אימה | המוות הטוב של הזומבים

הסצנה הפותחת את הסרט "שחר המתים", בעיבוד המצליח של זאק סניידר משנת 2004, מציגה את גיבורת הסרט אנה כשהיא חוזרת הביתה מעבודתה כאחות בבית חולים. בעודה מחנה את מכוניתה, היא מברכת לשלום את בת השכנים המתוקה שנוסעת על גלגיליות ברחוב. היא נכנסת הביתה ובן זוגה לואיס ממתין לה במיטה. הוא מספר לה מי הודח בתוכנית הריאליטי החביבה עליהם, הם מפטפטים על החופשה המשותפת, ועושים אהבה במקלחת.

אבל באישון לילה, כשהם ישנים, לואיס מתעורר. הוא רואה את בת השכנים עומדת בחשיכה ללא ניע בפתח חדרם. הוא מתקרב אליה ומבחין בפניה המעוותים שדם קרוש מנמר אותם. היא נושכת אותו בצווארו. אנה נזעקת אליו, חרדה לשלומו; היא גוחנת אליו ומנסה לעצור את הדימום. עד מהרה היא מגלה שלואיס אינו מי שהיה: הוא מנסה לתקוף אותה כשהיא זועקת מרה. עליה להסתגל במהירות לכך שהגבר שאותו היא אוהבת שינה את צורתו. בהמשך הסרט, היא תזהה אותו בתוך המון הזומבים, תירה בראשו, ואז תקרוס ותתייפח.

היחס לאדם אהוב שהופך לזומבי הוא מוטיב ז'אנרי קבוע; הוא מופיע כמובן בטרילוגיה המכוננת של רומרו: "ליל המתים החיים" (1968), "שחר המתים" (1978) ו"יום המתים" (1985), בשלל העיבודים והחיקויים שלה, וגם בסדרות טלוויזיה מצליחות כמו "המתים המהלכים" (2011–2022) או ״Z nation״ (2014–2019) כמעט בכל נרטיב זומבים נוכח מפגש בין הגיבור שנאבק על הישרדותו לבין אדם יקר לו שהפך למת־חי. זה יכול להיות בן או בת זוג, ילד, הורה, אח או חבר, ולעתים גם מי שהיה שותף קרוב לקבוצת השורדים וננשך במהלך המסע המשותף. הגיבור נדהם מהגילוי, וניצב מול דילמה רגשית מערערת: האם להרוג את יקירו באופן סופי, או לחוס עליו?

התמה הזו כה שכיחה בסרטי זומבים, עד שפתרון הדילמה נעשה טריוויאלי למדי: הציווי המוסרי הוא להרוג את האהוב הנגוע בכוונה תחילה, כדי לא להותיר אותו במצב המזוויע של חוסר הכרה או מודעות. הרצח הזה רחום: משמעו לספק לו מוות יאה, ואף לכבד את מי שהיה בחייו.

הדילמה הבדיונית הזו אינה זרה למציאות החיים של רבים מאיתנו. לפני זמן מה הייתה לי שיחת נפש עם אישה זרה שפגשתי בבית חולים גריאטרי. אביה שכב במיטה הסמוכה לזו של אבי, והיא ישבה לצידו מעברו השני של הווילון, שהיה פתוח לרווחה. אביה היה מוטל במיטה על גבו, מהמהם וממלמל לעצמו. היא סיפרה לי שהוא דמנטי וסיעודי. הוא כבר לא מזהה אותה ולא מסוגל לקום מהמיטה לבדו. סניטרים החליפו לו את החיתול והושיבו אותו בכיסא. פיו נפער בזעקה חייתית; מן הסתם פחד מהתזוזה. התקשורת היחידה ביניהם התרחשה כשהיא האכילה אותו בכפית: רסק כתום, רסק צהוב, רסק חום.

זומבים, כמו שאר המפלצות בסרטי אימה, משמשים תמיד כמטפורה תרבותית: הם מעידים על חרדות קולקטיביות סמויות ומפעילים אותן. חלק ניכר מהתיאוריה הביקורתית שעוסקת בזומבים מתמקדת בהקשר המעמדי: היא רואה בהם המון חסר תודעה (או שנתון לתודעה כוזבת), שנופל קורבן להיפנוזה של תרבות ההמונים. כתוצאה מצריכת יתר הוא נכנס לטראנס תודעתי שגורם לו למכור את אנרגיית החיים ואת ההומניות שלו למערכת הקפיטליסטית המנוכרת. הוא מסתער על שערי הקניון ומבקש עוד ועוד, ולעולם אינו שבע.

