במאית קולנוע, תסריטאית, שחקנית ומפיקה ישראלית.
אני זוכרת בבירור את הפעם הראשונה שנשבר לי הלב. הייתי בת שש עשרה והלכתי לבית של החבר הראשון שלי כדי לחגוג את החצי שנה שלנו. הנחתי שאני אעיר אותו, נלך למקדונלד׳ס לאכול שאריות כמו תמיד ונמשיך את היום. כל מה שעניין אותי אז זה מתי הפעם הבאה שאני אראה אותו ואוהב אותו וארגיש כמה בטירוף הוא אוהב אותי בחזרה. לא היה לי מושג ברגע הזה שהכל עומד להשתנות; שהתמימות שלי תיסדק, ליבי יתרסק ושייקח לי שנתיים שלמות להבין שיש חיים בלעדיו.
נכנסתי לבית שלו וראיתי אותו במיטה עם האקסית שלו. הם ישנו מחובקים, ערומים ויפים. כל כך יפים, שלא יכולתי לנשום. באותו רגע המוח קפא. בפנים הכל נכבה כאילו הייתה הפסקת חשמל. לא ידעתי מה קורה לי, אבל ידעתי שזה רע ושאני צריכה ליפול עכשיו על מישהו כי אני לא מצליחה לעמוד. הלכתי לחברה שהציעה שננקום בהם ונקנה להם ממתקים כדי שהם ירגישו רע עם עצמם. מכיוון שהמוח שלי עדיין היה בהפסקת סיגריה ושיקול הדעת שלי לא היה זמין, אמרתי סבבה. קנינו שקית נחשי גומי ענקית וחזרנו לשם. הם עדיין ישנו. הסתכלתי עליהם והכל התעורר. שטף אותי גל זעם שלא דמה לשום דבר שהרגשתי בעבר. לקחתי את השקית גומי וזרקתי אותה בפרצוף שלהם בצורה הכי הכי אלימה שיכולתי. שברת לי את הלב? אני אשבור לך את הפרצוף.
פעם בכמה שנים יוצא סרט שמחזיר אותי לרגעים של הזעם הטהור הזה ופעם בכמה שנים יוצא סרט מדהים כמו הבתולה מאגם המחצבה, סרטה החדש והמעולה של לאורה קאסאבֶּה המצוינת. הקרנת הסרט בפסטיבל אוטופיה היא הזדמנות להתעמק בזעם נשי על המסך.
נתחיל בבתולה באגם המחצבה. ארגנטינה, 2001. מדינה שמתפרקת, לא משהו שלא מוכר לנו. נטליה (דולורס אוליבריו המהפנטת) מתאהבת בחברה הטוב דיאגו. נטליה רוצה לאבד את בתוליה איתו, אבל מתביישת לפעול או לרמוז עד שסילביה, בחורה מבוגרת אותה דיאגו הכיר ברשת, נכנסת לתמונה. נטליה מקבלת אומץ לעשות צעד, אבל כבר מאוחר מדי. דיאגו וסילביה כבר ביחד, דבר המעורר זעם בלתי נשלט אצל נטליה. ההבדל בין נטליה לבין בנות אחרות הוא שהיא בעלת כוחות על טבעיים. לא רוצה לספלייר, אבל בסופו של דבר, הלב של נטליה מתנפץ והיא משתמשת בכוחותיה להכאיב לדיאגו ולסילביה כמו שהם הכאיבו לה, רק בצורה פיזית, אך לתחושתה אכזרית לא פחות. הזעם של נטליה משתלט עליה וגורם לאסון.
בחברה המודרנית זעם נתפס בצורה שונה אצל גברים ונשים. עבור גברים כעס ואלימות הם חלק בלתי נפרד ולגיטימי מהטבע שלהם, אבל כשאישה כועסת היא נתפסת כמשוגעת או כפגומה. כואב אבל אמיתי; עבורנו הנשים, זעם הוא משהו שהחברה לא מגיבה טוב אליו כשאנחנו מביעות אותו. אנחנו צריכות להסתיר את הזעם שלנו טוב טוב כדי שלא יגידו לנו שאנחנו כלבות או מתלוננות או שקשה לעבוד איתנו. הזעם שייך לגברים ולכן עושה לנו טוב להיתקל מדי פעם באישה כועסת על המסך, מישהי שיש לה אומץ לכעוס בלי בושה, כיוון שזעם לעתים הוא התגלמות החופש.
