צלילת עומק | אנשי הנצח

אילון מאסק. איתמר בן גביר. יחיא סינוואר. כאדם חרדתי שטרוד יום ולילה בחשיבה, על העתיד ובכלל, קשה לחמוק מהאנשים האלו, מחבריהם, מהרעיונות שהם מייצגים ומקדמים הלכה למעשה, מהשפעתם על העולם. אבל לא פחות חשוב מהעולם, קשה גם להתעלם מהשפעתם עליי, על אהוביי, חבריי וסביבתי המיידית.

אילון מאסק הוא האדם העשיר בעולם, וזיר בכיר לנשיא ארה"ב, לא השרלטן שאנו צריכים, אך זה שאנו ראויים לו, כך מסתמן. איתמר בן גביר, עבריין המורשע בתמיכה בטרור וכעת השר לבטחון פנים בממשלת ישראל. יחיא סינוואר אינו עוד. אבל בזמן שהיה, ההרשעה בתמיכה בטרור של איתמר בן גביר הייתה מביכה עבורו, משחק ילדים, מכה קטנה בכנף. למה קיבצתי דווקא את אלו קיבצתי לרשימה אחת? כולם עבורי קוראים ועושים ככל יכולתם לביאת המשיח. הרקע החברתי, התרבותי, הכלכלי והדתי שלהם זה מזה שונים כשמיים וארץ, ומאדים. אבל כולם פועלים לעבר אותו היעד. הם כולם אנשי הנצח. עבורם, הקיום בהווה הוא שלב מעבר, רע הכרחי בדרך אל ימות משיח, האוטופיה, שיכולה להיות ממש כאן, מעבר לפינה, בימי חיינו.

תמיד מעבר לאופק

האוטופיה תמיד הייתה ותמיד תהיה מעבר להישג ידינו. כמאמר הסופר הפורטוגלי אדוארדו גליאנו, "תמיד מעבר לאופק". היא חייבת להיות כך בהגדרה, בכדי להעניק לה ממד של חלום בהקיץ, זיכרון עמום של סיפור ששמעת פעם. לא מציאות ממשית, לא תוכנית פעולה קוהרנטית, אך גם לא בדיה. אולי זה קרה. אולי זה יקרה.

ראו עד כמה הרחיק את עצמו סיר תומס מור, בעל הזכויות על ה"אוטופיה" המקורית (1516), מכתב היד שלו עצמו. הספר נכתב כתיעוד של מכתב, בו מור מסכם שיחה ארוכה שקיים עם רפאל היתלודאוס, יורד ים מסתורי שפגש עת ביקור באנטוורפן. רפאל היתלודאוס חזר זה עתה מהפלגה נועזת אל העולם החדש ובאי בלב ים פגש את אנשי אוטופיה, התרשם עד מאוד מאופן חייהם ומנהגיהם, ושטח בפני מור את שלמד. מה מכל זה הוא זיכרון? מה בדיה? מה משאלת לב כמוסה? ושל מי? וכמו ש"אוטופיה" עצמה היא משחק מילים ביוונית, "המקום המושלם" שהוא גם "שום מקום", היתלודאוס עצמו הוא שעשוע לשון, ביוונית "דובר הבל", ואנו מבינים כמובן שלא היה ולא נברא.

אוטופיות אגדתיות התקיימו הרבה לפני שטבע סיר תומס את המונח. אטלנטיס של אפלטון היא חברה אוטופית וראו עד כמה אפלטון, בדברו על אטלנטיס, מרחיק אותה מעצמו ומהמציאות של ימיו. אפלטון מספר כי הידע על אטלנטיס הגיע אליו כסיפורים שעברו מדור לדור מאחד מאבות אבותיו, המדינאי סולון (200 שנה מפרידות ביניהם). סולון עצמו שמע את הסיפור מכהן מצרי, שתאר בפניו תרבות מפותחת על אי מרוחק "מעבר לעמודי הרקולס" (מצר גיברלטר) שהתקיימה לפני 9,000 שנה (נכון למועד שיחתם, לכאורה).

