לעברת את האימה

---

ספרי לנו איך התחלת לעבוד על הספר.

הייתי בפסטיבל סרטים יהודיים בטורונטו, ומנהל הפסטיבל גרר אותי להקרנת חצות של סרטי אימה ישראלים. אמרתי לו: עזוב אותי, אני בכלל לא אוהבת אימה, אני עייפה. הוא אמר לי: תסמכי עליי, את חייבת לראות את זה. הסרט ראשון שצפיתי בו היה ״מורעלים״ של דידי לובצקי (2011), מעין זוֹם־רוֹם־קוֹם – קומדיה רומנטית עם זומבים – שמתרחש בבסיס צבאי. סרטים ישראלים בשנות התשעים ובשנות האלפיים התמקדו בדרך כלל בדרמות משפחתיות, בסיפורים על הסכסוך, או שהיו מותאמים לפסטיבלים באירופה. אז ״מורעלים״, שהוא סרט מאוד מצחיק, היה כמו משב רוח רענן. דידי היה נוכח בהקרנה, ותוך זמן קצר הפך למדריך שלי לכל מה שקשור באימה ישראלית. לא תכננתי לכתוב את הספר, אני כנראה האחרונה שהייתה אמורה לכתוב אותו, כי אני לא חובבת אימה, אבל פשוט התאהבתי בסרטים. נתפסתי בדיבוק שלהם, ולא יכולתי להשתחרר ממנו עד שהספר יצא.

 

סרטי אימה הם תמיד אלגוריה למשהו אחר. מה היית אומרת שהם מסמלים עבור החברה הישראלית? ומה יכולה להיות המשמעות שלהם עכשיו?

אני חושבת על זה כל הזמן. מה שמאפיין את סרטי האימה הישראלים זה ששום דבר בהם לא מגיע מהחוץ, לא איומים, לא מפלצות, כל האימה היא תוצרת בית. גם בסרטי זומבים וגם בסרטים שיש בהם סוג אחר של מפלצת או רוצח סדרתי, זה בא מתוך החברה הישראלית. בדרך כלל העלילה מתרחשת במוסדות הכי פרדיגמטיים של החברה, לרוב בצבא. ״מורעלים״, למשל, מתחיל בכך שהצבא שולח חיסונים פגומים לחיילים, מה שהופך אותם לזומבים. זה דבר שהדהים אותי בסרטים הישראלים. הרי בישראל יש מנטליות של מצור: מחבלים, סוריה, איראן – יש לנו רשימה שלמה של אויבים ותוקפים, יש לנו אנטישמים באירופה. אבל בסרטי האימה אין מחבלים, אין פלסטינים, אין אנטישמים, אין כמעט הד של השואה. בעולם, לעומת זאת, יש כל כך הרבה סרטי אימה על נאצים ועל השואה, זה ממש תת־ז׳אנר, אבל כאן כלום. הסרט ״מסווג חריג״ (בועז ארמוני, 2015) מתרחש בבסיס צבאי. הגיבור חושב שמחבלים הגיעו לחטוף אותו, אבל זה מתברר כמתיחה, אלו החבר׳ה שלו שמתעמרים בו. בסרט ״מקוללים״ (יבגני רומן, 2018) חבורה של חיילים עורכים סיור בנגב ונרדפים על ידי רוחות של בדואים שנהרגו או גורשו בנכבה, אבל האימה האמיתית מגיעה לבסוף מהחיילים שהורגים אחד את השני.

הספר נכתב הרבה לפני שבעה באוקטובר. האם ההבנות שלך לגבי אימה ישראלית השתנו בדיעבד?

