צלילת עומק | צילומי מסך עתידיים

"אני לא רואה עתיד"

בשבעה באוקטובר 2023, אנו, שבתינו וחיינו ממוקמים בין הנהר לים, מצאנו את עצמנו בהווה בלתי מוכר. מאז, יותר מדי מאיתנו איבדו את בתיהם, יותר מדי מאיתנו איבדו את חייהם, ורובנו מצאנו את עצמנו בחוסר מסוגלות לדמיין עוד את העתיד.

גם אני אבדתי, איבדתי את עצמי, במחנק, אפלה, אבל, דאגה ליקרים לי; זאת בעוד אני צופה בארצי-מולדתי מאבדת בעצמה את עצמה לדעת, מאבדת את נפשה, פוסעת צעד אחר צעד אל תוך תהום עמוקה של פחד, שנאה, גזענות ואלימות. ספרה של הסופרת והאקטיביסטית רבקה סולניט (Rebecca Solnit), תקווה באפלה (Hope in the Dark, 2004), פקח את עיני. האפלה של סולניט אינה מקום לעצב או יאוש; הטענה של סולניט היא כי דווקא במעמקי האפלה, דווקא בחשכת אי-הוודאות, רק שם ניתן למצוא תקווה.

"Hope locates itself in the premises that we don’t know what will happen and that in the spaciousness of uncertainty is room to act." – Rebecca Solnit

סולניט מעודדת אותנו לחפש ולמצוא תקווה גם הרחק מאור פנס הוודאות. מכאן שתקווה אינה "דבר", שם עצם אלא פעולה מודעת, היא אינה משהו לקבל או לאבד, תקווה היא עשייה. עשייה שאנו, המחוייבים לעתיד של צדק ושוויון במולדתנו המשותפת, צריכים להשתפר בו, ושיפור דורש תרגול.

מאז פרוץ המלחמה, ביתר שאת מבעבר, אנו בתנועת השלום הישראלית-פלסטינית "ארץ לכולם—שתי מדינות, מולדת אחת", מנסים ללמד ולתרגל את אותה תקווה עיקשת באפלה. בחודשים האחרונים פיתחתי מתודולוגיה חדשה לדמיון פוליטי. היא סובבת סביב תרגיל פשוט המזמין משתתפות ומשתתפים ליצור במהירות תמונות מגוונות של עתידים אפשריים בצורה של "צילומי מסך" משורבטים על תבנית נייר טלפון נייד, ולאחר מכן למפות יחד את הפוטנציאל שלהם.

השתמשתי בגרסאות שונות של סדנה זו עם מגוון רחב של משתתפות ומשתתפים בתחומים שונים: אקטיביזם שלום ואקלים, עיצוב, תכנון ערים, אמנות, מחקר ואקדמיה, מדיניות, מנהיגות קהילתית, נבחרי ציבור וחברי פרלמנט, צעירים – מישראל ופלסטין, ועוד. עד כה למעלה מאלף השתתפו בגרסאות שונות של הסדנה כשאנו מעבירים אותה מדי שבוע לאורך חודשים ארוכים. נדמה שיש דרישה, ביקוש לדמיון פוליטי.

השראה

בוקר אחד בנובמבר 2008, בעוד אני עושה דרכי החוצה מתחנת רכבת תחתית במנהטן, הוגש לי עיתון בחינם. זה היה ​​שבוע בלבד לאחר שברק אובמה נבחר לנשיאות ארה"ב, תחת הסיסמה והפוסטר המוכר: "תקווה". הכותרת הראשית בעיתון שחולק בחינם הכריזה: "מלחמת עיראק הסתיימה". העיתון אינו סתם עיתון אלא הניו יורק טיימס, ובמהדורה מיוחדת המתוארכת 8 חודשים לעתיד (4 ביולי 2009). כל סיפור במהדורה, כל מכתב לעורך, כל תיקון וכל מודעה ייצגו עולם שהשתנה לטובה (מנקודת מבט פרוגרסיבית): "חוק שכר המקסימום עובר"; "תעשיית הנפט המולאמת תממן את המאבק בשינוי האקלים"; "הלימוד בכל האוניברסיטאות הציבוריות – חינם"; "חוק ביטוח בריאות ממלכתי עבר"; וכו'… כותרת המשנה הייתה "כל החדשות שאנו מקווים להדפיס", ניסוח מחודש, חתרני ושנון, של המוטו המפורסם של הניו יורק טיימס (במקום All the News That's Fit to Print, המוטו היה All the News We Hope to Print – א"א).

