צלילת עומק | ראשית כל הדברים בהיות האדם לבדו

יש אי־נוחות במילה הזאת, כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?

ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשב להחביא. 

ולוּּּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?

(נורית זרחי, בדידות או)

בשלוש היצירות שיבחנו כאן, הספרים הקיר (מרלן האוסהופר), פילגשו של ויטגנשטיין (דייוויד מרקסון) והמשחק גריס (סטודיו נומאדה),ישנה דמות נשית אחת בעולם שמסיבות שונות תושביו נעלמו. העולם הזה מאלץ אותה לנסות למצוא בו פשר, נחמה או סיבה להמשיך להתקיים. אלו סיפורים של בנייה ושל התרוששות, של התמודדות עם העצמי ועם העולם שבבת אחת רוקנו ממשמעות – ועכשיו יש להבין אותה מחדש ולהחליט איך לבנות אותה. אלו יצירות שבהן ה"לבד" הופך לסוג של התנגדות מול הבדידות וחוסר המשמעות. עצם הניסיון לספר בו סיפור הוא עמידת נגד כפולה: מול המציאות החדשה ומול האובדן של כל מה שקדם לה.

"בראשית, לפעמים השארתי מסרים ברחוב.

מישהו חי בלובר, אמרו חלק מהמסרים. או בגלריה הלאומית.

מטבע הדברים, הם יכלו לומר את זה רק כשנמצאתי בפריס או בלונדון. מישהו חי במוזאון המטרופוליטן, הוא מה שהם אמרו כשעוד הייתי בניו יורק.

אף אחד לא בא, כמובן. בסוף הפסקתי להשאיר את המסרים" (פילגשו של ויטגנשטיין). 

כך נפתח הרומן פילגשו של ויטגנשטיין מאת דייוויד מרקסון, שראה אור ב־1988 ופורסם בעברית ב־2023, בהוצאת הבה לאור ובתרגומו של ארז וולק. הפתיחה הזאת מכילה את כל הסיפור: עולם ריק, מישהו אחד שחי בו, מסרים שנותרים ללא מענה וההבנה שאף אחד כבר לא יבוא. 

הרומן הפך ליצירה מוערכת ומדוברת, בעיקר בגלל המבנה ואופן הכתיבה הייחודיים שלו. גם דייוויד פוסטר ואלאס כתב מסה ארוכה עליו ועל חשיבותו, מסה המופיעה כאחרית דבר לספר בתרגומו לעברית. למעשה, יש ברומן מעט מאוד ממה שהיינו מצפים שיהיה ברומן. יש בו רק שרידים ממה שהיינו מכנים "עלילה". המספרת, שהיא גם הדמות המרכזית בו, אינה קוהרנטית או מוגדרת היטב, לא כדמות ולא כמספרת. וכל הספר בנוי ממשפטים קצרים ואסוציאטיביים, אפוריזמים, המזכירים כמובן את אופן כתיבתו של ויטגנשטיין. ההקשר מציג את היצירה כרומן הגותי, פילוסופי, שעוסק במשמעותו של העולם ושל העצמי בתוכו.

התחושה הנוצרת בקריאת הספר היא של כניסה לתוך נֵבּוּלָה, ערפילית, שבה צפים כל מרכיבי תודעתה של המספרת ועולמה. מתוכם עלינו לדלות את חלקי הסיפור ולהרכיב רצף בעל משמעות. וכך בניית הסיפור והדברים שאפשר להבין מתוכו מצטברים וספירליים, א־ליניאריים. בסוף הספר נותר מעין קולאז׳ של עולם ושל הדמות המספרת אותו, שמורכב מכל פיסות הטקסט האלו. התמונה המתקבלת היא רפאית, אבסטרקטית, ארעית. 

"אף כי ישנו התצלום הממוסגר הזה שלו במגירה ליד המיטה שלי עצמי בקומה העליונה, כמובן.

מתכופף ללטף את גאטו.

וברור שהוא אצלי בראש. 

אבל מאידך, מה לא אצלי בראש?

ככה שהוא כמו איזה מוזאון מחורן, לפעמים. 

או כאילו מינו אותי לאוצרת של כל העולם.

טוב, כמו שבאמת מינו אותי, כמו שבמובן מסוים אין להכחיש שזה מה שאני" (פילגשו של ויטגנשטיין).

אלה תנאי העולם המתואר בספר, כפי שאפשר להבין מתוך אותו ליקוט: משהו קרה. משהו נורא וגדול והרסני שהשאיר את המספרת לבדה בעולם. בהיותה האדם האחרון בעולם, היא גם הופכת להיות האדם הראשון בו. היא נודדת ומסתובבת בעולם השאריות האנושיות, מנסה לתת שמות מחדש לכל הדברים, מנסה להבין את קיומה בעולם שבו כל הסיבות לחיות כבר אינן, מנסה לספר סיפור כשאין משמעות  לסיפורים כי אין מי שישמע אותם מלבד עצמך.

ובכל זאת הדחף לספּר נשאר גם כאשר ההבנה ש"אף אחד לא בא" מתבססת, והסיפור ומבנהו נובעים מאותה ידיעה. המספרת היא אומנית, ציירת. וכך היא מוסרת לא רק את תולדותיה, אלא את תולדות העולם כולו, דרך תולדות האומנות והספרות, במשפטים שבורים ודרך מחשבות כמו־אקראיות. הספר מלא בציטוטים ובזיכרונות: שמות של יוצרים, כותבים, יצירות וספרים. המספרת חוברת אל שרשרת האומנים שסיפרו את סיפורו של העולם דרך עיניהם. כך היא גם האוצרת של העולם ושל יצירות האומנות שנשארו בו. היא מנסה להיאחז דרכם במה שפעם העניק לה משמעות וקשר. 

כריכת הספר פילגשו של ויטגנשטיין מאת דיוויד מרקסון. פורסם
בעברית ב 2023- על ידי הוצאת "הבא לאור".

הקיר, מאת מרלן האוסהופר, נכתב ב־1963 ופורסם לראשונה בעברית ב־2024, בתרגומה של שירי שפירא (הוצאת חרגול). גם בספר הזה מתחולל אירוע אפוקליפטי שאי אפשר לדעת מהו. תוצאתו היא שאישה שיצאה לביקור בכפר מוצאת עצמה לבד ולכודה בו מאחורי חומת זכוכית בלתי עבירה. היא נאלצת לחיות רק עם מה שהמקרה השאיר איתה, בצד הפנימי של הבועה. כמה בעלי חיים נמצאים איתה גם כן – פרה, כלב וחתולים –  והם הופכים להיות הסיבה והעדים לחייה במובן המעשי (הפרה משמשת אותה לחלב) וגם בכך שהן מארחות לה חברה ומראה. דרכן נשקף לה קיומה. "לפתע חשתי שבשום אופן לא ייתכן שאשרוד את היום הבהיר הזה בחודש מאי. ועם זאת ידעתי שאני מוכרחה לשרוד אותו ושאין לי דרך להתחמק מכך" (הקיר, עמ׳ 22). החיות הן גם דבר שיש להתאמץ לחיות למענו, גם כשאין סיבה ממשית להמשיך בכך. אך הן גם מושא אחריות ונטל. היא האחראית הבלעדית לשלומן, ומשקל זה מורגש פעמים רבות לאורך הרומן. 

הרומן הוא הסיפור שהיא כותבת – מתוך צורך פנימי לספר את סיפורה, וגם כאן בידיעה כמעט ודאית שאף אחד לא יקרא אותו. היא מנסה לשרטט את ימיה וקורותיה במקום הזה, ב"לבד" הזה. אם בפילגשו של ויטגנשטיין המספרת פונה לתאר את עולם המחשבה והאומנות במערב שמתפורר ומאבד ממשמעותו, בספר הזה מורגשים היטב כוחות הטבע המחליפים את כוח התרבות והציוויליזציה. כל מה שהיא הכירה נשר ממנה באחת. 