זיגפריד קרַקַאוּאֵר, שהיה חוקר קולנוע יהודי־גרמני, כתב ספר על קולנוע אקספרסיוניסטי (״מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הקולנוע הגרמני",1947) שבו הוא טען שהאקספרסיוניזם ניבא את הפשיזם. במובן מסוים, אפשר לטעון שסרטי אימה ישראלים ניבאו את הטבח. האלימות כבר הייתה מורגשת באוויר, והיוצרים המקומיים קלטו אותה והכניסו אותה לסרטים, גם בלי להבין את זה מראש. יש המון הכחשה בסרטי אימה ישראלים, כאילו אנחנו באי בודד, ולא מתייחסים בכלל לכל מה שקורה מסביב. לסבל שאנחנו גורמים, לאלימות שאנחנו גורמים. אנחנו מבינים שאיזשהו רוע צריך לבוא, ואז הוא בא מבפנים. אנחנו לא מודעים לזה שיש אנשים אחרים בעולם. בשבעה באוקטובר, בשעות של ההתקפה, פתאום גילינו שיש אנשים אחרים, והם יכולים לגרום לנו הרבה יותר כאב ונזק ממה שחשבנו.

 

את אומרת שפחדנו מהדברים הלא נכונים?

לא. אני חושבת שלא פחדנו, כי לא חשבנו. חשבנו שהצבא שלנו כל יכול, שהוא תמיד יגן עלינו. בסרטי אימה אפשר לראות שאנחנו יודעים שאנחנו מפלצות, אבל שלא ידענו איזה נזק אנחנו גורמים לצד השני. רק לעצמנו.

 

בימאים של סרטי אימה ניסו להעביר מסר פוליטי דרך הסרטים שלהם?

לא באופן מודע. יצא לי לדבר עם כמה בימאים של סרטי האימה ישראלים, ורבים מהם אמרו לי שלא היה להם עניין לעשות סרט פוליטי, הם פשוט רצו לעשות סרט מהנה, מהסוג שהם אוהבים לצפות בו. אבל אי אפשר לקחת ברצינות מה שאמן אומר על היצירה שלו. משהו גדול יותר תמיד מדבר דרכו. הדבר השני שהם אמרו, זה שהם רצו לעברת את האימה. נדמה לי שנבות פפושדו (״מי מפחד מהזאב הרע״, ״כלבת״) השתמש בביטוי הזה. כמו שיש אימה שמשתמשת במפלצות, בסטראוטיפים ובנורמות חברתיות של נוצרים או של אמריקאים – כך אנחנו רוצים למקם את האימה כאן. המניע אינו בהכרח אידיאולוגי או פוליטי, אלא עניין של פרשנות או של אדפטציה מקומית.

 

ישנה מגמה של סרטי אימה יהודים בעולם, כמו ״אשכבה״ (2019) ו־״Attachment״  (2022). יוצרים בחוץ לארץ משתמשים באלמנטים של מיסטיקה יהודית כדי להפחיד את הקהל.

כשדיברתי עם הבמאי של ״Attachment״ הוא אמר שבסרטי אימה מרבים להשתמש בקוסמולוגיה הקתולית, והוא רצה לעשות ״שלנו״. איזה מפלצות יש לנו? דיבוק, וכמובן, האמא

היהודייה. אותו דבר עם ״ג׳רוזלם״ של האחים דורון ויואב פז (JeruZalem, 2015). הם אמרו שתחיית המתים היא בילט אין ביהדות. כשציון ברוך עושה את ״ג׳ודה״ (סדרת ערפדים ישראלית,2017–2020) הוא לוקח את הערפד, עם כל המטען התרבותי־חברתי הנוצרי שלו, ומעביר אותו תהליך של גיור. הפחד מהחי־המת, מהיצור שהוא על הגבול, הוא אוניברסלי. זומבים הם טרופּ שהופיע בנקודה מסוימת של ההיסטוריה הקולנועית בשנות השישים, עם הסרטים של רומרו. כשמעבירים אותם לבסיס צבאי ישראלי, זה עושה משהו מעניין.

איפה אימה ישראלית מתמקמת בשוק הגלובלי?

חלק מהסרטים הישראלים לא נעשו בהכרח לקהל ישראלי, הם חלק מזירה שלמה של global horror . לקהל היום יש תאבון לדברים ייחודיים, לאימה מנורבגיה, לאימה מטורקיה. אימה יהודית או ישראלית גם נופלת בקטגוריה הזו. ירושלים למשל, זה מותג, וככה גם ה־IDF. הסרט ״ג׳רוזלם״ הצליח בעולם בצורה יוצאת דופן, וגם ״הגולם״ (2019) של אותם יוצרים.

