מבקר ספרות וחוקר תרבות ישראלי המתמחה בספרות ותרבות פופולרית.
בליל כל הקדושים פתחנו את עונת 2026–2027 של אוטופיה במצפור שבפארק החורשות בתל אביב–יפו. לפני הקרנת ״אובססיה״ של קארי בארקר, הזמנו את מבקר הספרות וחוקר התרבות ד״ר עמרי הרצוג, את חוקרת הספרות והתרבות ד״ר קרן עמרי ואת התסריטאית והסופרת עמיטל שטרן לשיחה בהנחיית אורי אביב, מנהל הפסטיבל. על הפרק היו המפלצות שאנחנו ממציאים ובני האדם שאנחנו מכנים מפלצות.
על הבמה מחכים להם ספר המפלצות של ״מבוכים ודרקונים״, ״פרנקנשטיין״ ו״עלילות גלגמש״. דווקא כרובי מרחוב סומסום מצליח לסבך את הדיון: הוא מפלצת לכל דבר, אף שהוא לא מפחיד אף אחד. אחת ההצעות שעולות בשיחה קושרת את הפחד ממפלצות לרגע שבו ילדים מתחילים לדבר ולתת שמות לדברים. לפי הרעיון הזה, המפלצות הן כל מה שעדיין אין לו שם. אבל מה קורה כשהמילה ״מפלצת״ מתארת אדם שעשה מעשה נורא? האם הכינוי הזה עוזר לנו להבין את המעשה, או מקל עלינו לחשוב ששום אדם כמונו לא היה מסוגל לו?