בניגוד למספרת בפילגשו הנודדת ממוזאון למוזאון, בין עיי החורבות של העבר והתרבות ומה שנשאר מהם ("הדבר שאני מדברת עליו הוא מחשבות על דברים מתקופה רחוקה כמו התקופה שלפני שהייתי לבד, בבירור", פילגשו של ויטגנשטיין, עמ׳ 212), בהקיר שאריות מהעולם הזה נמצאות רק בחפצים אקראיים שתושבי הבית והבתים מסביב השאירו מאחוריהם: מגזינים ישנים, אלמנך לחקלאים, חפיסת קלפים. היא נותרת ללא כל הסממנים התרבותיים והחברתיים מעברה וללא גישה אליהם. עד מהרה היא מגלה שהיא אינה מתגעגעת לדברים שהיו בחייה הקודמים. הצרכים הדחופים והמוחשיים, הצורך להגן, להשיג מזון ולשמור על קורת הגג ועל בריאותה ובריאות החיות שבחסותה אינם משאירים בה הרבה כוח או זמן לדברים אחרים. הזהות הקודמת נושרת ממנה כמו שמהּ, שהיא אינה מוסרת ושאין בו עוד צורך. אך בכל זאת חשוב לה לספר את הסיפור, להיאחז במה שקרה לה מאז הגיעה למקום הזה ועד המקום שבו קורותיה ברומן מסתיימים. בניגוד לשבירה הנרטיבית והצורנית בפילגשו, המספרת כאן מנסה לסדר את הדברים, לשים אותם בזמנם ובסדרם הנכון עד כמה שאפשר, לדייק בתיאוריה, בניסיון ליצור סדר בתוך אובדן הסדר. 

בתוך כך היא מתמסרת לסדר האפשרי היחיד במצב כזה: זה של שעות היממה, של העונות המתחלפות ושל תמורות הטבע והזמן שסביבה. אך גם בניסיון הזה, לסדר את האירועים ולספר אותם בבהירות האפשרית, עדיין ישנה התרחקות ממבנה הרומן כפי שאנו מכירים אותו. גם בספר הזה מבחינה עלילתית קורה מעט מאוד. אנחנו יודעים מעט מאוד על חייה ועל דמותה לפני שהיא הגיעה למקום הזה, כי החיים האלה כבר אינם רלוונטיים. הם ומי שהייתה צללו לתהום הנשייה ואין לה צורך בהם. הדרך שבה אנחנו רגילים לבלוש אחר הדמויות שלנו ועברן, לחפש אחר טראומות הילדות ולפרש את הדמויות לפיהן, הופך כאן לא רלוונטי. העבר חדל לתת משמעות להווה, וההווה הוא כל מה שנשאר. 

"הרי לא היה שום דבר שיוכל להסיח את דעתי ולהעסיק את מחשבותיי, לא ספרים, לא שיחות, לא מוזיקה; שום דבר. מאז הילדות איבדתי את היכולת לראות את הדברים במו עיניי, ושכחתי שפעם העולם היה צעיר, ראשוני, יפה מאוד ונורא מאוד. לא יכולתי למצוא את הדרך חזרה, הרי אני כבר לא ילדה וכבר אין לי יכולת לחוות את הדברים כמו ילדה, אך היו רגעים שבהם הבדידות גרמה לי לראות שוב את ניצוץ החיים הגדול בלי זיכרונות ובלי תודעה" (הקיר, עמ׳ 170). 