גם המלכות המאוחדת של דוד ושלמה מזוהה על ידי חוקרי מקרא רבים כאגדה בעלת מרכיבים אוטופיים שנהגתה עוד בתקופת התנ"ך, במהלך כהונת המלך יאשיהו (המאה השביעית לפנה"ס, פער של לכל הפחות מאתיים שנה מאסון פירוקה של המלכות המאוחדת, לכאורה). תפקידה של המיתולוגיה היתה להעניק עבר מפואר ומשותף לשתי קבוצות כנעניות שונות: הישראלים מהממלכה הצפונית בשומרון שהוחרבה ע"י האימפריה האשורית, ושהגיעו בהמוניהם כפליטים אל שכניהם-אחיהם, הקרובים-רחוקים, בממלכת יהודה הדרומית.

דוגמה נפלאה נוספת לאוטופיות ביהדות ובתרבות העברית הן "ערי המקלט" המהוות חלק מתשתיות "המדינה שבדרך" (זו הראשונה, של משה ויהושע, אך גם זו שתבוא, בבוא העת), מבחינת בניין ערים אך כמובן ובאופן מהותי יותר, תכנון חברתי-משפטי ופולחני. בתנ"ך מופיעות הנחיות ברורות להקמתן של ערי המקלט וייעודן, מקום מקלט לפושעים ולנרדפים, לכאורה, ואפשרותם להתקיים במצב לימינלי, כזה המקביל בחברה המודרנית לסטטוס "מואשם, אך טרם מורשע", בעוד טחנות הצדק טוחנות לאט (במטרה למנוע את ה"צדק" המהיר והאכזרי של המון משולהב, ואת מנהג נקמת הדם). למעלה מאלף שנים לאחר מכן, אמוראי התלמוד עסקו בבבל בפרטי הפרטים של הסוגיה: תכנון עירוני, שילוט דרכים וכמובן אינספור פלפולים משפטיים בנוגע להאשמה ואשמה, שוגג וזדון, אחריות קהילתית, צדק ונקמה. במרכז כל זאת, ערים שאינן. ערים שלכאורה היו, ואולי יהיו שוב בעתיד. דיוק מילימטרי בתיקנון חוקיו ונוהליו של מקום-שאינו-מקום, "המקום המושלם" – אך כזה המקיים חברה גשמית בה מתרחשים דברים גשמיים מאוד, כמו מוות בשוגג או רצח בכוונה תחילה; אך מקום שאינו קיים, שקיומו נע בין אגדה מהעבר הרחוק, לחלום, אספירציה, חזון לעתיד לבוא.

כמובן שהמסע אל האוטופיה, הנמצאת מחוץ למרחב הגיאוגרפי והפוליטי המוכר, חשוב כשלעצמו.

ב"ארצן" (Herland, 1915) מאת שרלוט פרקינס גילמן, מגלים את האוטופיה הפמיניסטית שלושה חוקרים צעירים היוצאים למסע באחד האזורים האחרונים שטרם נחקרו עלי אדמות. שמועה נגנבת לאוזניהם על ארץ החבויה עמוק בהרים, מאוכלסת כולה על ידי נשים. ב-1966 הופיע לראשונה בקומיקס של מארוול "הפנתר השחור" (מאת סטאן לי וג'ק קירבי), גיבור העל השחור שמוצאו וואקנדה, חברה אפריקאית מתקדמת לאין שיעור מהחברה המערבית, אז ועכשיו, מכל מבחינה – חברתית, כלכלית, מדעית וטכנולוגית, אך זוהי אומה שמיקומה נסתר מעין העולם החיצון.

