא את אלו של אורסולה לה גווין, פיליפ ק' דיק (אם הוא מוזכר זה כמעט תמיד מתוך האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות או אחד מספריו רוויי האקשן), אוקטביה באטלר או כל ספרות קצת יותר חתרנית, מעניינת, שאינה משרתת של ההגמוניה. בעלי הכוח מבינים, אם במודע ואם ברמה בסיסית יותר של "like recognizes like", איזה מדע בדיוני משרת את האינטרסים שלהם ו”מתרשת" לתפיסות התרבותיות שלהם על הסדר הראוי של החברה.

אם נחזור ונתמקד באסימוב נוכל להבין מדוע אלו היצירות שמצוטטות תמיד. נבחר באחת מסדרות הספרים הפופולריות ביותר שלו, המוסד. סדרת הספרים המעובדת כעת לסדרת טלוויזיה בשירות הסטרימינג של אפל (ואו, ממש צירוף מקרים!), היא במהותה נרטיב שמשרת היטב את "הגאונים" המגה־עשירים. לעזאזל, הדמות הראשית היא מתמטיקאי "טוּ קוּל פוֹר סְקוּל" שהנוסחאות והחישובים שלו מנוגדות לאלו של כל מוסד פוליטי וכל סוכן כוח שהוא פוגש. כמובן מתברר שהוא צודק; הם מסתכנים בכך שהם מתעלמים ממנו, וכשהם עושים זאת הם מביאים על האנושות עידן אפל שבו רק אורו הבוהק של הגיבור זוהר בחשכה; האור של הגאון שאינו רק חכם בצורה יוצאת דופן, אלא גם מרדן ועצמאי. זו נקודה קריטית. אנשים רבים מחזיקים בדעה חיובית על עצמם; דמות ראשית כזו – אדם שהוא "פשוט" מבריק, גאון בצורה בלתי נתפסת, אטרקטיבי בספרות ובמציאות – יכולה לרתק ולגייס מאות מיליוני אנשים. אבל השילוב הספציפי הזה? גאון שנחשב להוזה? נביא שמסרב בתוקף לכופף את ראשו לפני הנורמות ומעז לחלום?

האיש שמכר את הירח, (The Man Who Sold the Moon, 1950)
כריכת המהדורה הראשונה, אסופת סיפורים קצרים מאת רוברט היינלין.
תמונה: ויקיפדיה.

אפשר להבין כיצד סיפור שבמרכזו דמות כזו עשוי להיות אטרקטיבי במיוחד לאנשים כמו בזוס או מאסק, שבטוחים בגאונותם, אך זוכים לביקורת חריפה ונחשבים לפרקים לליצנים במרכזי כוח ותרבות "מסורתיים". השאלות שהעליתי יכלו להופיע באחד מקמפייני יחסי הציבור שלהם ברשתות החברתיות; כך הם תופסים את עצמם, וכך הם נתפסים בקרב מעריציהם. והמדע הבדיוני הוא שמאפשר את התפיסה הזאת! כל הרעיון של גאון־נדיב, מגה־עשיר, טוב־לב אך מושמץ בסביבתו, המיתוס הזה שסופר־עשירים טווים סביבם, מגיע אלינו היישר מהמדע הבדיוני. למעשה, כותרת המאמר מתייחסת בדיוק לסיפור מדע בדיוני כזה: האיש שמכר את הירח מאת רוברט היינליין (1949). בסיפור, גיבור שנדמה לאבטיפוס של מאסק או בזוס (כי הוא אכן כזה), מפר את חוקי השכל הישר כדי "לקנות את הירח" באופן מבריק, ובאמצעות סעיפים פיננסיים וחקיקתיים מסתוריים הופך לבעלים של כדור הארץ כולו. אבל לא באמת, נכון? ווינק־ווינק. רק לשעה! הוא סתם היה איזה אידיוט, נכון? במהלך אותה שעה הוא מתקן כמה חוקים, מעביר כספים ממקום למקום והופך, ניחשתם נכון, לאיש העשיר ביותר בעולם. עושרו סולל את הדרך לדברים כמו מדרכות אוטומטיות, כורים גרעיניים, טיסות לחלל – בלתי מזהמות ומודעות סביבתית כמובן – ולמסע אל הכוכבים.