שני הספרים מאתגרים את העלילה. בשניהם, לכאורה, לא קורה שום דבר. בהקיר עוד יש רושם של עלילה. המספרת רומזת לאירועים דרמטיים שעתידים להתרחש, והם יוצרים מוקד שאליו הסיפור מתקדם לכאורה, אך המנוע הזה כמעט לא נחוץ לספר. ככל שהוא מתקדם הוא מייתר את הצורך באירועים ממשיים, חיצוניים. הדרמה הפנימית המתחוללת בו מספיקה בהחלט. אבל בפילגשו העבר ושרידי העולם הקודם לא נושרים מהדמות כמו בהקיר; להפך, היא הולכת ומשתקעת בתוכם. בהיעדרו של עולם חי ומלא דמויות, המספרת מוצאת עצמה שוקעת בעולם הספרות והאומנות ושוכנת בו לא פחות מבתוך ההריסות של העולם הקיים. בניגוד לדמות הסגורה בהקיר, העולם כולו פתוח לפניה, והיא יוצאת בו למסעות, עוברת ממכונית למכונית, גרה במוזאונים ריקים, מסתובבת בחנויות ספרים. היא שוקעת בסיפורים ובאומנות שהכירה בהכשרתה כציירת. הם הופכים להיות נוכחים ומשמעותיים יותר מהעולם הריק מאדם שסביבה. 

לרגע, ורק כדי לסבר את הדמיון, אפשר לדמיין את שתי הדמויות האלו כשוכנות באותו עולם: בלי לדעת זו על קיומה של זו. האחת חיה בצד האחד של הקיר, הצד שבו נכחדה כל הציוויליזציה מלבדה, ואילו האחרת בצדו האחר של הקיר, כשנשארו בו רק היא, החיות והאזור הכפרי שבו היא נמצאת. 

תמונה מתוך משחק המחשב Gris.משחק המחשב גריס (Gris) של סטודיו נומאדה (Nomada) מ־2018 מתחיל בעולם אפור, וככל שמתקדמים בו מתווספים אל העולם צבעים נוספים. בתחילת המשחק גריס ("אפור" בספרדית, זהו גם שמה של הדמות המרכזית במשחק), אישה צעירה, מוחזקת בתוך פסל גדול של כף יד. משהו קורה, היד מתפוררת תחתיה והיא צונחת. היא מאבדת את קולה וכל הצבעים אוזלים מן העולם. היא נותרת לבדה בנוף אפור ושומם, ארץ דממה מלנכולית, והמסע בתוכו מחזיר אט־אט את הצבעים לתוכו. המשחק מדמה את שלבי האבל שהיא עוברת ואת הרגשות המלווים אותם. הוא מחצין את התהליך והמסע הפנימיים של הדמות.

במשחק צריך ללמוד את העולם, על אגפיו השונים, ולפתור בו חידות. התנועה בו בלתי צפויה ואין מדריך או מפה. לא ברורה נקודת ההתחלה או הסוף, התנועה היא א־לינארית, לכל הכיוונים, ויש תחושה של חוסר התמצאות בחלל. אך יש יכולת להתקדם במשחק, גם אם ההתקדמות אינה כחץ שלוח אל מטרה כלשהי. הדמות לומדת דברים במסעה, לומדת להשתמש במה שיש לה, מפתחת יכולות ועמידוּת. במובן זה גריס היא האופטימית מהיצירות כאן, מה גם שהיא אינה מוותרת על תחושת הבדידות ומעמיקה לתוכה. במשחק האומנותי הזה התקדמות היא מושג יחסי מאוד. ההתקדמות כאן היא בעיקר פנימית, מינורית. יש בה יופי אסתטי ורגשי רב, והיא כמעט אינה משפיעה על התקדמות חיצונית במשחק.

רוב הזמן הדמות הנשית היא הדמות היחידה במשחק. מדי פעם מצטרפות אליה דמויות נוספות של יצורים שונים – אויבים או חברים זמניים למסע. אבל התחושה המתמדת היא שאת המסע הזה היא עוברת לבד, ושחקירת העולם לבד היא חלק ממה שמניע את המשחק. ה"לבדיות" של הדמות נוכחת כחיפוש, כבריחה וכלמידה והתקדמות מתוכה. הנוף שבו היא משוטטת, שבו היא עוברת (ושבמובנים רבים נמצא בה), הוא עולם פנימי לא פחות או אפילו יותר מאשר חיצוני. 

