מפיקה, כותבת ואוצרת תכנים, דיג'יי ופעילה. עיתונאית ועורכת חדשות לשעבר. עופר יועצת למערכת כתב עת אוטופיה ויועצת אמנותית לתכנית האירועים ופסטיבל הקולנוע.
ב־17 באוקטובר נפגשנו בבית רדיקל לפתיחת עונת אוטופיה 2026 ולהשקת הגיליון השמיני של מגזין אוטופיה, ״מרד והתנגדות״, עם הקרנת ״הילדים של מחר״ (Children of Men) של אלפונסו קוארון. הסרט, שיצא ב־2006, מתאר את בריטניה של 2027: עולם שבו האנושות איבדה את היכולת להתרבות, אבל המלחמות, הגבולות, הרדיפה והדיכוי ממשיכים להתקיים כמעט כרגיל. בהקדמה להקרנה חזר אורי אביב אל המציאות הפוליטית שמתוכה נוצר הסרט, מהמלחמה בטרור והפיגועים בלונדון ועד משברי הפליטים והחרדה מהגירה, והראה עד כמה הדיסטופיה של קוארון נטועה בהיסטוריה שכבר הכרנו. הסרט שימש אותנו כנקודת מוצא לשאלה שמלווה את אוטופיה מאז ומתמיד: מה קורה לחברה שמאבדת את היכולת לדמיין עתיד, ומה חלקה של האמנות ביכולת לשנות את הסיפור?
לאחר ההקרנה שוחחו אשת התקשורת והפעילה הפוליטית יובל עופר והתסריטאית והבמאית נטלי מרכוס על תקווה, אדישות, יצירה והאפשרות לספר סיפור אחר. מרכוס הציעה לקרוא את הסרט קודם כול כיצירה שעוסקת במחיר האדישות, ובמעבר של הגיבור מצופה פסיבי במציאות האלימה שסביבו לאדם שבוחר לפעול. משם התגלגלה השיחה לתפקידה של אמנות דווקא בתקופות של משבר: מרכוס סיפרה על העבודה על ״היהודים באים״ בעקבות 7 באוקטובר, ועל הרגע שבו יוצרי סאטירה שמורגלים בביקורת נוקבת מצאו את עצמם מחפשים גם דרך להציע נחמה. דיברנו על קולנוע כחוויה משותפת שמאפשרת לאנשים זרים להרגיש יחד, על נאיביות כאמונה עיקשת בבני אדם, ועל הקושי לנהל שיחה פוליטית במציאות שבה העובדות עצמן הפכו לשנויות במחלוקת. לקראת סיום חזרנו לשאלה כיצד אפשר להציע אלטרנטיבה לסיפורים שמבוססים על פחד ושנאה, ולתפקידם של רגש, אמפתיה וערכים משותפים בבניית עתיד שאפשר עדיין להאמין בו.