מניפסט | ועדת חקירה לכשל הדמיון בתרבות הישראלית

הקלישאות בלתי נסבלות, כמו מחשבות טורדניות הן אינן מניחות, חוזרות על עצמן שוב ושוב, ושוב. המציאות, היא עולה על כל דמיון, כל מה שלא ניתן להעלות על הדעת, לא רק קרה אלא הפך יום-יומי. אבסורד, סוריאליזם, גרוטסקה, אינסומניה, הפכו לשגרה, טעמים של גלידה.

אוטופיה היה ועודו שם פרובוקטיבי עבור פעילות תרבות, פסטיבל קולנוע, מגזין, עמותה שברוב חוצפה עוסקת במדע בדיוני ואימה בקולנוע, בספרות, באמנות ובחברה; לא כל שכן, בסיפור עתיד, חשיבה על העתיד, שלא לומר, מַחְשֶׁבֶת עתיד; וכל זאת ראשית בתל-אביב, עיר הקרויה על שם רומן אוטופי, מאת "חוזה המדינה", ובמדינה שקיומה הגשמי מעמת תדיר בין חזון ואגדה, עבר אפוקליפטי ופלאי, ועתיד… איזה עתיד?

אך זו הייתה ועודה המטרה, להעניק מקום ובמה לסיפורים, רעיונות, מחשבות, יצירות שלא יעלו על הדעת, שלא מהעולם הזה. במדע בדיוני ובאימה ניתן למצוא עושר רב של פנטזיה אסקפיסטית, חלומות וסיוטים, אך ובעיקר, אלו מראות חברתיות, מפות של ואל משמעות.

ברגעים שלאחר השבעה באוקטובר קפאנו. מה קשור מדע בדיוני ואימה עכשיו? האם לאצור פסטיבל סרטים, תכנית אירועים, עונת תרבות מלאה תחת הכותרת "אוטופיה" היא בדיחה שחורה מדי? הזיה מנותקת מדי? זה לקח רגע, הקיפאון עבר, התפכחנו. היעדר דמיון הוא-הוא הכשל הגדול. ראשית ולפני הכול, ועדת חקירה לכשל הדמיון בתרבות הישראלית!

הדמיון, בכל הגזרות ובכל הדרגים, כשל כישלון חמור. לא דמיינו אותנו ולא את האחר. לא דמיינו טוב יותר, וגם לא את הרע מכול. חוזה המדינה נשכח. גזרת החזון הופקרה לנבואות זעם ושקר, הזיות וסיוטים; חלק התגשמו, כי זה טיבו של דמיון – לעצב את גבולות האפשרי, להגשים מציאות.

"ועדת החקירה" הייתה לחלק מעונת פעילות אוטופיה במתכונתה השונה והמשונה בשנה שעברה. אנו ממשיכים בה ונפרסם מעת לעת טקסטים ודו"חות ביניים מישיבותיה, בדיוניות וגשמיות.

למדע בדיוני בפרט ולדמיון בכלל היכולת להציל אותנו; אנו צריכים עוד ועוד דמיון, אמנותי ויצירתי, פוליטי וחברתי; ביכולתו להזהיר אותנו, לאיים, להפחיד, להרתיע, אבל ביכולתו גם להשקיט כעס, לעורר תקווה ולטפח אמונה, כמיהה, שאיפה, למציאות שונה, לעתידים אחרים.

אנו חייבים איזושהי אוטופיה, באופק:

“Utopia is on the horizon. I move two steps closer; it moves two steps further away. I walk another ten steps and the horizon runs ten steps further away. As much as I may walk, I'll never reach it. So what's the point of utopia? The point is this: to keep walking” – Eduardo Galeano

כתב העת אוטופיה למדע בדיוני ואימה, עתיד הסיפור וסיפור העתיד, יוצא לאור בסיוע ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות.