חוקר תרבות, עורך תוכן ומבקר קולנוע במגזין פורטפוליו. חי ונושם קולנוע מינקות וחיי את חייו כאדם שכותב עבור משמעות.
אובססיה של קארי בארקר, אחד הסרטים המדוברים של השנה, עורר התלהבות רבה ברשתות החברתיות וזכה לשבחים רבים, אבל גם הצית ויכוחים מעניינים לא פחות. למשל, "הוא בסך הכול קריקטורה מרושעת של אנשים כמוני", התקומם גולש ברדיט שהזדהה כאינסל בהתייחסו לגיבור הסרט, בר (מייקל ג'ונסטון). בדיון אחר התלונן גולש כי "אין שום חמלה כלפי הגבר הרגיל". מגיב שלישי כבר הרחיק לכת וראה בהתלהבות של נשים מהסרט הוכחה לכך ש"נשים סולדות מגברים". מנגד, גולשת אחת כתבה כי "בתור אישה, את לומדת כבר בשלב מוקדם שהבחור החנון והנחמד אינו תמיד נחמד אחרי הכול". גולשת אחרת תיארה את הסרט כחוויה מטרידה במיוחד, והסבירה ש"אחד הפחדים העמוקים ביותר של כל אישה הוא אובדן האוטונומיה של [הדמות הראשית]״.
עלילת הסרט די פשוטה: בר וניקי הם חברים טובים משכבר הימים, וגם עובדים יחד בחנות מוזיקה. הוא מאוהב בה כבר שנים, אבל חסר ביטחון מכדי לעשות מהלך. או במילים פחות נעימות, תקוע ב״פריינדזון״. גם כשההזדמנות נקרית בדרכו, הוא מגמגם ולא מצליח להביע את רגשותיו. במצוקתו הוא נתקל בחפץ מסתורי המכונה "One Wish Willow", שמבטיח להגשים משאלה אחת. בר מבקש שניקי תאהב אותו יותר מכל אדם אחר בעולם, ולמרבה הפלא, המשאלה מתגשמת. אולם מה שמתחיל כהתגשמותה של פנטזיה רומנטית תמימה לכאורה, הופך במהרה לסיוט אלים ומטריד. ניקי אמנם מאוהבת בו עד מעל הראש, מלא, מלא, מלא, אבל אהבתה המוחלטת הולכת ומקבלת ממדים אובססיביים ומפלצתיים, עד שהיא מאבדת כמעט כל זכר למי שהייתה והופכת לגרסה קריפית ומאיימת במיוחד של עצמה. באמת. אימא׳לה.
בעוד חלק מהגולשות והגולשים זיהו בסרט ייצוג עוין של הגבר המשתוקק לאהבה, אחרות ראו בו ביטוי מצמרר לסכנות שעלולות להסתתר מאחורי דמותו של "הבחור הנחמד". אלא שאובססיה מציע תמונה מורכבת ומטרידה שבה שתי נקודות המבט האלה מסתבכות זו בזו: בארקר הופך את האישה שאהבתה נכפתה עליה למקור האימה, ואת הגבר שכפה אותה לדמות שהצופה מתבקש להזדהות עם פחדיה, מנקודת מבטו. איך מצליח סיפור על משאלה על־טבעית להציף מתחים ממשיים כל כך סביב אהבה, דחייה, ציפיות ויחסים בין גברים לנשים? והאם דווקא יכולתו לעורר פרשנויות מנוגדות כל כך – ורגישות כל כך להוויה האנושית – היא חלק מסוד הצלחתו?