בשלוש היצירות הסיבות לניתוק והבדידות הקיצוניים עלומות ופתאומיות. איננו יודעים מה קרה בעולם שהוביל אל המצב הזה. אנו רק רואים את התוצאה ואת ההתמודדות עימה, ואת הניסיון והצורך לבנות את הסיפור מחדש. כל אלה מעלים שאלות מהותיות – מהו סיפור וכיצד אפשר לספר אותו, מהי דמות וזהות ומה קורה להן בתנאים קיצוניים של בדידות והישרדות. ומה עושים בכל הבדידות הזאת? ואולי לא מקרי גם שהדמויות האלו הן נשיות (ובהקיר ובפילגשו של ויטגנשטיין הן גם אימהות). בכך הן אולי גם כותבות מחדש מסורת נרטיבית עתיקה של האדם לבדו מול העולם. סיפור מוכר היטב: מסיפור הבריאה, שבו הסתובב האדם לבדו בעולם, ועד וולדן של תורו. 

מכל הדברים הנושרים מהדמויות שלנו, כל הדברים שכבר לא נחוצים להן, נותר הצורך לספר סיפור גם בידיעה שאין אדם שיקרא או ישמע אותו. וכשהנרטיביות מתפוררת עולה נרטיביות חדשה. לכן יש נרטיב שבור לרסיסים, תנועה ספירלית ואסוציאטיבית בפילגשו של ויטגנשטיין; כתיבה יומנית־דיווחית בהקיר או שיטוט נטול נקודות ציון בגריס. האופן שבו אנו מספרים סיפור – גם הוא מוסכמה והרגלים המוכתבים ונבנים מתוך המציאות שבה אנחנו חיים, וכשהיא משתנה יש צורך בכתיבה אחרת. לכן מי שמחפש את הדברים הרגילים – עלילה, דמויות קוהרנטיות, מתפתחות ושלמות, אירועים חיצוניים – עלול להתאכזב. הם מתאימים לעולם שיש בו התחלה, אמצע וסוף, כמו שתיאר אותו אריסטו. עולם שיש בו עלילות מסודרות ומאורגנות כמו שמלמדים היטב בסדנאות כתיבה רבות מספור. כאן כל אלו כבר אינם רלוונטיים. אם מישהו בא, אם מישהו יקרא, גם הוא יצטרך לוותר על כל מה שהוא מכיר ויודע כדי לפגוש את עולם ה"לבד" הייחודי של הדמות. כל "לבד" ייחודי ומורכב מתנאי המציאות ומאישיותו של האדם העומד בה, לכן אין דרך נרטיבית אחת לספר אותו. כל סיפור שנובע מתוך המצב האישי של עמידה לבד מול העולם ייצור תבנית סיפורית אחרת וחד־פעמית, כמו בסיפורים שאנו רואים כאן.    

כריכת הספר הקיר מאת מרלן האוסהופר. פורסם בעברית ב 2024-
על ידי "הוצאת חרגול".

 המחשבה על היצירות האלו ועל הקשרים ביניהן מלווה אותי זמן רב, אבל לאחרונה, כשעלתה הסדרה פלוריבוס (Pluribus) באפל טיוי, לא יכולתי שלא לחשוב עליה גם בהקשר הזה. נכון לכתיבת שורות אלו הסדרה עוד לא הסתיימה, אבל מעניין לחשוב על קרול, הדמות הראשית, בהקשר ליצירות אלו. גם היא מוצאת את עצמה לבד בעולם מוקף ב"אנשים" שלמעשה חולקים תודעה אחת, ואילו היא נותרה כמעט היחידה עם תודעה משלה. 