הפרויקט המפורסם של קבוצת ה"יס מן" (The Yes Men), סטיב למברט (Steve Lambert) ואחרים, היה ועודו השראה עצומה עבורי. הפורמט הטקסטואלי של הסיפור החדשותי שימר את כוח המשיכה והנגישות של סיפורי מדע בדיוני (או ספרות ספקולטיבית), ובנוסף, העיתון כאובייקט מוכר-מוזר והפעולה הפרפורמטיבית של הפצתו וקריאתו במרחב הציבורי, פעלו במישור נוסף, של יצירת עיצוב בדיוני (Design Fiction), כפי שניסח זאת היטב הסופר ומבקר התרבות ברוס סטרלינג:

"Design fiction doesn’t tell stories — instead, it designs prototypes that imply a changed world."

אותה מהדורה מיוחדת של הניו יורק טיימס (NYTSE) סיפקה שלל סיפורים ואיתם גם אב-טיפוס שהדגים באופן אקטיבי, בעולם; כיצד זה יתממש, ייראה, ירגיש, אם וכאשר חדשות כאלו יגיעו לרחובות. כמו ממצא ארכיאולוגי, אך מהעתיד, נדרש לא מעט דמיון כדי לעצב מחשבתית את המציאות ממנה הגיעה המהדורה המיוחדת ושאותה היא מתארת. עם זאת, ובעודו השראה גדולה, הפקת פרויקט כמו המהדורה המיוחדת של הניו יורק טיימס דרשה לא רק דמיון עשיר, אלא זמן, מאמץ, כישורים ומימון, אף אחד מהם לא עמד לרשותנו לטובת הסדנה הזו.

בימינו, סיפורי בדיון ובדיה (ומדי פעם גם קצת אמת) מועברים אלינו באופן אלחוטי ומיידי, היישר לכיס. הטלפון הנייד הוא הערוץ העכשווי לעולמות שאנו מדמיינים, בין אם הם מבוססים על מציאות אובייקטיבית, בין אם לאו. צילום מסך מהנייד מקפיא רגע חולף בזמן, ויש בו מקום מוגבל מאוד (פיסי ומחשבתי) עבור מידע והקשר. פורמט צילום המסך יכול לשמש הן עבור ספרות מד"ב מינימליסטית והן כיצירת עיצוב בדיוני, כממצא ארכיאולוגי-דיגיטלי מהעתיד. בסדנה אנו מייצרים ממצאים כאלו ועושים בהם שימוש.

תבניות של צילומי-מסך עתידיים

פורמט צילום המסך הוא רפרנס לכרטיסיות נייר המודפסות ומשמשות בסדנה. עיצבתי שש תבניות, שישה סוגים של צילומי מסך, עליהן המשתתפות והמשתתפים יכולים לכתוב ולשרבט:

• פוסט מדיה חברתית מעתיד אפשרי: מה מישהי או מישהו ירצו להעלות כפוסט במציאות העתידית המדומיינת? מי הם? (מוֹנוֹלוֹג)
• צ'אט בין שני אנשים או יותר בעתיד האפשרי: מי אלו? על מה השיחה? מה מערכת היחסים ביניהם? (דִיאָלוֹג)
• התראה (נוטיפיקציה) שהתקבלה בעתיד אפשרי: זו יכולה להיות כותרת קצרה מאפליקציית חדשות, אבל גם הודעה מאפליקציית כושר, תזכורת לאירועי יומן, אפליקציית לימוד שפה וכו'… (מידע חיצוני)
• שאלה לסוכן AI עתידי: במקרה זה אנו מתעניינים יותר בשאלה (האנושית) הנשאלת מאשר בתשובה "המלאכותית". (משמש לעתים קרובות עבור דיאלוג פנימי)
• מפה של האזור בעתיד אפשרי: אילו שכבות יוצגו מעל גיאוגרפיה בסיסית? (השתמשתי גם במפות רחוב כשהתמקדנו ספציפית בהקשר עירוני)
• תמונה שצולמה בעתיד אפשרי: מה יגרום לאנשים לרצות לתעד רגע מסוים בתמונה? למה הם עדים? (אנחנו מעודדים שירבוט ודמויות-מקל לטובת נגישות ומהירות)

