בשנה האחרונה גילינו שהאימה לא עשויה מקשה אחת. יש מאה סוגים של בהלה ובלהה, יש אלף גוונים של שחור, יש אינספור דרכים להפחיד אותנו. בעל כורחנו הפכו אותנו למומחים, לימדו אותנו להבחין בדקויות שבין אימה ואימה.
לפני אוקטובר 2023 חיינו את האימה ההרגלית. זו האימה של מי שגר למרגלותיו של הר געש, ויודע שבכל רגע האסון עלול להתפרץ עליו. זו הייתה אימה שאננה, בהלת רקע שמתמזגת בהמולת החיים הרועשת. כבר חשבנו שאנו בטוחים, שההר רדום, ואז תקפה אותנו האימה הטהורה של הרגע שבו התפרץ ההר בזוועת פתאום: לַבָּה לוהטת מיהרה לעברנו; ענני גז רעיל השחירו את כחול הרקיע; הרגשנו את חיינו מתמוטטים ברגע אחד. התלבטנו אם לברוח או להסתתר, אם יש בכלל מקום להסתתר בו.
ואז באה האימה שאחרי: האימה היומיומית. ההר ממשיך להתפרץ, אבל לאט יותר, בזחילה מייסרת. הל בּה ממשיכה להתקדם, ממשיכה להתקרב, ובכל יום נשרפים עוד בתים – אבל אנחנו מנסים להמשיך, מנסים לחיות את חיינו. לרגעים זה מצליח לנו, אבל לפעמים אנחנו מרימים ראשנו ורואים שהעננים השחורים עדיין מתאבכים מעל ההר. זוהי שגרת האימה.
שגרת אימה: את קוראת חדשות שבוע כן שבוע לא. בלילות את עדיין נועלת את הדלת גם עם שרשרת הביטחון. אתה כבר חזרת מהמילואים, אבל יש לך חברים שעוד נמצאים שם. אתה עובר ליד כיכר החטופים וחושש להרים מבט. את נזהרת שלא לדעת יותר מדי על מה שקורה בעזה. את לומדת לא להרגיש את כאב העולם שסביבך, לפחות לא כל הזמן. את תחושות המועקה אתה מרכז לשעות הקטנות של הלילה. אם אתה צריך קופסה של טונה, אתה מוציא אותה מתיק החירום שמיקמת ליד הדלת.
וכל אותו הזמן הל בּה ממשיכה לבעבע, וההר ממשיך לעשן, ומדי פעם ישנן התפרצויות משנה קטנות שהולכות ושוחקות אתכם. אתם מבינים שההתפרצות הגדולה הבאה היא רק עניין של זמן. שהיא כמעט בלתי נמנעת. אתם עומדים בפני בחירה: או לברוח, הרחק ככל שניתן – או להישיר את המבט. לעלות לסיפו של ההר ולהביט עמוק אל תוך התהום.
ואולי החברה כולה מתארגנת מחדש מסביב לתהום. חלקנו מתעלמים מקיומה, חלקנו משותקים מרוב פחד, ואחרים מרגישים שאין להם ברירה אלה לרדת ולחקור אותה. אלו הם אמני האימה. הם צוללים למעמקים, כמו שולי פנינים, קרועים בין הרצון ללקט עוד פנינה אחת ובין ריאותיהם הזועקות לאוויר. אמני האימה יורדים לשאול בעיניים פקוחות, כמו אורפאוס, כמו אודיסאוס, כמו דנטה – או שימצאו את מה שחיפשו, או שיאבדו הכול ברגע אחד. אמני האימה מודעים לעומקו של הבור, לסכנה הממשית של הירידה, אבל אם עיניהם יתרגלו לחושך, אם יצליחו לנשום בתוך העשן הסמיך, יחזרו משם עם אוצרות, עם בשורה עבור אלו שנותרו למעלה.
אנחנו רוצים להיעזר באוצרות שהעלו אמני האימה שקדמו לנו. זה הזמן לצפות שוב בסרטי האימה האהובים עליכם, לקרוא את הקלסיקות של האימה הספרותית, לחזור לסיפורים המבעיתים של המיסטיקה היהודית, להעלות מחדש את ״הדיבוק״, לכתוב מאמרים על שדים נשכחים ומפלצות קמאיות, לחשוב על ערפדים, על יערות אפלים, על טירות גותיות מתפוררות, על אפוקליפסות מקראיות. זה הזמן לצרוך את הקאנון של האימה מכל סוגיה.
זה גם הזמן ליצור ספרות אימה חדשה. להביט אל תוך התהום, לחקור את מעמקיה, ולשלות מתוכה את הבהלות והבלהות שמבעבעות בה, ובנו. יצירות האימה שייצאו מכאן בשנים הבאות, במידה ויהיו כנות, במידה ויהיו קשובות לרגע, יהיו צבועות בגוון מקורי, בטירוף ובייאוש שהולמים את עומק הסיוטים שלנו.
הטו אוזן לאימה, הביטו לתהום, היו אמנים של אימה.