לבחור בין שכחה לטירוף

"חסד שאין שני לו מנע מן השכל האנושי את היכולת לקשור בין כל הבנותיו." כתב ה״פ לאבקרפט בפתיח לסיפור האימה הקוסמית ״קריאתו של קת'ולהו״, שפורסם ב־1928 והיה הראשון בסדרת ״מיתוס קת׳ולהו״. גיבור הסיפור מתחקה אחר תבליט מוזר שירש מדודו, בלשן שהתמחה בכתובות עתיקות. פיסות המידע והעדויות שהוא אוסף מגלות לו את דבר קיומו של קת'ולהו, אל־מפלץ אדיר ממדים, שישן מזה דורות בקרקעית האוקיינוס ובהתעוררו יביא עמו את קץ האנושות. ״יבוא יום,״ כותב לאבקרפט, ״וצירופן של פיסות הידע המבודדות יקרע צוהר לנופיה של מציאות כה מבעיתה, ויורה לנו לקח כה נורא על מקומנו במציאות זו, עד שאם לא נוכה בשיגעון לנוכח התגלית, או־אז נברח מסנווריה למבטחו של עידן חושך חדש."

והנה, מאז שבעה באוקטובר, אני מוצא את עצמי נתלה בחסד שהוא שכלי האנושי הבלתי מתואם, שלא מצליח לקשר בין כל הבנותיו. שכן בשבת ההיא נתגלו בפניי נופים של עולם אחר, אפל ובוער. עולם מלא בגופים אנושיים מדממים שעוותו בצורות בלתי אפשריות תחת שמיים אפורים מעשן, לצלילי קריאות אקסטטיות לאל תאב־דם, אשר נדמה לרגע שאפשר היה לראות את כנפיו העטלפיות נפרשות מעל עוטף עזה.

המבט החטוף הזה חשף בפניי נדבכים חדשים של המציאות, ואיתם חוסר פשר, תוהו, ואימה. חזיתי בזה־אשר־אינו־צריך־להיות בוקע מהודעות טלגרם לא רצויות, ושמעתי שברי שיחה חטופים כמו ריר שחור וקדמוני שבעבע מעלה ממעמקי האדמה, ופילס את דרכו לתודעתי בין סדקי המרצפות ומשקופי החלונות, משנה ומעוות את העולם בעצם היתכנותו. העיניים ראו, האוזניים שמעו, וכמו בחזונו של לאבקרפט, נאלצתי לבחור בין אפלה ושכחה – לבין טירוף.

באחת האפיזודות ב״קריאתו של קת׳ולהו״ שבהן אנו נפגשים עם הטירוף הזה, מספר שוטר – המפקח לֶגארָס מניו אורלינס – על פשיטה ומעצר המוני של "בני כלאיים" שקיימו טקס מפלצתי אי שם, עמוק בביצות של לואיזיאנה:

"רק השירה או השיגעון יעשו צדק עם הצלילים אשר עלו באוזני אנשיו של לגראס בשעה שפילסו את דרכם בסבך השחור לעבר הרשף האדום והלמות הטאם־טאם העמומה. איכויות הקול הטיפוסיות לאדם נבדלות מאיכויות הקול הטיפוסיות לחיות. ומה נורא לשמוע את הקול האחד בשעה שמקורו אמור להפיק את הקול האחר."

תמונה: מתוך הסרט ״The Call of Cthulhu”, בבימוי אנדרו לימן, 2005

דבריו מעבירים בי רעד בלתי רצוני, ומעוררים את השאלה: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים ״חיות אדם״? כשמגיעים המפקח לגראס ואנשיו לקרחת היער, הם חוזים שם בפולחן בלתי ניתן לעיכול: בני אדם, או בני אדם למחצה, רוקדים לפעימות תופי הטאם־טאם סביב גופותיהם השרופות של בני המושבה הסמוכה, אותם חטפו והקריבו לאלוהות קדומה ואפלה. לא ניתן לחזות בזוועות שכאלו מבלי לשאול מה מוביל אנשים לבצען, ואיך אפשר לוודא שלא יישנו לעולם. אך כשהמפקח מתחקר את אחד ממנהיגי הכת, ההסבר שהוא מקבל מוביל ליותר שאלות מתשובות:

