צלילת עומק | מוות, קיטש והרוע של הבנליות

סטניסלב לֶם, אחד מכותבי המדע הבדיוני החשובים ביותר של המאה הקודמת, כתב רומנים, סיפורים קצרים וממוארים. הוא כתב גם ביקורות לספרים לא–קיימים – ז׳אנר שלרוב אינו מזוהה כחלק ממסורת האימה. עם זאת, אחת מאותן ביקורות, שכונתה "פרובוקציה", היא ככל הנראה אחד הטקסטים המבעיתים ביותר שאתם עשויים להיתקל בהם, על נושא שממילא מעורר בעתה: רצח עם.

לם (2006-1921) היה יהודי פולני ששרד את השואה תחת הכיבוש הנאצי באמצעות הסוואת זהותו היהודית. טוויסט נוסף לסיפור המוכר, הוא שלֶם מעולם לא החשיב את עצמו כיהודי ולא ידע דבר על הדת או המסורת היהודית. כפי שהוא תיאר זאת מאוחר יותר, הוא עטה על עצמו מסיכה שהייתה הפנים האמיתיות שלו. הוא היה חייזר שלא ידע מאיזה כוכב הוא הגיע. עמדה ייחודית זו העניקה לו תובנות יוצאות דופן לגבי חייזרים מכל המינים: מהאוקיינוס החי ברומן המפורסם ביותר שלו, "סולאריס", ועד לרוצחים סדרתיים, טרוריסטים ומבצעי רצח עם בהם הוא עוסק ב"פרובוקציה".

להוצאה לאור של "פרובוקציה" יש היסטוריה סבוכה. הטקסט הופיע לראשונה במגזין הפולני "Odra" ב־1980 ושנה לאחר מכן הודפס על ידי המוציא לאור הגרמני Suhrkamp Verlag . "פרובוקציה" תורגם לעברית רק לאחרונה (כרמל, 2022 , מפולנית: יעקב גרינולד), ומעולם לא תורגם לאנגלית. האם הוא נשכח במקרה? כנראה שלא. "פרובוקציה" מנסח את האמת הקשה על המצב האנושי שהעולם המערבי, דובר האנגלית, לא היה מוכן להתמודד עמה לפני ארבעים שנה, ונדמה שכיום הוא מוכן לכך עוד פחות. כמו שאר הביקורות של לם על ספרים שאינם קיימים, גם "פרובוקציה" כתובה בפורמט של ביקורת אמיתית, ונפתחת עם פרטי הסופר ודיון על כותרת הספר. מדובר, כביכול, ביצירה בשני כרכים שנכתבה על ידי מחבר מומצא בשם הורסט אספרניקוס (Horst Aspernicus). כותרת היצירה היא "ג׳נוסייד", וכותרות הכרכים הן "הפתרון הסופי כישועה" ו-"מוות של גוף זר".

באמצעות אספרניקוס, מנסח לם את מה שרבים מאיתנו מרגישים, ומעטים מאיתנו היו מוכנים להודות בו: הזוועה משעממת. "האם יש דבר מה מדכא וסתמי יותר, מקריאת העדויות המוכרות שחוזרות, אין ספור פעמים, על אותה צעדה מונוטונית אל גיא ההריגה, תא הגז, הקבר הפתוח, הכבשן?" לאור הדגש העכשווי על "אמפתיה" כבסיס של אתיקה, התובנה של אספרניקוס, מדויקת ככל שתהיה, הינה מזעזעת דווקא מכיוון שהיא מצביעה על כך שרגשות מתקהים בקלות מפאת גודל הזוועה. קל לחוש אמפתיה כלפי קורבן יחיד – אך שישה מיליון הם רק מספר. כאשר האמפתיה כושלת, אומר אספרניקוס, עלינו לפנות לאינטלקט. את השואה אנחנו צריכים להבין "לא עבור המתים, אלא עבור החיים".