מתוך הסרט "אובססיה", תמונה באדיבות UIP
לפני שאעמיק בפרשנויות והאבחנות החברתיות, צריך להבהיר דבר אחד: מדובר באחד הסרטים המשובחים של השנה. ובהתחשב בעובדה שכותב שורות אלה הוא פחדן מוצהר שלרוב מתקשה עם סרטי אימה, זו אינה מחמאה מובנת מאליה. מדובר בסרט עצמאי שהופק בתקציב צנוע של כמיליון דולר, הכניס למעלה מחצי מיליארד דולר בקופות והפך לתופעה תרבותית של ממש. מעבר להישגיו האמנותיים והמסחריים, אובססיה משתמש במנגנון עלילתי מוכר, שכבר הוכיח את כוחו בלא מעט יצירות חשובות: המשאלה שמתגשמת וחוזרת להתנקם במי שהביע אותה. ובעידן שבו נדמה שהרומנטיקה עצמה נתונה במשבר, כשהחיפוש אחר אהבה מלווה בבדידות, בציפיות בלתי אפשריות ובמתחים גוברים בין המינים, בארקר מעניק לפנטזיה הישנה של התגשמות משאלותיך, משמעות עכשווית ומטרידה במיוחד. הפעם, האימה אינה נובעת רק מהאופן שבו המשאלה מתגשמת, אלא גם ממה שהיא חושפת על האדם שביקש אותה, על תפיסת האהבה שלו ועל האופן שבו הוא רואה את עצמו.
בר אינו פסיכופת או נבל זדוני. הוא בחור די רגיל, חסר ביטחון, מיואש ומתוסכל מאהבה נכזבת. למען האמת, לטעמי הוא גם די פתטי. נדמה שהוא תופס את עצמו בתור "הבחור הנחמד", זה שתמיד נמצא שם בשביל ניקי, מתייחס אליה יפה ולא מבין מדוע כל זה אינו מספיק כדי לזכות באהבתה. אלא שככל שהשלכות המשאלה מתבררות, נחשף גם צד אחר של בר החביב והנחמד. הוא מבין שמשהו נורא קורה לניקי, אבל במשך זמן רב מעדיף להדחיק את חומרת המצב ולהיאחז בפנטזיה שסוף סוף התגשמה. גם כשמערכת היחסים הופכת לבעתה צרופה, הוא עסוק יותר ויותר בסבל שלו עצמו, ומתקשה להכיר בכך שהוא זה ששלל מניקי את אפשרות הבחירה מלכתחילה. "מה כל כך נורא בלהיות איתי?", הוא שואל אותה באחד הרגעים המצמררים בסרט, דווקא כשהיא מתחננת בפניו שישחרר אותה ממצבה באמצעות מותה. השאלה הזאת חושפת את מה שמסתתר מתחת לנחמדות שלו: גם כשהוא מבין את חומרת מעשיו, הוא ממשיך לחפש לעצמו הצדקות, עד שהוא מצליח לראות בעצמו את הקורבן של הסיוט שהוא יצר במו ידיו. בהמשך הוא אומנם מנסה לבטל את המשאלה, אבל גם אז לא ברור עד כמה הוא פועל מתוך דאגה לניקי ולסבלה, ועד כמה מתוך רצון להציל את עורו שלו. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, אבל אצל בר נדמה שהיא מרוצפת גם בהצטדקויות, בתחושת זכאות עיקשת ובהתקרבנות, כאילו אהבה נכזבת הייתה עוול שהעולם חייב לפצות עליו.
פנטזיה כזו, או לפחות וריאציות דומות לה, כבר מצאה את דרכה לכמה סרטי ז'אנר בולטים לאורך השנים, ושימשה בהם כלי לעיסוק בשליטה, ביחסי כוח ובציפיות מגדריות. בחברה מושלמת (2025), הפנטזיה על בת הזוג האידיאלית מקבלת ביטוי טכנולוגי בדמות בת זוג רובוטית בעלת בינה מלאכותית, שמתוכנתת לאהוב את בן זוגה ולספק את צרכיו. כאן החלוקה המוסרית ברורה יותר: הגבר שמבקש לשלוט בה הוא הנבל, ובת הזוג המלאכותית נאלצת להיאבק על עצמאותה. עוד קודם לכן, נשות סטפורד, הן גרסת המקור מ־1975 והן העיבוד המחודש מ־2004, עסקו באופן ישיר בפנטזיה הפטריארכלית על נשים צייתניות ומסורות, גם במחיר מחיקת רצונן או החלפתן בגרסאות מלאכותיות, אף ששתי הגרסאות נבדלות מאוד זו מזו. באקס מכינה המעולה (2015) של אלכס גרלנד, הסיפור מורכב יותר, וקצרה היריעה מלדון בכל הרבדים שלו, אבל גם שם יצירתה של בינה מלאכותית שעוצבה בדמות אישה הופכת לזירה של יחסי כוח, ניצול ומניפולציה, שבה הגבול בין השולט לנשלט אינו תמיד ברור. אפילו רובי ספארקס (2012), קומדיה רומנטית פנטסטית ותמימה לכאורה, משתמש ברעיון דומה: סופר שמגלה כי דמות האישה האידיאלית שכתב הפכה לאישה בשר ודם, ושביכולתו להמשיך לשכתב את אישיותה ואת התנהגותה כרצונו. אבל ככל שהיא מפתחת עצמאות משלה, כך מתברר שהפנטזיה על אהבה מושלמת מסתירה מאחוריה גם רצון לשליטה מוחלטת.