בסדרת הטלוויזיה הזאת המצב דומה ליצירות שנדונו כאן, אך גם שונה. יש בה עוד 12 אנשים שחולקים את מצבה של הדמות הראשית, וביכולתה לתקשר איתם בדרכים שונות. ובכל זאת החוויה של קרול נובעת מהיותה לבד בעולם ומאובדן משמעות, ומעניין לראות את ההתמודדות שלה ביחס לדמויות שתיארתי כאן. בראשית הדרך ובמשך זמן מה הייתה לקרול משימה: לנסות להחזיר את המצב לקדמותו, להיאחז במה ובמי שהיא ולמצוא דרכים לאיחוד כוחות עם בעלי התודעה שנותרו כדי להילחם בהשתלטות שמתרחשת; באירוע שעיצב מחדש את האנושות כולה, את העולם כולו, חוץ ממנה. שינוי מעניין קורה כשגם בעלי התודעה המשותפת עוזבים אותה, מתרחקים ממנה, כך שהזרוּת של האנשים המוזרים שסביבה אינה עוד בסביבתה המיידית. אין לה במי להילחם, היא נשארת באמת לגמרי לבד. המשימתיות נושרת ממנה,ומותירה ריק שלתוכו היא מתפרקת. היא מוצאת את עצמה עושה דברים שאינם מתיישבים עם מי שהיא – מדליקה זיקוקים, משחקת גולף. היא פועלת על פי גחמות ורצונות ומגלה את החירות והחופש שנלווים אל ה"לבד" ואל נפילתו של הסדר הקיים. ואז היא מגיעה למוזאון של ג׳ורג׳יה אוקיף ונעצרת מול ציור אחד שיש לה רפרודוקציה שלו בבית. היא לוקחת את הציור המקורי אל ביתה, תולה את המקור במקום ההעתק. זוהי הפעולה הראשונה בפרק שיש לה משמעות, והיא נובעת מתוך מהותה של קרול. 

הלבד המוחלט ביצירות האלו הוא לבד מדומיין ומוקצן. הוא נובע מאירועים אפוקליפטיים והרסניים שמותירים את הדמויות לבדן בעולם ריק. הלבד כאן הוא תרגיל מחשבתי וספרותי מעמיק ומרחיק לכת, אבל הוא גם מטפורי. "לא טוב היות האדם לבדו", כך אלוהים בספר בראשית. "אבל הוא לבדו בין כה וכה", עונה לו נתן זך בשירו. לפעמים איננו צריכים שהעולם ייחרב כדי להרגיש שהוא נחרב, שאנחנו לבד בו, שהוא ריק מכל משמעות ושההימצאות שלנו בתוכו שברירית ותלויה על בלימה. 

אולי הדבר המשמעותי ביותר שמשותף ליצירות האלו הוא סיפור חוויות הבדידות, הלבד המשתרע עד אין קץ. כל עוד יש יכולת לספר סיפור, כל כמה שיהיה שבור ובודד, יש עצמי שיכול לספר אותו. הלבד אינו רק מצב בלתי אפשרי שבו את נתונה; הוא ראשית כל הדברים, ראשית הדיבור שאינה מסר למישהו אחר, אלא מעשה של אמונה ביכולתו של הסיפור לקיים אותך, לבקוע מתוך הבדידות אל מצב של לבד שבו בריאה היא אפשרית. וכך הלבד ביצירות האלו הופך לסוג של התנגדות נגד חוסר הפשר והמובן, לאובדן הקשר והמהות ולחיפוש אחריהם. המסע הזה הופך למסע אישי, למסע האישי ביותר שאפשר לעשות, ורק דרכו אפשר למצוא פתאום אדם. רק בהשלה של העבר ובהתרחקות מכל מה שהיה, מכל מה שהרכיב אותנו, יש אפשרות למשהו אחר להפציע. והמשהו האחר הזה אינו בהכרח מוגדר. זה אינו מסע העצמה שאת יוצאת ממנו חזקה וטובה יותר. אבל יש בו משהו מתוך עצם האנושיות, מתוך הגרעין של הקיום בעולם. הוא אינו חייב להיות יפה או קוהרנטי או צלול. אבל כל עוד הוא שם, את לא לבד.