המלצה | ההבדל הוא המוזיקה: המתח בין קומדיה, אימה וגזע בסרטו של ג'ורדן פיל "תברח"

ב־2017 שינה ג'ורדן פיל את עולם האימה. פיל, שהיה ידוע עד אז כקומיקאי, הוציא את סרט הביכורים שלו תברח (Get Out). הסרט, שנעשה בתקציב נמוך של 4.5 מיליון דולר, הפך ללהיט קופתי עם רווחים של 255 מיליון דולר והיה שחקן משמעותי בעונת הפרסים (כולל זכייה בתסריט הטוב ביותר באוסקר). הצלחת הסרט הייתה מפתיעה בכמה אופנים" ראשית, מדובר באחת ההצלחות הגדולות לסרט אימה – קופתית וביקורתית. שנית, פיל לא היה מזוהה עם הז'אנר, והשינוי החד בקריירה שלו הפתיע לא מעט ממעריציו. שלישית, תברח הוא סרט פוליטי במובהק שאינו מפחד להישיר מבט לאחד מנושאי המחלוקת הגדולים בתולדות אמריקה – גזענות. 

בשנים שחלפו המשיך הסרט להיחגג כאחת מהיצירות המשמעותיות של העשור הקודם והיה מקפצת קריירה לכל משתתפיו. פיל המשיך להתפתח כיוצר וכמפיק, וכל סרט חדש שלו היה הצלחה ביקורתית וקופתית. דניאל קאלויה, בתפקיד כריס, הפך לשחקן מבוקש ולזוכה אוסקר (על יהודה איש קריות והמשיח השחור, עוד יצירה חריפה מבחינה פוליטית) ואליסון וויליאמס הפכה ל־scream queen חדשה בשמי האימה, בתפקידים ראשיים בשלמות ומייגן, שתי הצלחות מהשנים האחרונות. למרות הקונסנזוס סביב הסרט, תברח הוא אחד מכִּתבי האישום הכי חריפים נגד אמריקה, והוא מציג תחזית עגומה על עתיד הגזענות במדינה. בכתבה הקרובה אבחן את השינוי שחל בפיל לקראת היצירה ואנסה להסביר מדוע היא כל כך עוכרת שלווה גם אחרי עשור.

לפני שיצר את תברח היה פיל היה מזוהה כקומיקאי, ראשית בתופעת הקאלט MadTV ובהמשך בתוכנית המערכונים Key & Peele. כבר בתוכנית המערכונים שיצר ולמרות היותה קומדיה, אפשר לזהות את משיכתו של פיל לז'אנר האימה. יתרה מכך, מערכוני האימה בסדרה הכילו פעמים רבות ביקורת חברתית שאפשר לראות את הדהודה בתברח. לדוגמה, במערכון המבריק "חייזרים מתחזים", אנו רואים מחווה לסרט פלישת חוטפי הגופות שבו חייזרים לוקחים את גופיהם של אזרחים תמימים ומשתלטים עליהם. קיי ופיל מצליחים להבחין בין בני אדם לחייזרים בצורה פשוטה – החייזרים אינם מפחדים מהם בשל צבע עורם. במערכון אחר השניים מצליחים להימלט מהשתלטות זומבים על שכונה פרוורית, כי כל הזומבים הלבנים אינם מעוניינים לאכול את השחורים. הקומדיה של המערכונים ציפתה מהקהל להכיר את ז'אנר האימה ומוסכמותיו, רק בשביל לשבור אותן כאשר ענייני גזע נכנסו לתמונה. על אותו מנגנון בנוי תברח, אשר מתחיל כמעט כמערכון של הצמד, כריס מגיע למשפחה הלבנה של בת זוגתו ומפגש זה מוליד את האימה בסרט. כאשר פיל נשאל על הקשר בין אימה לקומדיה, הוא ענה שההבדל בין השניים הוא המוזיקה של הסצנה. לטענתי האימה והקומדיה מעורבבות אצל פיל. לא רק שהדבר המצחיק עשוי להיות מפחיד כשהקצב משתנה, אלא שהוא מצחיק ומפחיד יחדיו. במקרה של תברח – הדבר המצחיק והמפחיד הוא הגזענות. 

העיסוק בגזענות בתברח אינו מעודן. פיל מגיש לקהל את הסוגיה כפטיש בראש. אותו פטיש מכיל בתוכו את האימה ואת הקומדיה הנובעת מהגזענות. לפני התפניות, בניסיונותיו של כריס לנווט בקרב בני משפחתה ושכניה של רוז, בת זוגו, אנו חווים הומור מבוכה הנפוץ בקומדיה האמריקנית. אי־הנוחות של כריס וניסיונות המשפחה לפוליטיקלי קורקט מוצגים לקהל כקומדיית קרינג', בבדיחות שלא היו מביישות את המשרד. אך אי־נעימות זו הופכת במהרה מהמוקד הקומי של הסרט לליבת האימה. בשני המודים של הסרט, הקומי והמפחיד, הפער בין כריס השחור לסביבה הלבנה הוא לב העניין. אך בעוד הצד הקומי של הסרט מראה שמתח גזעי עדיין קיים, ממד האימה מבהיר שזה אינו מתח גזעי בלבד, אלא גזענות החיה בקרב האוכלוסייה האמריקנית. 