ציר השינוי 

בחלק התחתון של כל כרטיסייה יש ציר המציין תקופה של שינוי המתרחשת אי-שם בעתיד האפשרי ממנו נלקח צילום המסך הזה. ציר השינוי מייצג את האבחנה בין העכשיו הקונקרטי לבין העתיד הפוטנציאלי, פרק זמן עתידי בו מתרחש שינוי המבדיל אותנו מההווה. אלו יכולים להיות תהליכים רחבי היקף כמו "תהליך שלום", "מלחמה אזורית", "בחירות", "מגפה", "מבול" או אירועים אישיים כמו "הגירה" או "הריון". השינוי יכול להיות ארוך והדרגתי או מיידי, מוגדר במדויק או ארעי ומעורפל. השם שניתן לתקופת השינוי נתון להחלטה האישית של כל משתתף ומשתתפת אך חשוב שיהיה קצר, ברור ומייצג – אידיאלית במילה אחת או שתיים, כמו הדוגמאות לעיל.

מספר צירי שינוי, משמאל-למעלה: "פתיחת גבולות ושינוי חוקי פיזיקה", "מלחמה גרעינית", "הסכם איחוד הלבנט", "המלחמה", "רילוקיישן", "מהפך נדל"ן", "טרנספר", "רגיעה והסדר בהר הבית", "ניסיון להסכם שתי מדינות", "ביאת המשיח?", "מהפכה משפטית", "עליית הימים", "הפסקת הפעולות לעצירת שינויי האקלים", "שחרור פלסטין", "בצורת".

לצד הגדרת תקופת השינוי, המשתתפים ממקמים את צילום המסך בזמן היחסי באמצעות ציר השינוי, ומציינים מתי צולם, מתוך שלושת האפשרויות הבאות:

• לפני תקופת השינוי – ועל כן קרוב יותר להווה שלנו, וייתכן שמייצג אירוע או פעילות המובילים אל השינוי, או מכוונים כדי למנוע אותו (לדוגמה: לפני מלחמת האזרחים);
• במהלך תקופת השינוי – ייצוג לתחושה של החיים בזמן תקופה זו (דוגמה: בידוד גלובלי);
• אחרי תקופת השינוי – במציאות עתידית אפשרית שתתהווה בעקבות תקופת השינוי האמורה (לדוגמא: בעקבות חתימה על הסכם אזורי).

זו הזדמנות טובה לציין שאנו לא עוסקים בתאריכים ובשנים אלא רק בפרקי זמן יחסיים. אנחנו מנסים להתמקד באופן שבו פרקי זמן נחווים ומתגבשים מבחינה היסטורית, כמציאויות חברתיות. מדידות זמן אובייקטיביות כמו שנים ותאריכים מדויקים על פי רוב אינם מועילים בתרגיל הזה.

הערה: מנסיוננו, כדאי להקדיש זמן ולהסביר את סוגיית פרקי הזמן היחסיים כיוון שהיא קצת יותר מופשטת מתבניות צילום המסך, אלו די ברורות ומובנות עבור רוב המשתתפים. בחלק מהמקרים עד כה קרה כי נדרשנו לתזכר משתתפים על סימון תקופת השינוי של צילום המסך. רובם השתמשו בציר באופן די טכני, כמסמן תקופה יחסית שניתן להבינה גם מההקשר של צילומי המסך. חלקם הצליחו להשתמש בציר השינוי בצורה יצירתית, באופן שהוסיף הקשר ועומק.

לדוגמה, להלן צילום מסך מתבנית צ'אט שסיפקה מאיה ואן לימפוט, חוקרת עתידים ביקורתית, במהלך סדנה מקוונת ב-MediumDay:

התכתבות אנושית מוכרת המכילה פרט חריג, וניתנת להבנה רק לאחר קריאת המידע הנוסף בציר השינוי.

מאיה: מזל טוב! אתה סבא! מצחיק שהקטנטנה הגיעה מאוחר בלילה. כמה זמן לקח עד שראית את הפנים שלה?

רוני: אני בעננים. ראיתי אותה מיד ברגע שנשאו אותה מחוץ לחדר הלידה. אור הנרות האיר את פניה ביופי וברכות.

(התלקחות סולארית ← אחרי)

ההתכתבות האנושית המוכרת והרגילה מכילה פרט קטן וחריג, וניתן להבין אותה במלואה רק לאחר שקוראים את המידע הנוסף בציר השינוי. הציר חושף כי נכדתו של רוני נולדה לאחר התפרצות סולארית. אנו נותרים לדמיין כיצד רגע אנושי ואישי כמו לידה עשוי להיות מושפע מהתלקחות סולארית, תופעה קוסמית חריגה, אך טבעית. בסדנה שהתמקדה בסכסוך הישראלי/פלסטיני התרכזנו הן בהקשר האנושי/אישי והן בהקשר הפלנטרי/קוסמי שנמשך במקביל

לסכסוך. ולבסוף, צילום המסך הספציפי הזה, של ואן לימפוט, אף מערער על ההנחה המובנית בתבניות צילום המסך עצמן שבסדנה – שטכנולוגיית המכשירים הדיגיטליים הניידים כפי שאנו מכירים אותה כעת תישאר זמינה בעתיד לבוא.

נושאים ווריאציות

בניגוד ל-NYTSE הסדנה אינה מגבילה את משתתפיה דווקא לעתידים "טובים" או מועדפים, למעשה עודדנו באופן פעיל את המשתתפות והמשתתפים להביע לא רק תקוות אלא גם חרדות ופחדים. מסגור כזה מאפשר לדמיין בכנות וביצירתיות הן את אלה והן את אלה.

כמובן שתוכן צילומי המסך והשימוש בתיק השינוי תלויים בנושא הסדנה. בסדנה המתמקדת בעתיד חברתי משותף ביפו קיבלנו פחות צילומי מסך שקשורים לשינויים טכנולוגיים או לשינויי אקלים ויותר כאלו הקשורים לסוגיות מקומיות של דיור וקהילה. בסדנה על שלום מבוסס שותפות הייתה הרבה יותר התמקדות בשינויים חברתיים, חינוכיים ודיפלומטיים רחבים.

העברתי גם סדנה עם חברי כנסת מהאופוזיציה בה החלטנו לקבע את ציר השינוי לשלושה מצבים: אופוזיציה / בחירות / קואליציה (תוך הכרה בכך שמצבים אלו אינם בהכרח עוקבים אחד אחר השני כרונולוגית). בסדנה המתמקדת במדיניות עירונית לגבי עתידה של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, קיבענו את המצבים על: תכנון / בנייה / שימוש.

תקווה אינה "דבר"", שם עצם, אלא פעולה מודעת, היא אינה משהו לקבל או לאבד, תקווה היא עשייה | ״תקווה״ בכרזת בחירות של ברק אובמה, בניו יורק, אוקטובר 2010 | צילום: ChameleonsEye, Shutterstock

עבודה פרטנית

אנו מקדישים כעשר דקות ליצירת צילומי המסך. העבודה פרטנית ואנו ממליצים כי כל משתתף יצור לפחות חמישה צילומי מסך, ולהתייחס גם לעתידים מועדפים עליהם וגם לעתידים מהם ירצו להימנע. לעתים קרובות הם מנסים תבניות שונות ותקופות מעבר שונות כמו גם דרגות שונות של פוטנציאל התרחשות (עוד על כך בהמשך).

בתום שלב זה, שוב כתזכורת, המשתתפים מתבקשים לוודא שנתנו כותרת לתקופת השינוי והקיפו את הזמן היחסי של צילום המסך, לפני / במהלך / אחרי.

בכדי לוודא שיש לנו תיעוד וקרדיטים מלאים, אני ממליץ לבקש מכל המשתתפים לצלם את צילומי המסך שלהם ולשתף זאת בצ'אט משותף (שיתוף קוד QR להצטרפות לקבוצת WhatsApp הוכיח את עצמו כמועיל למטרה זו).

קונוס העתידים

ציפייה היא משהו שאנו עושים בהווה. אנו שוקלים עתידים חלופיים בכדי להעריך את הפוטנציאל של הרגע הנוכחי, תוך התחשבות בניסיון העבר שלנו מתקופות יציבות ותקופות של שינוי.

לרוב אנו מדמיינים את ציר הזמן כנמתח מהעבר אל העתיד כאשר ההווה מסומן כנקודה ביניהם, על הציר. נטייה זו מדמיינת את העתיד (האחד) כאילו הוא קבוע מראש ואת ההווה כנקודה על הציר הנעה בכיוון אחד ובאופן פסיבי, מהעבר אל העתיד.

אך "העתיד" אינו קיים. לעולם אין רק עתיד אחד, כשאנו אומרים ״העתיד" אנו בפועל מתייחסים להיפר-אובייקט של אפשרויות מרובות (ראו מאמרים אודות היפר-אובייקטים בגליון הדיגיטלי הראשון של אוטופיה – א"א). העתידים הם אוסף אינסופי של אפשרויות, אך ההיתכנותם אינה זהה. כאשר אנו אומרים "העתיד" ומייצגים אותו על ציר זמן בודד, כאזור שמעבר לנקודת הווה, אנו למעשה משליכים את דפוסי העבר אל עבר אותו עתיד. מחר תזרח השמש, הכלכלה העולמית לא תתפורר ולא ייחתם הסכם שלום בין ישראל לפלסטין (אני מחכה בקוצר רוח לכך שהדוגמה האחרונה הזו תתיישן). אנו נכנעים בנוחות, ללא כל מאבק, לדטרמיניזם פוליטי, ומצמצמים את יכולת ההשפעה שלנו על חזון, דמיון ודימוי "העתיד".

תחום חקר העתידים משתמש לעתים קרובות בתרשים האיקוני של קונוס העתידים כפי שפותח על ידי ג'וזף וורוס (Josef Voros). התרשים מייצג את הזמן, ובפרט את העתידים, לא כקו דטרמיניסטי יחידני ולא כריק כאוטי בלתי ניתן לתפיסה, אלא כחרוט של אפשרויות בדרגות שונות המייצגות דבקות או סטייה מדפוסי העבר.

בסדנה אנו משתמשים בקונוס העתידים של וורוס עם התאמות קלות, עבור תהליך וויזואליזציה פיזית. חבלים נמתחים בחלל הסדנה, מצד שמאל לימין, בין עמודים או חצובות. אלו מייצגים ארבעה חרוטים חופפים וקו ישר במרכזם (ראו דימוי).

קונוס העתידים, בית רדיקל בתל אביב, אוקטובר 2024.

החבלים מסומנים באופן הבא:

• חזוי: החבל הישר המרכזי מייצג עתיד "חזוי" אחד – התחזית הוודאית ביותר, זה ש״בטוח״ יקרה – העתיד שעד היום קראנו לו "העתיד";
• צפוי: שני החבלים בעלי הזווית הקטנה שמתוחים מעל ומתחת לקו החזוי מייצגים מרווח טעות צר סביב התחזית, הם מאפשרים וריאציה מסוימת אך הם עדיין תחזיות בטוחות למדי;
• סביר: שני החבלים הבאים מלמעלה ומלמטה מייצגים עתידים סבירים שאולי אינם מבוססים על המחשבה הראשונה שעולה על הדעת, אך אינם סוטים מהתמונה הכללית שלנו לגבי האופן בו יראה העתיד. הם לא הכי צפויים אבל יחד עם זאת, גם לא מפתיעים במיוחד;
• אפשרי: שני החבלים הבאים מייצגים עתידים בלתי צפויים ובלתי סבירים, שבכל זאת לא ניתן לתייגם כבלתי אפשריים. למידת הפוטנציאל הזו עניין רב עבורנו ולעתים קרובות היא מושכת צילומי מסך מעניינים רבים;
• מופרך: שני החבלים החיצוניים ביותר מייצגים עתידים שנתפסים כבלתי אפשריים. מעניין להרהר עד כמה המדע הבדיוני מתמקד במידת הפוטנציאל הזו וכיצד ביטול של משהו כ"בלתי אפשרי" מנטרל חלק גדול מהאיום הפוליטי שלו. ועם זאת, במיוחד בהקשר שבין ישראל לפלסטין כיום, אלו בדיוק אותן תמונות עתיד משיחיות ומופרכות, של רצח עם והשמדה טוטאלית, שנותנות את הטון ומתדלקות את הלהבות בשטח. באותו זמן, אלו מאיתנו המקדמים שותפות ושלום זוכים להכפשה ומתויגים כ"הזויים".

שימוש בקונוס העתידים – תליית צילומי המסך

לאחר ששיתפו את צילומי המסך שלהם בקבוצת הוואטסאפ (או בצ'ט המשותף, ככל שיהיה), המשתתפים מוזמנים לצעוד קדימה, בזה אחר זה, אל קונוס העתידים שבנינו במרכז החלל, לבחור באחד מצילומי המסך העתידיים שלהם, שלתחושתם ראוי שייעצב את הציפייה שלנו בהווה. הם מציגים את עצמם בקצרה לקבוצה ומציגים את צילום המסך העתידי שלהם על ידי קריאתו, הצגתו או תיאורו.