פרשנות חלופית מזהה בהמון הזומבים דימוי של חברה שוויונית־אוטופית לכאורה, שבה לא קיימים הבדלים של מגדר, גזע או דת, ולפיכך היא מאיימת על העולם ההיררכי הישן והמסואב. ואפשר גם לראות בסרטי הזומבים נרטיבים שמרניים, שמצביעים על סכנות פוליטיות שאורבות לציבור האמריקאי. הזומבים הקולנועיים נוצרו במקביל לתנועה לזכויות השחורים, והם אכן עוצבו לפי המוסכמות החזותיות של עבדים, לדוגמה בלבושם. מאוחר יותר, הזומבים דימו את האיום שנשקף מצד מהגרים מוסלמים או אפילו מכוחות ליברלים, שמבקשים לצנזר או להכחיד את אורח החיים הפרברי־שמרני ואת המשפחות הגרעיניות שניצבות בבסיסו.

אבל השיחה עם האישה בבית החולים גרמה לי לחשוב באופן אחר על זומבים. הסרטים הללו דנים ללא הרף בדילמות מוסריות שנוגעות באופן ניהול המוות ובהקשרים המוסריים שאופפים אותו. הזומבים מממשים בהווייתם את ״המוות הלא־יאה", הלא מכובד, שבו אדם כבר אינו עצמו. השורדים חרדים ממוות דומה – הם חפצי חיים, אבל בצוק העיתים מבקשים לעצמם ולקרוביהם מוות נכון.

תמונה: ״All is Vanity", מאת C. Allan Gilbert, 1892

בתקופה הוויקטוריאנית, המושג "מוות טוב" (A Good Death) היה משאת נפש: הוא תיאר אדם שמצוי בשלווה במיטתו ומוקף בבני משפחה ואהובים, המספקים לו טיפול מיטיב. הוא מעניק לאהוביו צוואה רוחנית, נפרד מהם, ושוקע בשינה שממנה לא יקיץ עוד. אבל "המוות הטוב" נדיר בתרבות העכשווית. רק אחד מחמישה אנשים בעולם המערבי מת בביתו. הרוב מתים בבתי חולים, בהוספיסים, בבתי אבות או במוסדות גריאטריים. החולה בדמנציה או באלצהיימר, או מי שנתון במצב סיעודי, נשאר לפני מותו כקליפה של אנושיותו. הוא כבר לא דומה לעצמו: חסר תודעה, זיכרון או שפה. כבר אי אפשר לתקשר איתו. הוא מחובר רק לצרכים הגופניים הבסיסיים ביותר. הוא מסמן את הזללנות האכזרית של המוות – בדיוק כמו הזומבי.

אף אחד לא רוצה למות כך. האישה שאיתה דיברתי הסתכלה על אביה ואמרה: "זו לא דרך ללכת". כאב לה לראות את אביה כך, במחזה מתמשך של בושה והשפלה; זה לא הוא, הוא לא היה רוצה לסיים כך את חייו. שנינו התלוננו על כך שהממסד הרפואי מבקש להאריך את משך החיים, על חשבון איכותם. היא סיפרה שאחיה חולק עליה ביחס לדילמה המוסרית: האם "מנתקים מהמכונה", כלומר מספקים מוות מכובד, או מאריכים עוד ועוד את החיים שאינם חיים. היא נדה בראשה, והוסיפה "אני מתפללת שלא אגמור ככה". כולנו חרדים "לגמור ככה". אנחנו מפחדים להימנות על האוכלוסייה הזו, בדיוק כמו השורדים מול הזומבים.

סיפורי הזומבים העכשוויים מציגים אסטרטגיות תגובה למוות לא מכובד: אם אדם אהוב נדבק, האם יש לחסל אותו, או לתת לו להישאר במהות הזומבית, נתון באזור דמדומים שבין החיים והמתים? בתוך המהומה האלימה של ריצוץ ראשים ומאבק על הישרדות מול המון צמא דם, הסיפורים הללו משתמשים ברגעים אנושיים כדי לחשוף את החרדה החברתית האקטואלית מפני מוות רע, האורב לכולנו. סיפוריהם של הזומבים ניצבים מול התרבות הרפואית המערבית ומול ערך החיים־בכל־מחיר שהם מקדמים; הם מציעים הנחייה מוסרית של ויתור וגאולה, שעדיין לא זוכה להכרה תרבותית פורמלית. הזומבים שלנו כבר לא יזכו למוות טוב, אבל מוטב לגאול אותם מהמוות הרע.