פיל כתב את תברח כתגובה על עליית אובמה לשלטון. לטענת פיל, רבים בארה"ב ראו בכהונת אובמה את סוף הגזענות וכעידן חדש. לעומתם הוא ראה בה פלסטר, בעוד הגזענות ממשיכה לצמוח. במובן זה ובמבט היסטורי אפשר לראות בפיל נביא זעם: הרי מאז כהונת אובמה אנו רואים חזרה לשיח גזעי וגזעני באמריקה, מחזרת KKK למרכז הבמה וקשריהם עם שלטון טראמפ, עד האלימות המשטרתית כלפי שחורים (בראשם רצח ג'ורג' פלויד). אבל זה אינו ביטוי הגזענות שפיל מעוניין לבחון בסרט. פיל בוחן בסרט את הגזענות היום־יומית, זאת שקיימת בכל אדם ובפרט באוכלוסייה הליברלית. הרי האימה האמיתית בסרט (ספוילרים מכאן) אינה רק החטיפה וההשתלטות על הגוף שתושבי השכונה מבצעים באפרו־אמריקאים, אלא התפיסה שחיי הלבנים שווים יותר מחיי השחורים. לפי פיל, אותו פרוור לבן יכול לראות בעצמו ליברלי כי הצביע לאובמה (ומוכן אפילו פעם שלישית) ומוכן לחיות לצד שחורים ובתוכם, אך ברגע האמת יצמצם את האדם לגזעו ויראה כלי שבו הוא יכול לשלוט. זוהי גרסה מודרנית של עבדות המתחבאת מאחורי טיעונים כמו הערצת מבנה הגוף השחור. אפילו אפשר לטעון כי צורת גזענות זו מפחידה את פיל יותר מהגזענות המפורשת בימין הקיצוני, כי היא מתחבאת מאחורי שוויון מדומיין. 

הגזענות מוצגת בסרט כברירת מחדל. משהו בין כוח טבע לתכונת אישיות מובנית. כולם גזענים בסרט. גם כריס מעדיף בשלב מוקדם בסרט את השייכות השחורה וחושש מחוויית הזרות בקהילה לבנה. לכך אפשר לצרף את סוף הסרט: כריס אומנם מצליח להכניע את רוז ומשפחתה ולהימנע מהגורל של בני זוגה הקודמים, אך דווקא ברגע זה אנו רואים את הסירנה המשטרתית. למראה הסירנות אנחנו וכריס מבינים כי גורלו נחרץ. מהיכרותנו עם יחס המשטרה לאפרו־אמריקנים בארה"ב אנו יודעים שהוא צפוי להיות מואשם במוות הנגרם בסרט. בכך הסרט משווה במפורש בין גזענות ממסדית לגזענות בין־אישית. הרי גם במשפחה וגם במשטרה אפשר לטעון שהאפליה אינה נובעת מגזענות מפורשת, אך בשני המקרים אי אפשר לטעון שאין ממד גזעי ואפילו גזעני בשיטות הפעולה. כריס ניצל מכיוון שהסירנות שייכות לחברו ולא למשטרה, אך סוף זה חושף בפנינו כי זוהי הינצלות ולא ניצחון. סוף הסרט אינו מראה סיום של הגזענות אלא הצלחה נקודתית של כריס להימלט מידיה. הגזענות אינה צפויה להסתיים, והעובדה שכריס ניצל הפעם אינה מעידה על גורלו בפעם הבאה. בכך, אף שמדובר בסוף שמח, פיל אומר דברים קודרים על גזענות. לא רק שהגזענות חיה ובועטת באמריקה המודרנית, אין שום יכולת לבטלה וככל הנראה לא תהיה. הגזענות היא דבר ידוע מראש, כוח שאין להביס. 

מלבד חשיבותו האומנותית הוליד הסרט גל יצירות אימה פוליטיות שאינן מפחדות להישיר מבט ולהתעמת ישירות עם סוגיות חברתיות קשות. אימה פוליטית קיימת מראשית ז'אנר האימה, ורבים רואים זוויות פוליטיות כבר בנוספרטו (1922) העוסק במהגרים או בפרנקנשטיין (1931) העוסק בהומוסקסואליות. עם זאת, תברח אִפשר ליצירות אימה ללבוש את הפוליטיקה על השרוול. קשה לדמיין שסרט כמו יופי מסוכן (2024) היה נוצר לפני תברח, ואם כן – כנראה הוא לא היה מרשה לעצמו להיות כל כך מפורש בפוליטקה שלו. במובן זה תברח הוא סרט אמיץ שסייע ליוצרים רבים לומר מפורשות ביצירה את המסרים שעד כההיו צריכים להסתיר. החשיבות של הסרט ממשיכה ללוות את הז'אנר, והאמירה הפוליטית שלו נעשית רלוונטית יותר. כל זה לא היה עובד אלמלא היה מדובר בסרט מעולה. מעבר לכל הדיון הפוליטי, תברח הוא מופת של אימה, שילוב עדין בין הומור ופחד שנובע מנרטיב מעולה ומתצוגות משחק מופלאות. תברח הוא פסגה קולנועית לא פחות משהוא פסגה של שיח.