את יצירת המופת הלא–קיימת שלו מתחיל אספרניקוס על ידי סיכום ההיסטוריה של הטבח. הוא מציין שמלחמה ורצח הם המצאות אנושיות – הרי בעלי חיים הורגים רק לשם הישרדות. טורפים לא יכולים לבחור לעבור לדיאטה צמחונית. בני אדם, לעומת זאת, הורגים בשביל מגוון סיבות, שרק חלק מהן קשורות לתחרות על משאבים. עם זאת, רצח עם היה פעם חלק בלתי נפרד מהמלחמה, ורק בעידן המודרני הוגדר כפשע. רק בעידן המודרני הוא מתעצב לכדי הרצח חסר המניע וחסר המטרה, השואף להשמיד קבוצות שלמות של אנשים, אך ורק לשם ההשמדה. רצח העם לא מניב רווח חומרי ולא משיג שום מטרה צבאית. התכלית היחידה של רצח המוני – היא רצח המוני.

טבח הארמנים על ידי העות׳מנאים במהלך מלחמת העולם הראשונה נחשב לרצח העם המודרני הראשון. הוא כבר נשא את מה שאספרניקוס ראה כמאפיין הייחודי של רצח המוני: חוסר התכלית שלו. הארמנים לא היוו איום צבאי על העות׳מאנים. לאימפריה, שכבר הייתה בעיצומה של שקיעתה, לא היה מה להרוויח מהניסיון להכחיד קבוצה אתנית שלמה. זה לא האט את התבוסה וההתפוררות שלה. נדמה שלא הייתה לכך כל סיבה.

שואת יהודי אירופה העצימה את חוסר התכליתיות שברצח עם, והפכה את חוסר תכליתיות זו למאפיין המגדיר של השמדה המונית במהלך המאה העשרים, ובסופו של דבר, גם העשרים ואחת. השמדת היהודים הביאה לגרמניה הפסדים כלכליים, וגרמה נזק חמור למערכות הפיננסיות, החינוכיות והרפואיות של המדינה. בנוסף, הסטת המשאבים וכוח האדם לאתרי ההשמדה ולמחנות המוות, הטילה נטל כבד על הצבא. אם כך, מדוע זה נעשה?

על שאלה זו אפשר לענות במספר דרכים. הראשונה, שהוצעה לעתים קרובות על ידי היסטוריוניים מרקסיסטים ונאו–מרקסיסטיים, היא שהשואה הייתה טקטיקה של טרור. יהודים הוצאו להורג כדי להפחיד אחרים, וכך לגרום להם להיכנע. אולם אספרניקוס מציין היבט ייחודי אחר של רצח העם המודרני: הסודיות שלו. כבר ברצח העם הארמני, זייפו העות׳מאנים את סיבות הטבח (שיתוף הפעולה לכאורה של הארמנים עם האויב) וניסו להסתירו משאר העולם – הסתרה שלא פסקה עד עצם היום הזה, שכן העמדה הרשמית של ממשלת טורקיה היא שרצח העם מעולם לא התרחש. הנאצים החריפו את הרטוריקה שקוראת להשמדת היהודים, ובו בזמן ניסו להסתיר את יישומה בפעול. אספרניקוס מציין כי כאשר קבוצות לאומיות או אתניות, כגון הסלאבים, היו מיועדות להשמדה חלקית, או כאשר היה מדובר באויבים פוליטיים – הנאצים פרסמו ברבים את ההוצאות להורג, כדי לזרוע פחד והלם ולעודד ציות. אך כאשר המטרה הייתה השמדה מוחלטת, כמו במקרה של היהודים והצוענים, ההריגות הוסתרו מהציבור. ידוע שכאשר בעלות הברית התחילו להתקדם, הנאצים ניסו למחוק את הראיות לפשעיהם, כולל הוצאת שרידי גופות מתוך קברי האחים ושריפתם. אם מטרתם הייתה להפחיד את יריביהם על ידי הפגנת אכזריותם, הרי שהחשאיות הנאצית בנוגע לפתרון הסופי השיגה בדיוק את ההפך.