וצריך להתייחס לעוד סרט, שונה מאוד מכל אלה, אך דומה לאובססיה: מיזרי (1990), סרטו המצוין של רוב ריינר על פי ספרו של סטיבן קינג, שבו האובססיה של אישה היא מקור האימה עצמו. אנני וילקס (קתי בייטס), מעריצה מסורה שמצילה את הסופר פול שלדון (ג'יימס קאן) מתאונת דרכים, הופכת בהדרגה לסוהרת ולמענה שלו, כשההערצה החולנית שלה מקבלת ממדים רכושניים ואלימים. לא במקרה, בארקר עצמו ציין את מיזרי כמקור השראה לאובססיה. בשני הסרטים אישה אובססיבית הופכת לאיום ממשי על חייו של גבר, והמרחב הביתי הופך למלכודת שממנה הוא מנסה להימלט. אך בארקר מסבך את חלוקת התפקידים בתבנית המוכרת הזאת: בעוד פול הוא קורבן של אובססיה שלא הייתה לו כל אחריות להיווצרותה, בר הוא זה שכפה מלכתחילה את האהבה שהפכה לסיוט. כך אובססיה מעמיד את הצופה בפני אימה דומה לזו של מיזרי, אבל מוסיף לה רובד מוסרי מטריד.
המפגש הזה בין פנטזיה רומנטית לאימה הוא גם אחד המקומות שבהם הסרט אובססיה פוגש את רוח התקופה. אפשר להתווכח אם הרומנטיקה גוססת או פשוט משנה את פניה, אבל קשה להתעלם מתחושות הבדידות והתסכול, מהפער שבין הפנטזיות הרומנטיות למציאות ומהאכזבות והחשדנות שמלוות את החיפוש אחר אהבה, אצל נשים וגברים כאחד. הרשתות החברתיות ואפליקציות ההיכרויות הפכו גם הן לזירה שבה הציפיות האלה מתעצבות, מושוות לאחרים ולעיתים מתנפצות, ושבה התסכולים האישיים מוצאים ביטוי ציבורי. למשל, בסקר של מכון Pew מ־2020, כמעט מחצית מהאמריקאים סברו שעולם ההיכרויות נעשה קשה יותר בעשור שקדם לסקר. ואילו נתוני Gallup שפורסמו ב-2025 מצביעים על בדידות ניכרת בקרב גברים אמריקאים צעירים.
אבל בדידות ואכזבה רומנטית הן דבר אחד, והאופן שבו אדם מפרש אותן – זה כבר סיפור אחר לגמרי. אחד הדימויים התרבותיים המוכרים בהקשר הזה הוא "הבחור הנחמד": אותו בחור שתמיד מקשיב, תמיד זמין, תמיד נמצא שם בשבילה, ובכל זאת מוצא את עצמו שוב ושוב ב"פריינדזון״. דמות שקל להזדהות עם התסכול שלה, בייחוד כשנדמה שהכוונות הטובות והמאמצים למצוא אהבה אינם נושאים פרי. אלא שלדימוי הזה, כפי שהוא משתקף גם באובססיה וגם בשיח העכשווי על יחסים בין גברים לנשים, יש גם צד אפל. מה קורה כשהאכזבה מכך שאישה אינה מעוניינת בך הופכת לתחושה שהיא דווקא הייתה אמורה לבחור בך? כשהנחמדות מפסיקה להיות תכונת אופי והופכת להשקעה שמצפים לקבל עליה תמורה?