לא נשכח את האוטופיה ההרצליאנית כמובן. בספרו של חוזה המדינה מחליט צעיר וינאי משכיל אך מיואש (לא הרצל חלילה) ללוות אריסטוקרט פרוסי למסע ושהות ארוכה על אי בודד. השנה היא 1902 ובדרך אל האי שאי-שם הם עוצרים בפלשתינא, מבקרים ביפו ובירושלים, חוזים בראשית דרכה המקרטעת והבלתי מרשימה של הציונות. כעבור עשרים שנה הם חוזרים לביקור ועוברים באותה ארץ מובטחת עלובה, ומופתעים למצוא בה תרבות תוססת, חברה וכלכלה מתקדמת, חידושים טכנולוגיים מהפכניים, שלום ושלווה, אוטופיה של ממש. תל-אביב של הרצל (שם הספר "אלטנוילנד", "ארץ ישנה-חדשה", תורגם במקור לעברית על ידי נחום סוקולוב כ"תל-אביב" והעניק לעיר העברית הראשונה את שמה) גם היא כמובן אגדה, בעתיד הרחוק, מעבר לאופק האירועים. אך אלו לא מאות שנים בעתיד של מסע בין כוכבים, או עשרות אלפי שנים כמו בכתביהם של אסימוב בסדרת "המוסד" או פרנק הרברט ב"חולית". עשרים שנים קצרות מפרידות בין המציאות הנוכחית לאוטופיה המוצעת, והיא מתחילה במשפט הפתיחה המפורסם, "אם תרצו – אין זו אגדה".

משפט מתבקש, אך זהירות, סכנה! כל ניסיון ליישם באופן טוטאלי השקפת עולם אוטופית, שלא כחזון לשאוף אליו, שלא כרעיון לדון בו, להתמיד בוויכוח על אודותיו, כרעיון חי ופועם המתעדכן ועובר אבולוציה עם הזמן, בעקבות הזמן, נכשל; כל ניסיון להתייחס אל אוטופיה כאל אלא תוכנית עבודה אחת ויחידה, פרגמטית ודוגמטית, שיש לקדם ולהשלים ובמהרה, הוביל פעם אחר פעם לאסונות ולזוועות מהגדולים בהיסטוריה. שלטון הטרור במהפכה הצרפתית, הרעבה המונית בברית המועצות, רצח תינוקות על ידיי הוריהם תחת מדיניות הילד האחד בסין, קברי המונים, תאי גזים, משרפות, כולם נעשו בשם איזושהי אוטופיה.

איך בכל זאת נשנה את העולם?

אימפקט

גאווין בלסון, מנכ"ל החברה הבדיונית hoolie, מתוך סדרת הטלוויזיה "עמק הסיליקון" (עונה 2, פרק 1, Datageddon).

מילים רבות הושחתו בשני העשורים האחרונים. אחת אחר השנייה הוזנו (אל פח האשפה) חדשנות, דמוקרטיזציה, קהילה, שקיפות, העצמה. לרשימת המילים חסרות המשמעות ניתן להוסיף גם את "אימפקט". בשנת 2007 נטבע לראשונה המונח "השקעת אימפקט" ע"י קרן רוקפלר, כהשקעה שלא מיועדת להניב רק החזר פיננסי אלא גם ערך חברתי או סביבתי. התחום פרח והעשור וחצי האחרונים היו עשור של אימפקט.

להקים סטארט-אפ זה לא מה שהיה פעם. רעיונות טובים יש בכל מקום, כסף להשקעה יש בנמצא למי שמחפש, הכל כמובן ותמיד, תלוי-מימוש, אבל עכשיו המטרה היא לא רק להחזיר פי עשרים מהמימון, זה כבר ברור מאליו. איך הסטארט-אפ שלך משפר את העולם? כמובן שכולנו שואפים לעולם טוב יותר, אבל איך "אובר לרפואת שיניים, על הבלוקצ'יין" או "איירבנב לכלבים עם AI" יוכל לבסס את הברור מאליו, את ה"אימפקט" שהוא מייצר. כיצד הסטארט-אפ תורם לא רק לשכונה, לעיר, לקהילה, אלא לסביבה, לחברה, למשילות, לאנושות כולה. הרי, אנו מוסדות אחראים, אנשים מוסריים, אנו לא סתם עושים עסקים, we make the world a better place.