מתוך הסרט קארי, 1976
בסרט הקאלט קארי (1976, בריאן דה פלמה), קארי וייט (המגולמת על ידי סיסי ספייסק האגדית) היא נערה ביישנית שחיה עם אימה הסופר דופר דתייה. קארי סובלת מבריונות בבית הספר ובדומה לנטליה מהבתולה באגם המחצבה, יש לה יכולת טלקנטית; היא יכולה להזיז דברים באמצעות כוח המחשבה. אחת הסצנות המפורסמות בסרט היא כשקארי מתקלחת בבית הספר ומקבלת מחזור, דבר שמעולם לא סיפרו לה עליו. היא נבהלת כשהיא רואה את הדם והבנות סביבה מריחות את הפחד, לועגות לה וזורקות עליה טמפונים. המנהל שלא זוכר את שמה, משחרר אותה הביתה ומקבל טעימה מהזעם שלה, כשקארי שוברת לו מאפרה בכוחות הטלקנזיס. בדרך הביתה ילד מציק לה ובאמצעות הזעם ההולך וגדל בתוכה, היא גורמת לו ליפול מאופניו. כשקארי שואלת את אימה הסייקו על מחזור, אימה אומרת לה שזה חטא, דופקת לה תנ"ך בפרצוף וסוגרת אותה בארון. בקיצור, לא כיף. בנוסף לכל החרא הזה שהבחורה המסכנה הזו צריכה לעבור, טומי מהשכבה מזמין אותה למסיבת הפרום שם הוא מתכנן עם חבריו את ההשפלה האולטימטיבית. קארי הולכת לנשף חרף התנגדותה של אימה ובהתחלה חווה את ערב חלומותיה. היא רוקדת עם טומי והם אפילו מתנשקים, אבל אחרי זה הנורא מכל קורה ורגע אחרי שהיא זוכה בתואר PROM QUEEN, נשפך עליה דלי עם דם של חזיר שמכסה את כל כולה. כולם צוחקים והיא נשטפת זעם, מחשמלת את המנהל שלא ידע את שמה ושורפת את כל התלמידים והמורים בבית הספר. קארי צועדת ברחובות מגואלת בדם, לובשת על עצמה את המחזור שלה ואת הזעם שלה בגאווה. זה עולם דומה לשלנו, עולם בו אסור לנשים להראות זעם או לבטא חוסר סיפוק או להתבאס, וצנזורת הרגשות הזו שמופעלת על המין הנשי דוחק אותו לפינה וכופה עליו להשתמש באלימות כדי להשיג שחרור ואכן לעתים זה מסתיים בהרס מוחלט.
מתוך הסרט אישה צעירה ומביטה, 2020
סרט נוסף בו הזעם הנשי הוא כמעט הגיבור, הוא סרט הבכורה של אמרלד פנל, אישה צעירה ומבטיחה משנת 2020. הסרט מתקיים בעולם בו אנסים לא נענשים על פשעם ונשים אינן בטוחות בשום מקום, נשמע מוכר? מכיוון שהחברה והמשטרה לא ששה לשנות את הסטטוס קוו, הגיבורה שלנו קאסי (קארי מליגן המדהימה) נאלצת לעשות את זה בעצמה. הזעם של קאסי נובע מההתאבדות של חברתה הטובה נינה בעקבות אונס אכזרי שעברה. קאסי מגלה שהאנס של נינה עושה מסיבת רווקים ביער. היא מסממת את כל הגברים במסיבה ולוקחת את האנס לחדר במטרה לחרוט על גופו את שמה של חברתה המנוחה. אבל טומי מצליח להשתחרר והורג את הגיבורה שלנו ומבהיר לנו שוב שזהו עולם בו אנסים זוכים לחיות ונשים דעתניות נרצחות (זמן טוב להזכיר שבישראל 2025 רצח הנשים הגיע לשיא בכל הזמנים). אבל מותה של קאסי לא עוצר אותה וגם אחרי שגופתה נשרפת היא מוכיחה שזעם לא צריך דופק. היא לקחה בחשבון מראש את האפשרות שהיא תירצח ודאגה ליידע את המשטרה על האונס שביצע טוני. הזעם של קאסי אומנם איטי ואלגנטי, אבל הוא אמיתי, שורף וטהור.
מתוך הסרט הבתולה מאגם המחצבה, 2025
בשלושת הסרטים הנזכרים לעיל הזעם הנשי נתפס כמסוכן. הוא לא תחושה לא נעימה שאנחנו חוזרות איתה הביתה ומתקשות להירדם בגללה בלילה כמו בחיים האמיתיים, הוא כוח מתפרץ. כוח שבא להעניש ולחנך עולם שמצפה מנשים לסתום את הפה ולהגיד תודה. הזעם הגדול הנורא והכבד הזה לא מגיע סתם, הוא מגיע כי נעשה לנשים האלה עוול וחוסר צדק. פצצה מתקתקת לא נולדת מכלום, העולם והחברה הם אלו שמרכיבים אותה לאט ובנחישות ונותנים לה סיבות לתקתק.
המבט הפרימיטיבי מציג זעם נשי כבעיה, כפסיכוזה שמלווה בשאלה ״מה לא בסדר בבחורה הזאת?״, היום אנחנו מספיק נבונים לשאול מה לא בסדר בחברה הזאת או במדינה הזאת, ובעיקר, אפשר לחשוב. מה כל כך מפחיד בבחורה כועסת?