האם צילום המסך העתידי שבחרו הוא מעתיד מועדף, או כזה שיש להימנע ממנו? מוצגת למשתתף בחירה – אטב כחול המסמן את העתיד כ"מועדף", אטב אדום מסמן עתיד "למניעה". ניתן גם להשתמש בשני הצבעים יחד, כדי לסמן אמביוולנטיות.

במה תבחרו? אטב כחול מסמל עתיד "מועדף", אטב אדום מסמל עתיד "למניעה", מתוך סדנה במכון ון ליר בירושלים, אוקטובר 2024.

האם צילום המסך העתידי הוא של עתיד צפוי? סביר? מופרך? גם כאן על כל משתתפת ומשתתף לבחור לתלות את הצילום לפי מידת הפוטנציאל של העתיד – מהחזוי ועד המופרך. החוטים העליונים שמורים לעתידים המועדפים (אטבים כחולים) והתחתונים לעתידים שיש למנוע (אטבים אדומים). ניתן למקם צילומי מסך אמביוולנטיים בכל אחד מהם, והחבל המרכזי, החזוי, משמש לכל ההעדפות.

המיקום האופקי על החבל נקבע על ידי התקופה בציר השינוי לפני/במהלך/אחרי. צילומי מסך מלפני תקופת השינוי ימוקמו יותר משמאל, קרוב יותר לנקודת ההווה. אלו שבמהלך תקופת השינוי יוצבו במרכז, ואלו המסומנים אחרי תקופת השינוי ימוקמו בצד ימין, הכי רחוק מנקודת ההתפצלות של ההווה. חשוב להזכיר שכל צילום מסך ממוקם בנפרד ביחס לקונוס, ולא ביחס לצילומי מסך אחרים המייצגים עתידים עצמאיים אחרים.

לאחר שניתנה הזדמנות לכל משתתפת ומשתתף להציג צילום מסך אחד, הקבוצה כולה מוזמנת להוסיף לקונוס העתידים עוד צילומי מסך שהם יצרו ומאמינים שהם ראויים לציפייה המשותפת שלנו.

הפסקת פתקיות – הערכת צילומי המסך

זה זמן טוב להפסקה. במהלך ההפסקה, חברות וחברי הקבוצה יכולים לעיין בצילומי המסך באופן פרטי. כל משתתף מקבל כמה סטיקרים צבעוניים כדי לסמן את צילומי המסך שמסמנים יותר מאחרים עתיד הראוי לבחינה נוספת. זו גם דרך עבורם לחקור ולהעריך צילומי מסך שלא הוצגו לכל הקבוצה. באופן טבעי הפעילות תזמין סקרנות שכן המשתתפים ירצו לדעת כיצד הדמיון שלהם מהדהד אצל אחרים. לבסוף, בהתאם למטרת הסדנה, הצבעות-הסטיקרים הללו יוכלו להזין את השלבים הבאים.

צלילה חזרה אל ההווה

התאפשר לי להעביר סדאות צילומי מסך עתידיים בהקשרים מגוונים, עם קבוצות מגוונות, עבור מטרות מגוונות. במקרים מסוימים זה היה מבוא אינטראקטיבי קצר לדמיון פוליטי, תהליך שעם הזמן למדתי לכנות "Unlearned Helplessness". אורכן של סדנאות כאלו בין שישים דקות לשעתיים וחצי. 

בהזדמנויות אחרות, הסדנה המשיכה עם צלילה בחזרה אל ההווה. התנסיתי עם שלושה סוגי המשכים ממוקדי-הווה, בהקשרים שונים ועבור יעדים שונים:

אקטיביזם ואסטרטגיה – לשימוש עבור קבוצה המנסה להעריך את השפעתה הפוטנציאלית על הווה מורכב ובנתיב של חוסר וודאות. בחלקה השני של הסדנה תבוצע הערכה של צילומי המסך העתידיים באמצעות הזרמים הדומיננטיים, המשבשים והמתפצלים בהווה, וכיצד אלה עשויים להשפיע על פוטנציאל העתידים (הן באופן חיובי והן באופן שלילי). נקודות החיכוך בין הזרמים הללו מובאות לאחר מכן על מפת התאפשרות (Affordance Map). הקבוצה מעריכה את יכולתה להשפיע על נקודות החיכוך השונות באמצעות פעולות בהווה. בשלב האחרון, כל אחד ואחת ממשתתפי הסדנה מייצר צילום מסך חדש, הפעם, כזה שמתאר פעולה שסביר יהיה לבצע בעתיד הקרוב.