נשמע כמו רעיון טוב. עקרונית. לכאורה. ראוי, יפה. אפילו, מרגש! אבל הכול כאמור, תלוי-מימוש. ליזום, לפתח, לפתוח ולנהל עסק זה עניין די קשה מלכתחילה. איך מוודאים שהסטארט-אפ שאתם מובילים לא רק מתפקד ומתרחב, מרצה לקוחות, משמר את עובדיו, משמח משקיעים, בעלי מניות ובתקווה גם את ההורים, אלא גם תורם לחברה, לסביבה ולאנושות? איך בכלל מודדים דבר כזה? קלללל. כולנו מזהים, מרגישים, יודעים אינסטינקטיבית מה הוא הטוב, מה תורם ומיטיב עם החברה, הסביבה והאנושות. קצת ESG, קצת SDG, כמה מצגות מרשימות שכוללות דמוקרטיזציה ושקיפות, נפנופי ידיים על העצמת אוכלוסיות מוחלשות ויח"צ על תכנית האאוטריץ' לקהילת דובי קוטב המכורים לאוקסי, עולמם חרב עליהם עם סגירת מפעל המכוניות היחידי בגרינלנד. Voila, אימפקט!

(הכותב ציניקן חסר תקנה, אך מודע לכך וחשוב לו תיקון. יש לא מעט קרנות, חברות וסטארט-אפים חשובים וראויים בתחום האימפקט, שאשכרה עושים אימפקט. בפרפרזה על אמירתו של הקומיקאי סטיבן רייט על עורכי דין, 99% ממיזמי האימפקט נותנים שם רע לכל השאר).

אפקטיביות – הפאב השכונתי אל מול הנצח!

דבר נוסף קרה בשני העשורים האחרונים, אחת התופעות החברתיות המוזרות בימי חיינו (אם כי לא מאוד מוזרה בהסתכלות היסטורית): הקפיצה הדרמטית במידת אי-השוויון הכלכלי בחברה (איזו חברה? למעט מקרים יוצאי דופן, תמצאו זאת בכל מקום), וספציפית – יש כעת יותר מולטי-מיליונרים ומולטי-מיליארדרים מכל תקופה אחרת בזמן המודרני. למעשה, המדדים עצמם דורשים תיקון שוב ושוב, למשל ההגדרה המחודשת של העשירון העליון. האם אתה סופר-עשיר החל מנכסים של עשרה מיליון דולר? שלושים מיליון? מאה מיליון? ומתחילת העשור האחרון נפתחה הקטגוריה חדשה של סופר-מיליארדרים, בעלי הון ונכסים מעל חמישים מיליארד דולר (24 בני אדם נמצאים בקטגוריה לפי הוול סטריט ג'ורנל, נכון לתחילת 2025).

אם אי-שוויון כלכלי הוא משהו ששאפנו לצמצם, הרי אנו צועדים בקצב אחיד ועקבי לאחור. דונלד טראמפ מהלל לאחרונה את העידן המוזהב האמריקאי של סוף המאה התשע-עשרה, תקופה בה מספר זעום של אילי הון, אצולה קפיטליסטית, ברונים שודדים, ניהל מונופולים אדירי ממדים, מכר וקנה פוליטיקאים וגבה רנטות ככל העולה על רוחו (רוקפלר, קרנגי, ג'יי פי מורגן, וונדרבליט ואחרים). יאניס וארופאקיס, הוגה הדעות והכלכלן היווני, חושב שהרחקנו לכת אף יותר אל העבר ומכנה את העידן הנוכחי "טכנו-פאודליזם".

השתמשתי קודם לכן במילה "מוזר" כי הדבר מייצר תופעות פסיכולוגיות וחברתיות שאין לי מילה אחרת עבורן. אלטרואיזם אפקטיבי, תנועה פילוסופית-חברתית-אקטיביסטית שהתחזקה וזכתה לפופולריות בעשור האחרון, היא אחת מהן.

נאמר ששיחק לכם המזל. הייתם עובד מס' 50 בגוגל, פייסבוק, אמזון, אפל, או מניין חברות דומות. ברכות. אתם בני שלושים וחמש, אולי ארבעים, ואתם ככל הנראה מולטי-מיליונרים. קניתם כל מתנה אפשרית לכל קרוב ורחוק משפחה, חגגם עם החברות והחברים, יש קרנות נאמנות לילדים. עכשיו הגיע הזמן לעשות משהו למען הכלל. קיימת ציפייה מסוימת לעשייה ציבורית, לפילנתרופיה. משפחת רוקפלר תרמה את חלקת האדמה עליה הוקמו בנייני האו"ם בניו יורק. קרנגי הקים בין השאר אולם קונצרטים, מכון מחקר, אוניברסיטה. מה איתכם? בסדר, בסדר, אתם לא רוטשילד. לא צריך לקפוץ מעל הפופיק. הצלתם את הפאב השכונתי, את חנות הספרים העצמאית, העיתון המקומי. מה עכשיו?