 

ומה לגבי הקהל הישראלי?

שוק הקולנוע בארץ הוא נושא מסובך. הסרטים שמצליחים כאן בבתי קולנוע הם קומדיות, סרטי חבר׳ה, סרטי ילדים. סרטי האימה הישראלים, ברובם, לא באמת מנסים להפחיד, חוץ מ״מקוללים״. הם קומדיות, ויש סיבה לזה שהם קומדיות. ראשית, זול יותר להפיק קומדיה, ושנית, אין כאן מסורת של יצירת אימה קולנועית. כשעשו את הסרטים הראשונים, היוצרים הזמינו אנשי צוות מקנדה ומארצות הברית כי הם לא ידעו איך לעשות דם ואפקטים מיוחדים.

 

אולי המציאות שלנו כל כך מפחידה שאין לנו צורך לפחד מול המסך.

בסרטי מלחמה היום מראים דברים נוראים, אבל בסרטי אימה ישראלים הופכים את הנורא למצחיק. זה תהליך מעניין בעיניי. ברגע שמשהו מצחיק, אז הוא גם מתנכר לדבר שהוא צוחק עליו, מעורר ציניות ולא מאפשר הזדהות. הבמאי הישראלי, שהוא חייל לשעבר, מסמן גבול בין הדברים שעברו עליו למה שהוא מראה על המסך. לעשות סרט אימה מפחיד רציני, היום בישראל, זה כמעט לא נעים.

 

את חושבת שמעתה והלאה סרטי אימה בישראל יהיו פחות מצחיקים?

אני לא יודעת אם יהיו עוד סרטי אימה. עצם זה שבימאים ישראלים בכלל עשו כאן סרטי אימה, זה מעיד על איזה ביטחון לאומי, כאילו אנחנו בסדר, כאילו אנחנו מדינה ככל המדינות, ולא יושבים על פצצה שיכולה להתפוצץ כל רגע או על סבל של מיליונים. סרטי אימה נוטים להופיע בתקופות די נורמליות. קשה לתאר שמישהו יעשה סרט אימה על השואה בזמן מלחמת העולם השנייה, זה דורש מרחק. אם יעשו כאן סרטי אימה שיתייחסו לאימה האמיתית שהתרחשה, זה ייקח עוד זמן.

 

איך הולך עם הספר?

הנושא של אימה ישראלית גורם לאנשים אי נוחות כרגע. כריכת הספר – עם דימוי של חיילים מתים והכותרת New Israeli Horror באותיות אדומות גדולות – נראית כאילו היא מתייחסת לאירועי שבעה באוקטובר. חוץ מזה, צריך המון אבטחה היום כדי לקיים בחוץ לארץ אירוע שקשור לישראל. הייתי באירוע לכבוד התערוכה של זויה צ׳רקסקי בניו יורק, ובאמצע השיחה התפרצו מוחים כמה פעמים כדי להפריע. כל כמה דקות קמו קבוצה של צעירים וצעקו שישראל גורמת לג׳נוסייד. הגיעו מאבטחים של המוזיאון ומשטרה. זה היה מאוד אלים.

 

אמרת קודם שאת לא אוהבת סרטי אימה. האם שינית את היחס שלך לז׳אנר בעקבות כתיבת הספר?

כן ולא. יש לי הערכה ענקית היום לסוגה עצמה, כיוון שיש לסרטי אימה יכולת לנבא או לתפוס תהליכים מאוד עמוקים שעוברים על החברה, כאלו שעיתונאים למשל עדיין לא מצליחים לתפוס. הסרטים מנסחים משהו מהתת מודע שעדיין לא הספיק להתנסח בעולם. מבחינה אישית, אני לא מסוגלת היום לראות אפילו מותחנים. נגיד אם יש בהם עלילה של חטופים, אני בקלות מקבלת טריגרים. אבל להפוך את הטראומה לסיפור זה דבר חשוב כדי להתגבר עליה. האימה חשובה באמת, רק צריך לתת לזה עוד קצת זמן.