ההסבר השני למוטיבציה הגרמנית לשואה, שהפך פופולרי בשנים שלאחר פרסום "פרובוקציה", הוא שהנאצים הפנימו את האידיאולוגיה של עצמם. שהרוצחים באמת ובתמים האמינו שהיהודים אינם בני אדם אלא מין של טפילים זרים, ולכן על ההרג שלהם חלה אותה ההשלכה המוסרית שיש להדברה של מקקים. אספרניקוס מציין שאם הנאצים אכן היו מאמינים שהפתרון הסופי הוא צודק והכרחי, הם היו מפיצים ברבים את הנעשה באושוויץ ובטרבלינקה, במקום להסתיר זאת. תורת הגזע נועדה לשמש כהצדקה לרצח העם. האידאולוגיה של הגזענות נועדה להצדיק את ההשמדה. חלק מהנאצים בוודאי האמינו בפסבדו–מדע של האנתרופולוגיה הגזעית, אך הם היו מיעוט. היטלר בעצמו לעג לאלפרד רוזנברג, מחבר הכרך הפומפוזי והבלתי קריא של הלהג הגזעני "המיתוס של המאה העשרים". ד"ר מנגלה, שכתב מאמרים מדעיים בהתבסס על רצח ונתיחת גופותיהם של ילדים יהודים וצוענים, היה יוצא דופן בקרב שאר הרופאים באושוויץ. הסודיות סביב הפתרון הסופי, היא הוכחה עקיפה לכך שהטיעונים המבוססים על תורת הגזע לא שכנעו אפילו את תומכיו.

מפה מאת איתמר חפץ

באופן פרדוקסלי, בעצם בחירתם ברצח – במקום עיקור או צורה אחרת של השמדה ללא שפיכות דמים – הנאצים הכירו באופן עקיף באנושיות של קורבנותיהם. אילו האמינו באמת ובתמים שהיהודים אינם אלא חרקים, הם לא היו כל כך נהנים לענות אותם – כפי שאתם לא מענים את הג'וקים במטבח שלכם כשאתם מזמינים מדביר. אבל הפתרון הסופי נועד לכפות על קורבנותיו את הכמות המקסימלית של סבל, השפלה וכאב. מטרתו של פשע היסטורי זה הייתה ההנאה שהפשע הציע למבצעיו. לכן, כל המנגנון האידיאולוגי של הנאציזם, לפי אספרניקוס, לא היה אלא חלון ראווה לתשוקת הרצח.

ישנה פרקטיקה של הסלמה בניסיונות להרחיק ולנטרל את זוועות השואה. ראשית, להסוות את הזוועות על ידי שימוש בטרמינולוגיה נקייה מדם כמו "מאבק מעמדות" או "לאומנות". שנית, הצגת הנאצים כהזויים במידה כזו שהם באמת לא ראו את הילדים שהם ירו בהם למוות כאנושיים (דבר שמרמז על התפרצות של סכיזופרניה בקנה מידה המוני, שכן שום אידיאולוגיה לא יכולה לסתור את מה שאתה רואה במו עיניך). ולבסוף, השלב האחרון, הכחשת השואה מכול וכול.

הכחשת השואה בימינו היא המשך ישיר של פיצול האישיות של הנאצים. המכחישים לא באמת מאמינים שהררי הראיות, העדויות, התמונות והמסמכים כולם מזויפים. ההכחשה משמשת להם כדי לחמוק מהאחריות המוסרית על ידי האשמת הקורבן, ובו בזמן להנות מהשתתפות עקיפה ברצח המוני. הנאצים "אכלו את העוגה והשאירו אותה שלמה", על ידי כך שהם תיארו את ההשמדה כמשימה מוסרית להצלת האנושות מהטפילים היהודים, תוך ידיעה ברורה שמה שהם עושים הוא רצח. גם למכחישי השואה יש "עוגה" משלהם – הם מציירים את הקורבנות כמי שרקמו מזימה ענקית, אבל יודעים, עמוק בלב, שהראיות אינן ניתנות לערעור.