תשובה אחת עבורכם יכול להיות אלטרואיזם אפקטיבי (Effective Altruism, EA). בוודאי שתוכלו להמשיך ולתרום לעמותות, קרנות, מוסדות, קמפיינים פוליטיים, אפילו א.נשים פרטיים שבאים בטוב. אבל אחרי כמה שנים מתגלה שבעמותה היו אי-סדרים כספיים. הפוליטיקאי? סקנדל. ובכלל, זה נהיה עבודה, לסנן ולמיין את כל הפניות שמגיעות מכל כיוון, וקשה לדעת מה באמת יעשה טוב, למה יהיה באמת אימפקט? עכשיו אתם מתחילים להתלבט בנוגע להחלטות קודמות שקיבלתם. האם לממן את חנות הספרים העצמאית הוא באמת הדבר הנכון לעשות? אתם מחיים עסק נגד כוחות השוק, אולי עדיף היה לתת לחנות להיכשל, לאבולוציה העסקית לעשות את שלה. אנחנו לא קומוניסטים חלילה. מה יהיה שימוש יעיל, אפקטיבי, נכון, בהון?

אלטרואיזם אפקטיבי מציע מסגרת מחשבתית-פילוסופית ופרקטית שאומצה על ידי מתעשרים רבים בעמק הסיליקון עבור נתינה פילנתרופית. המטרה היא לעשות טוב וכמה שיותר ולוודא שהטוב הזה הוא אובייקטיבי ובר-מדידה. ניקח את כישורי המתמטיקה, ההנדסה, הכלכלה והמנהל העסקי, אלו שעליהם נבנה ונסמך העמק, ונפעיל אותם כדי לייצר אימפקט מקסימלי. נשפיע על העולם. נפעל למען הטוב. טוב כללי, אנושי, גלובלי, מדעי, אובייקטיבי, מדיד ושלא ניתן לערעור. והרי, שום דבר רע מעולם לא קרה כאשר מתמטיקאים, מהנדסים וכלכלנים ניסו למצוא את התשובה לשאלה הבסיסית ביותר בפילוסופיה –מהו הטוב.

זו לא המצאה חדשה. זו אותה תועלתנות מוכרת, בשינוי אדרת, והשאלות הן אותן שאלות. עם הגדרת המדדים עולה גם סוגיית ממד הזמן. מה יעשה את מירב ה"טוב" כאן ועכשיו? אולי משהו אחר יעשה הרבה יותר "טוב", ליותר אנשים, בהמשך הדרך?