מדיניות ועיצוב – למקרים בהם מדיניות או פרויקט עיצוב נמצאים בשלבי מחקר מוקדמים ועלינו להעריך השפעות עתידיות פוטנציאליות שלהם כצעד ראשוני בעיצוב שיתופי. צילומי המסך העתידיים משמשים לזיהוי צרכים, קהלים, אתגרים ונטיות ראשוניות, בהווה. מתודולוגיות מתחום העיצוב, חקר ועיצוב העתידים בפרט, בהן ניתן לעשות שימוש כאן כוללות שילוב לא שגרתי של סיפורי משימה (Job Stories), ניתוח בעלי עניין (Stakeholder Analysis), תהליכי "כיצד נוכל" (How Might We), מיפוי הנחות (Assumption Mapping) ובניית אבטיפוס (Prototyping).

סטוריטלינג וביטוי אמנותי – עבור סדנאות שבהן יצירה, בניית-עולם ומשחקיות הם המניעים העיקריים. במקרים אלו אנו מדגישים את ההבדל בין המציאות הנוכחית לעתיד הפוטנציאלי וכיצד השוואה ביניהם עשויה להשפיע על עבודתנו היצירתית. גם כאן המשך הסדנה כולל מתודולוגיות נוספות, כגון זיהוי אותות בהווה הרחב (Thick Present), פעולת "הדבר מהעתיד" (The Thing From The Future), ואופציונלית, המחשה באמצעות AI גנרטיבי.

עבודה זו עודנה בתהליך, בכוונתי להרחיב עוד על המתודולוגיות הללו, להוסיף תובנות ומסקנות בעוד הן עולות, כמו גם הרהורים כלליים, אבל אסכם כאן עם אחד מצילומי המסך העתידיים האהובים עלי במיוחד:

צילום מסך עתידי מתוך סדנה בה השתתפו פעילי שלום ואקלים פלסטינים וישראלים בלרנקה, קפריסין, ספטמבר 2024.

תודות

אנשים רבים היו חיוניים למסע הארוך הזה, שכבר מבשיל וקוצר את פירותיו, וגם ממשיך לצמוח. רשימה זו רחוקה מלהיות מלאה, ואני מקווה שהיא עוד תגדל. תודתי מכל הלב מגיעה ל:

מעצב המשחקים שלו מורן, שבמסגרת מיזמנו המשותף תיירות ספקולטיבית סייע בפיתוח פרויקט Sea Change ופלטפורמת Chronomaps המהווים את הבסיס למתודולוגיית צילומי המסך;

חוקרת העתיד הביקורתית מאיה ואן-לימפוט, המדריכה האישית שלי לעתיד, קולגה, חברה ומנטורית לשבילים שמכאן והלאה;

השותפים הישראלים והפלסטינים שלי בארץ לכולם – שתי מדינות, מולדת אחת, ובעיקר איב טנדלר ומאי פונדק, המדגימות את כוחו של הדמיון הפוליטי, מעוררות השראה לעבודתי ומתנגדות להווה הזה תוך יצירה משותפת של תקווה ביקורתית לעתידים משותפים ששווה להילחם עבורם יחד.

תודות נוספות מגיעות לחברים ושותפות שההשקעה וההכוונה המכרעת שלהם היו חשובות לאין ערוך לאורך הדרך: עפרי כנעני, אדם קריב, מו חוסייני, ערן ניסן, ליבי לנקינסקי (ואלבי), כרמית גלילי (וגלריית "מגזין III" ביפו), סטיב למברט (ו-C4AA), ז'אק סרווין (וה-Yes Men), אסטרה טיילור, נילס טן אובר (ומעבדת התשתיות הקריטיות), טום קרווין, דייב סנודן (ועמיתים אחרים בקהילת Cynefin) ותלמידי Futures Design Lab במכללת שנקר.

קונוס עתידים (מימין) ומפת התאפשרות (במרכז) מתוך סדנה לצוות עמותת ״במקום״ שנערכה בפילבית, ירושלים, נובמבר 2024