במחקר שהתבסס על ניתוח 106 פוסטים ותגובות בפורום מקוון, בחנו הסוציולוגים ברוק ויינמן ודניס ווסקול כיצד גברים מסוימים מסבירים את כישלונותיהם הרומנטיים באמצעות תירוצים והצטדקויות, לעיתים תוך הסרת אחריות מעצמם והצגת הדחייה כעוול שנגרם להם. החוקרים מבחינים בין מי שהוא פשוט בחור נחמד, ואולי אפילו נחמד מדי, לבין ה־"Nice Guy" שרואה בנחמדותו מעין השקעה המזכה אותו בתמורה רומנטית. אחד מדפוסי ההצטדקות שזיהו הוא ההיגיון שלפיו הגבר מילא את כל כללי המשחק: היה אדיב, מכבד וקשוב, ולכן מבחינתו אין סיבה שלא יזכה באהבה שהוא מבקש. כשהאהבה אינה נענית, הכישלון מיוחס לא פעם לנשים שאינן מעריכות את מעלותיו, ולא לאפשרות הפשוטה שרגשותיהן אינם הדדיים. במילים אחרות, הנחמדות הופכת לעסקת חליפין, והדחייה נתפסת כהפרת חוזה שמעולם לא נחתם.
ובחזרה לבר, שנדמה כי הוא מגלם את שני פניו של "הבחור הנחמד": מן הצד האחד, הבחור חסר הביטחון שכמיהתו לאהבה מעוררת הזדהות, ומן הצד השני, מי שחושף בהדרגה את הצד האפל של הדימוי, גם מבלי שהוא עצמו מכיר בכך. בניגוד לדמויות הגבריות בחלק מהסרטים שהוזכרו, בר אינו מבקש ליצור לעצמו אישה מושלמת, לעצב אותה מחדש או לשלוט בכל צעד שלה. הוא אפילו אינו מאמין בהכרח שהמשאלה שלו תתגשם. האמת? הוא כנראה גם מאמין שהוא באמת אוהב את ניקי ורוצה בטובתה. אולם, גם המשאלה התמימה לכאורה הזאת טומנת בחובה רצון בעייתי: להבטיח את אהבתה של ניקי בלי להותיר לה את האפשרות לבחור. בארקר חושף כיצד הכמיהה לאהבה עלולה להפוך למעשה של כפייה ושליטה, גם בלי שבר מכיר מלכתחילה במלוא משמעות מעשיו. וככל שהסיוט מתפתח, מתברר שבר מתקשה לוותר על המשאלה שהתגשמה, גם כשהוא כבר מבין את המחיר שניקי משלמת עליה. וכאן טמונה האירוניה האכזרית של אובססיה: בר ביקש אהבה שאין ממנה דרך חזרה, רק כדי לגלות שגם עבורו אין ממנה דרך מילוט.
את כל המטען הרעיוני הזה מצליח בארקר לתרגם לקולנוע אימה אפקטיבי ומבריק, בראש ובראשונה באמצעות משחק מתוחכם עם מוסכמות ז'אנריות. בנקודת הפתיחה שלו, אובססיה נראה כמעט כמו קומדיה רומנטית על בחור מגושם שמאוהב בחברתו הטובה. עם זאת, ברגע שהמשאלה מתגשמת, אותן מחוות שאמורות לבטא אהבה ואינטימיות הופכות בהדרגה למקור של חרדה ואימה. חלק ניכר מההישג הזה שייך לאינדי נבארט, שבהופעה מצמררת ויוצאת דופן, הופכת את ניקי לדמות מאיימת דווקא כשהיא מפגינה חיבה: חיוך שנמשך קצת יותר מדי ורחב עד כדי כאב, מבט חודר שלא ברור מה מסתתר מאחוריו, או תנועת גוף משונה שנראית כמעט בלתי אנושית.