וכאן מתחיל הבלבול עבור לא מעט אנשים. ובצדק. זה מאוד מבלבל. האדם הסביר לא אמור להתמודד עם דילמות כאלו. הן מיועדות לממשלות, למלכים. אבל מה לעשות שהמזל, החיים, הגורל, או אולי הכישרון האישי הייחודי והבחירות המדויקות והנבונות, הניבו לכם עושר לא צפוי (או שזו הייתה ירושה? גם אופציה). כיצד תעשו שימוש מיטבי במתנה הזו, בהזדמנות הזו, עבור האנושות כולה? זו התלבטות שתבלבל את רובנו. במיוחד אם אנו צורכים מדע בדיוני! אחרי הפאב השכונתי, חנות הספרים העצמאית, העיתון המקומי, מה עם עוד בתי ספר? עוד תוכניות לימודים? סיורים לאושוויץ? חיסונים לאיידס או מיגור קדחת הנילוס? אבל תכלס, אלו בעיות קטנות. מה עם הסכנות הגדולות באמת, הקיומיות, הרי האנושות כולה בסכנה – פגיעת אסטרואיד, מגיפה – מהונדסת כנשק ביולוגי-גנטי או סתם, סתם מגיפה של אחר הצוהריים, בינה מלאכותית ונשק גרעיני זה שילוב קטלני, ובל נשכח – פלישת חייזרים. ואם ניתנה בידינו ההזדמנות להשתתף במניעת האפוקליפסה, מה, לא ניקח? וגם למה כל הרע הזה כשיש כל כך הרבה טוב בפוטנציה? תקווה במחקר מדעי פורץ דרך, בחזית הפיתוח הטכנולוגי. מדע בדיוני? מסע בין כוכבים! לא רק מיגור של מחלה, עוני ורעב, זה או-טו-טו בידינו. אם נשקיע בצורה נבונה נוכל לנטרל כל סכנה קיומית ונבטיח את הקיום האנושי והרחבתו, אל החלל הדיגיטלי והגלקטי – נפרוץ את מחסומי המחשבה והתודעה, את מערכת השמש והגלקסיה כולה, ונביא סוף, סוף כל סוף, לכאב, לסבל ולמוות עצמו. כפסע מאלוהות! הניצחון המוחלט!

לא תשימו חמישייה (מיליון/מיליארד, שקל/דולר, ביטקוין?) עבור עוד צעד, אולי הצעד המכריע והאחרון, אל עבר הנצח? האוטופיה בהישג ידנו. טובת הפרט, הקהילה, השכונה, החבר'ה או החברה שכאן ועכשיו, מה אלו למול מסגרות זמן של מאות שנים, מאות אלפי שנים. עצם המחשבה על הנצח, מימושה של אוטופיה עלי אדמות, תעביר א.נשים על דעתם ועלולה להוביל למעשים מחרידים, מפלצתיים, שלא יעלו על הדעת, ושקורים סביבנו כל הזמן.

סם בנקמן-פריד

סם בנקמן-פריד (מוכר כ-SBF) היה אחד הקולות המובילים והמשקיעים המשפיעים בקהילת האלטרואיזם האפקטיבי. הוא האמין שעם צבירת עוד ועוד הון, ואיתו גם כוח פוליטי, הוא יוכל להעניק בחזרה לחברה ולסביבה ולקדם אותנו אל עולם טוב יותר. בנקמן-פריד היה ילד פלא בתחום הקריפטו, ואחד הלוביסטים המרכזיים לתעשייה. הוא העיד בפני הקונגרס לא פעם בנושא, בעוד הוא תורם עשרות מיליוני דולרים לפוליטיקאים בשתי המפלגות הגדולות בארה"ב. ממגורי יוקרה באיי בהאמה ניהל בנקמן-פריד את בורסת מטבעות הקריפטו FTX. הפעילות הניבה לו מיליארדים. לו רק זו לא הייתה הונאת פירמידה אדירת ממדים בעטיה הורשע בנקמן-פריד בעבירות שחיתות והונאה. ב-28 במרץ 2024, בגיל שלושים ושתיים,  הוא החל לרצות עונש מאסר של עשרים וחמש שנה.