"הכת לא תמות לפני שהכוכבים ישובו ויהיו נכונים, והכוהנים הסודיים יוציאו את קת׳ולהו הגדול מקברו לְחָיוֹת את נתיניו ולכונן מחדש את ממשלתו על הארץ. ונקל לתת סימנים בשעה הזאת, כי בני־אנוש יהיו כקדמונים הגדולים; חופשיים ופראים, יתעלו על הטוב ועל הרע וישליכו מעליהם חוקת אלוהים ואנשים וכל האדם צועקים והורגים והוללים ביום חגם. והקדמונים שאך־זה שוחררו יורו להם דרכים חדשות לצעוק ולהרוג ולהתהולל ולהתענג, וכל הארץ בוערת לתאווה בשואה של חופש ואבדן־חושים."

כשאני קורא שוב את השורות הללו, קשה לי שלא לתהות לגבי אותם ימים בהם הכוכבים ישובו ויהיו נכונים. וקשה לי שלא לדכא כמיהה, שעולה לרגע, להתהוללות תחת אורם המוזר והקודר. לצעקת החופש החייתי, שמעבר לטוב ולרע, שלבטח תצא מגרוני ושתשחרר אותו מאנושיותו, כשהכוכבים ירחפו במקום זה במסלולם.

אבל הכמיהה מנצנצת רק לרגע. עד שאני נזכר שגם אני, כמו דמות בסיפור של לאבקרפט, נסתי על נפשי כשחזיתי בזוועה של שואת החופש הדה־קולוניאלי, ובאבדן החושים שבא איתה. ועדיין, הזוועה הזאת רודפת אותי בלילות, בחלומות צלולים וברורים ששולחים אותי ליקיצה קרה ומיוזעת. קריאות אקסטזה מגואלות הדם מהעוטף ממשיכות להדהד. הן מוצאות גוף־מארח חדש בציבור הישראלי שמחפש ללמוד דרכים חדשות להרוג, ולהתעלות מעל הטוב ומעל הרע.

ב"הצל מעל אינסמאות'" – סיפור נוסף של לאבקרפט מסדרת ״מיתוס קת׳הולו״ – המספר מגלה עיירת נמל נוראה שגם בה בני כלאיים, חצאי־אדם חצאי־מפלצות ימיות. אך בשונה מסיפורים אחרים, אחרי שהגיבור נס על נפשו הוא מגלה בשורשי עץ המשפחה שלו קשר לעיר הארורה. אט אט מתחיל גם הוא לקבל על עצמו סממנים ימיים. הזוועות שהחרידו אותו בתחילת הסיפור הופכות בראשו לנפלאות.

גם בי, האימה והדחייה מהמפלצת מתחלפות אט אט בהיענות לפתיינותה. למה שלא אהרוג ואנקום וארקוד על הדם סביב מדורת השבט בריקוד אקסטטי שמתאפשר רק לגוף שהמוסר אינו מכביד עליו עוד? למה שלא אתמסר לזרמי הים ולבני הכלאיים שהם צאצאיו של איחוד טמא בין בני אדם והישויות העתיקות שחיות במעמקים? הלא גם אני משתייך לשבט, והאין זו זכות האבות שלנו? בבקרים, כשאני קם מחלומות הבלהה, שוטף את פניי ומביט במראה, אני תוהה אם תווי הפנים שלי מידַמים יותר לאלו של בני הכלאיים, ואם יום אחד עוד אתפוס את מקומי ביניהם, במעמקים.

תמונה: מתוך ״קריאתו של קת׳הולו״ כפי שהודפס לראשונה בכתב העת Weird Tales בשנת 1928

*כל הציטוטים מתוך: "קריאתו של קת'ולהו / הצל מעל אינסמאות'", בתרגום עודד וולקשטיין. הוצאת פרדס, 2020.