כמובן, לם לא טוען שכל האומה הגרמנית הפכה פתאום לחבורה של פסיכופתים. הוא עוסק בפתולוגיה תרבותית ולא בסטיות אינדיבידואליות. החלק השני והשלישי של "פרובוקציה" מרחיבים את הטיעון מעבר לשואה ותופסים את ההיסטוריה במבט רחב, שבו הרייך השלישי הוא רק הדוגמה הקיצונית ביותר למה שאספרניקוס מכנה "האתיקה של הרוע" שמחלחלת ל(פוסט) מודרניות. דוגמה נוספת, עכשווית יותר, היא טרוריזם. הזוועות שקבוצות טרור מבצעות, חמורות בהרבה מאלו של רוצחים סדרתיים בודדים. אך בעוד רוצחים סדרתיים מחפשים הצדקה למעשיהם רק לעתים רחוקות, הטרוריסטים, בדומה לנאצים, מכסים את מעשי הזוועה במעטה של מטרה נעלה. רוצחים סדרתיים מתוארים לפעמים כחיילי סער (Stormtroopers) בחיפוש אחר אידיאולוגיה. מחבלים הם הרוצחים הסדרתיים שמצאו את מה שהם חיפשו.

האתיקה של הרוע היא לא אוקסימורון, אלא התשוקה שהאלימות תציג את עצמה כמידה טובה. עריצים מהעת העתיקה היו כנים לגבי הרצון שלהם לאנוס ולרצוח; לעומת זאת, היטלר, סטאלין ופול פוט הציגו את עצמם כמיטיבים עם האנושות. טרוריסטים משכללים את האידאולוגיה ואת היכולות הרטוריות שלהם כדי להציג את עצמם כלוחמי חופש שמסורים למטרה או כקדושים מעונים. למעשה, הם מתנהגים בדיוק כמו רוצחים סדרתיים פשוטים, כאשר ממדי ההרס והזוועה שהם זורים, גדולים בהרבה.

אספרניקוס מתעכב על היבט מחריד במיוחד של השואה: ההשפלה הפולחנית של הקורבנות שנורו למוות או הומתו בגז בעודם עירומים. הפשטה של הקורבנות מבגדיהם לא נעשתה כאשר ההוצאות להורג היו "פרגמטיות" יותר, כמו במקרים של פרטיזנים או אויבים פוליטיים. כולנו ראינו תמונות בשחור לבן של נשים שנאלצות להתפשט על שפת קבר אחים או בדרך לתאי הגזים. כמו בציורי יום הדין מימי הביניים, הקורבנות הצטמצמו לבשרם החשוף, ואילו התליינים, כמו השדים והמלאכים של האסכטולוגיה הנוצרית, עוטרו במחלצות שרוממו אותם. רוצחים סדרתיים משפילים לעתים קרובות את קורבנותיהם, גם אם אין לפשעם מרכיב מיני גלוי. אבל ההבדל הוא שברצח פוליטי, השפלה הופכת לחלק ממאמץ קולקטיבי, לציווי תרבותי, להנאה שהיא, לכאורה, נטולת אשמה.

הנאציזם והטרור מתעשים את הרצח בשירות ההנאה. לא בשם אידיאולוגיה או תפיסת עולם – אספרניקוס מעניק את אותו יחס מבטל לכל הצדקות הטרור כפי שהוא עושה לתורת הגזע הנאצית – אלא לשם העונג שבהפעלת הכוח האולטימטיבי, שהוא הכוח להרוג. כל השאר – צדק חברתי, מחאה על רקע לאומי או אתני, חלומות אוטופיים – הם רק עילה להתעלות הרוח ולהאדרה העצמית שמעורר רצח העם.

השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא מה ניתן לקחת מהתזה של אספרניקוס. האם נכונה טענתו שהנאצים הרגו יהודים רק משום שנהנו להפעיל את הכוח המוחלט שיש לרוצח על קורבנו? והאם זה נכון שטרוריסטים, גם בזמנו של לם וגם עכשיו, מענים והורגים את קורבנותיהם פשוט כי הם יכולים? כי בניגוד לרוצחים סדרתיים, הם זוכים להתענג גם על ההנאה שבאלימות וגם על הצדקנות של המאבק הקולקטיבי? האם זה נכון שהשואה לא הייתה היוצא מן הכלל אלא הכלל? האם זה נכון שרצח עם חסר מניע הפך לחלק בלתי נפרד מהמודרניות, ושאנחנו עתידים לראות אותו מתבצע שוב ושוב בשם הצדק?

אני מאמינה שכן.