מתוך הסרט "אובססיה", תמונה באדיבות UIP
בארקר והצלם טיילור קלמונס מעצימים את חוסר הנוחות באמצעות שימוש מחושב בחושך ובהסתרת פניה של ניקי, קומפוזיציות סטטיות ושוטים ממושכים שמותחים את הציפייה עד לקצה. גם ההומור השחור והאבסורדי, שמשתלב היטב ברגעי האימה, הופך את החוויה למטרידה ומשעשעת בו זמנית. יש משהו אלביתי מאוד באובססיה – אותה תחושה מטרידה שבה משהו מוכר נעשה לפתע זר ומאיים – והוא אינו מוגבל לדמותה של ניקי. האלביתי נוכח גם במוסכמות הז'אנריות עצמן: סיטואציות שנראות כאילו נשלפו מקומדיה רומנטית, מחוות של חיזור, הצהרות אהבה וגילויי מסירות, מתעוותות מרוב הקצנה ומלאכותיות, עד שהן נדמות לגרסאות מעוותות – מן השאול ממש – של עצמן. דווקא הקרבה שלהן למקור המוכר היא שהופכת אותן למצמררות. כאילו מישהו לקח את כל מה שהקולנוע לימד את הצופה לזהות כאהבה רומנטית, והפך אותו לסיוט.
אחת ההחלטות המוצלחות של בארקר הייתה למקם את מרבית ההתרחשות דווקא בביתו של בר, בחירה שקשורה אולי גם באופייה הצנוע של ההפקה. המרחב הביתי, שאמור להיות מקום של אינטימיות וביטחון, הופך בהדרגה לזירת אימה חונקת, שבה אפילו רגע של פרטיות נעשה כמעט בלתי אפשרי. אולם מתרחש כאן גם היפוך מעניין: בר, שחדר ללא הסכמתה אל עולמה הפנימי של ניקי וכפה עליה את רגשותיה, מוצא את עצמו כעת נתון לחדירה בלתי פוסקת מצידה אל המרחב האישי והפיזי שלו. מי ששלל ממנה את השליטה על נפשה, מגלה לפתע כיצד מרגיש אובדן שליטה על חייו. התחכום של בארקר טמון גם באופן שבו הוא מסבך את ההזדהות של הצופה. הרי דווקא בר הוא זה שמוצב בעמדת הקורבן המאויים, הסרט נצמד בעיקר לנקודת מבטו, והאימה נחווית במידה רבה דרך עיניו (ואפילו גולשת ברדיט סיפרה שהזדהתה תחילה עם בר, ורק לאחר שקראה פרשנויות נוספות בחנה מחדש את אחריותו למתרחש). ניקי – או ליתר דיוק, הגרסה שלה שנוצרה בעקבות המשאלה – היא איום ממשי, והפחד מפניה מוצדק בהחלט. אבל ברגעים שבהם ניקי האמיתית מצליחה להפציע מבעד לאישיות שנכפתה עליה, נחשפת גם זוועה מסוג אחר: אישה הכלואה בתוך עצמה, שאיבדה את השליטה על רגשותיה ועל רצונה. ברגעים האלה האימה מקבלת גם ממד מוסרי, וההזדהות עם בר מסתבכת עוד יותר. הצופה נותר בין הפחד ממה שניקי עלולה לעשות לבר, לבין ההכרה במה שבר כבר עשה לניקי.
ואולי המתח הזה הוא גם חלק מההסבר לתגובות המנוגדות שפתחו את המאמר, ולמקום הבולט שאובססיה תפס בשיח הז'אנרי של 2026. נדמה שהצופים מתווכחים גם על משהו שהם עצמם מביאים איתם אל המסך: על הציפיות מאהבה, על פחדים מן המין השני, על האופן שבו מפרשים דחייה, ועל הגבול המטושטש לעיתים בין מסירות לתחושת בעלות על אדם אחר. בארקר אינו ממהר ליישב את הסתירות האלה, הוא הופך אותן לחלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה. וכל זה בסרט אימה מבריק, מותח, מקריפ ומטריד, שהעשייה הקולנועית המוקפדת שלו אינה נופלת מעושרו הרעיוני. בעיניי, אובססיה הוא אחד הסרטים הטובים של השנה, ואחד הבולטים והמדוברים ביותר בשיח סרטי הז'אנר שלה. ואחת הסיבות לכך, לטענתי, היא היכולת להפוך את הסתירות והחרדות של רוח הזמן לקולנוע אימה מצוין.