בשבילנו זהו רק סיפור בדיוני, תרגיל בחכמולוגיה. אבל לגברים (ונשים) בעלי מעמד ייחודי, המועצמים מתוקף המעמד שלהם והכוח שהוא מעניק להם, זה אינו רק חלום בהקיץ. זה אחד היסודות של תסביך המשיח שבגללו נסלחים להם מעשיהם הנוראים. בנושא זה אני חולק על דעתם של רבים; בזוס, מאסק, ברנסון ואחרים אינם סוציופתים. הם יודעים כמה כאב הם גורמים כשהם מפרקים איגודים, מביאים את העובדים שלהם אל סף עוני או הורסים כל סיכוי לפתרונות משמעותיים למשבר האקלים. הם פשוט חושבים שהכול מוצדק כי בסופו של דבר ההיסטוריה תצדיק אותם, בדיוק כפי שהיא מצדיקה את הגיבורים בספרים ובסיפורים שהם – וגם אנחנו – גדלנו עליהם. אנחנו כבר נראה, אל תדאגו. אנחנו נראה איך הכול מתחבר, כל ההימורים, כל הפנטזיות, יום אחד יתהוו למציאות. במובן מסוים הם דוגמה לאופן שבו קהילת המדע הבדיוני רואה את עצמה: היום אנחנו טיפשים. מחר תבינו שהיינו נביאים. מאסק הוא דוגמה רלוונטית במיוחד לכך, שכן הוא מדקלם את מטרתו הסופית, "לשמור על אור התודעה האנושית חיה ביקום", בכל פעם שמשמיעים כלפיו ביקורת.

הדבר הגרוע ביותר הוא שהסיפורים הללו מאפשרים לעשירים ביותר להסוות את השחיתות שלהם כגבורה. הם לא רק מזדהים עם הגיבורים הללו, אלא גם רואים בהם אנטי־גיבורים, משיחים בלתי מובנים הנדרשים לשחות נגד הזרם. הסיפורים והגיבורים שלהם מחזקים אותם: ככל שיותר אנשים מבקרים אותך, כך אתה מובן פחות, וכך היום שבו תוכל להראות לכולם כמה צדקת, ולהציל את העולם, מייצר בהם ריגוש אקסטטי.

כפי שכותב מייקל מורקוק: "מדע בדיוני מסורתי הוא ספרות גיבורים בקנה מידה עצום, אבל כאשר הוא מתחזה לספרות של רעיונות הוא מזיק לגמרי. בצורתו המרהיבה ביותר הוא נותן לנו את צ'רלי מנסון ואת הסיינטולוגיה (שהומצאה בידי סופר המדע הבדיוני ל' רון האברד כמערכת סמכותנית שתתחרה בזו של האפיפיורות). ליהנות ממנו זה דבר אחד. לטעון שהוא 'רדיקלי' זה דבר אחר לגמרי. ספרות המד"ב המסורתית בעיקרה חסרת דמיון למדי; בדרך כלל כתובה בצורה גרועה; הדמויות מקודדות; התעמולה פשטנית ושמרנית – אופיום טוב ומיושן, שאולי מתוכנן במיוחד בכדי להתמודד עם מהפכנים פוטנציאליים" [2]. הבעיה אינה במדע בדיוני בעל תפיסות שמרניות אלא במדע בדיוני שבדיוק כמו ג'ובס או קוק מתחזה למושיע, למהפכן, לחדשני ולרדיקלי. זה הופך אותו לנשק התרבותי האולטימטיבי נגד מהפכה אמיתית, כי זו יצירה שאינה רק מתנגדת לשינוי מבחוץ אלא מחלחלת פנימה, מתחזה לשינוי; יצירה המסוגלת לסרס רדיקליות, לשמור שלא תחצה את הקווים, תהיה בטוחה למערכי הכוח.

– ! Make Star Trek Real
התמונה מתוך השידור החי של דברי שר ההגנה האמריקאי, יוטיוב.

מובן שלא כל המדע הבדיוני כזה. מובן שזו גם יצירה רדיקלית ומהפכנית. ראוי לציין את הספרות של פיליפ ק' דיק שהזכרתי קודם, או את ארתור סי קלארק (שאמר פעם "המטרה של העתיד היא אבטלה מלאה כדי שנוכל לשחק. לכן עלינו להרוס את המערכת הפוליטית־כלכלית הנוכחית", אף שהפוליטיקה בספריו ובחייו מחשידה), או כמובן את לה גווין ואחרים, כראיה לטוב שבמדע הבדיוני. אבל אל לנו לברוח מהמציאות; כמה מהאושיות הבולטות ביותר שמצטטות כיום מדע בדיוני תדיר משתמשות בו כדי להצדיק את התנהגות "הברון השודד" שלהן. הן מתעטפות בחזונות מד"ב ומעניקות לעצמן את תפקיד הגיבור האצילי, מציל המין האנושי.

אני אוהב מדע בדיוני ואני אוהב אותו ככלי רדיקלי, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להשלים עם העובדה שהרבה מיסודות הז'אנר בנויים על אינדיבידואליזם, מיליטריזם, שנאת נשים ושמרנות יותר מאשר על כל דבר אחר. למרבה המזל תרבות היא עניין הפכפך הנתון לשינויים פתאומיים וחדים. הכוח לשנות את המדע הבדיוני למרות שורשיו נמצא בידינו, בחקר העתידים הפוליטיים הרדיקליים שהוא מסוגל ליצור. עוד על כך בהמשך!