מלקולם וסימון קולינס

פאוור-קאפל בקהילת האלטרואיזם האפקטיבי (EA), זוג מיליונרים קצת אקסצנטרי מעולם הפיננסים והטכנולוגיה. הם בני שלושים ושש-שבע, נשואים למעלה מעשור, יש להם ארבעה ילדים והיעד הוא שבעה עד שלושה עשר, שכן "נאה דורש – נאם מקיים". לדעתם המדעית והאובייקטיבית, א.נשים מצליחים (ע"פ מדדים "מוסמכים" כמו IQ, ובדיקות גנטיות) צריכים להתרבות, וכמה שיותר. הם גם מבקשים למנוע ככל שניתן דיסגניקה, הידרדרות הדרגתית של הגנום האנושי ע"י קיום ושימור במארג הגנטי תכונות גנטיות לא רצויות, תכונות, התנהגויות וגנים שיש למגר. הזוג הודיע לאחרונה על הקמת מיזם HardEA לקידום אלטרואיזם אפקטיבי "אמיתי", שכן יותר מדי מפעילות התנועה המקורית הוא לשיטתם תיאטרון צדקנות (virtue signaling) ואינו אפקטיבי, הלכה למעשה. יותר מדי מהעשייה הפילנתרופית של עשירי העולם מוקצה באופן לא יעיל למטרות חסרות תועלת כמו התמודדות עם משבר האקלים (מטרה ראויה כשלעצמה אך שזוכה לטיפול הולם על ידי ממשלות העולם ומוסדות אחרים), בעוד איומים קריטיים כמו קריסת אוכלוסין עקב אי-התרבות הולמת ודיסגניקה לא מקבלות מענה כלל. הם על זה. הם אתאיסטים אך "טכנו-פוריטנים" להגדרתם, שואבים השראה רבה מהמסורת היודו-נוצרית ורואים את פעילותם כמוּנעת מאותה השראה אלוהית. בגידול וחינוך ילדיהם הקולינסים נסמכים גם על ענישה גופנית. סימון מבהירה שכמו כל דבר בחייהם, גם זה מבוסס על מחקר מדעי, אבל ההשראה לכך נבעה מצפייה בנמרים בטבע.

מולטי-מיליארדרים חושבים אחרת

השקעות אימפקט, אלטרואיזם אפקטיבי, אלו טרדות למולטי-מיליונרים פשוטים. במולטי-מיליארדים כבר חושבים אחרת, ומי אם לא אילון מאסק יכול לייצג את המגזר (אם כי יש להודות, הוא חריג בין חריגים). בשנת 2015 הוא נאם בכנס "אלטרואיזם אפקטיבי" ובהמשך טען כי הפילוסופיה תואמת לפעילותו. אבל תכלס, כל זה קטן עליו. שש החברות שהוא הקים או מנהל מיועדות לכאורה לשרת מטרות ציבוריות, בין גשמיות לפנטסטיות: שינויים מהפכניים בתחבורה, ממשקי אדם/מכונה, פיתוח בינה מלאכותית ויישוב בני אדם על מאדים. בהובלת המשנה לנשיא ארה"ב מאסק, האנושות תהפוך דיגיטלית וגלקטית, תתיישב על כוכבים אחרים, תתמזג עם המכונה, תבטיח את קיומה לעד. השקעה במיזם של מאסק, עבודה במיזם של מאסק, ניקוי הרצפות במשרדים של מאסק, אין יותר אימפקט מזה, אין יותר אפקטיבי ואלטרואיסטי מזה, בהגדרה. ואם להוסיף דוגמה אישית, הרי מאסק מושקע כולו בסוגיית קריסת האוכלוסין; בעת כתיבת שורות אלו הוא ככל הנראה אב לארבע-עשר ילדים, אבל זה משתנה מיום ליום.

מדוע ולמה כל זה? למען האנושות כולה כמובן, ובראיית הנצח, שמגיע ממש עוד שנייה. עתיד של עושר אינסופי ומסע בין כוכבי זו מטרה נשגבת, והיא מקדשת לא מעט אמצעים ארציים מאוד, במיוחד כשהשאיפה היא להבטיח את האוטופיה עלי-אדמות הזו, בהקדם ובמהרה ובימי חיינו (חייו של אדם ספציפי).

כשהרכבים האוטונומיים של טסלה (ואחרים) מסכנים ופוגעים והורגים בני אדם, בין אם הנוסעים בתוכם או שמחוצה להם, הטענה היא שבטווח הארוך, המכוניות האלו יהיו הרבה פחות מסוכנות מנהגים אנושיים, ועל כן חשוב להמשיך בתהליך. לא רק מן הראוי, זו חובה מוסרית. העלאת שאלות? לא כל שכן ספקות? כל עניין שעלול להוביל לעיכוב התהליך יהיה פשע נגד האנושות כולה. מדאגה לתנאי ההעסקה במפעלי טסלה (יש שלל עדויות לכל התעללות אפשרית, מהטרדות מיניות ועד אפלייה גזענית, וכמובן ריסוק תהליכי התאגדות עובדים) ועד לפרנסתם של נהגים – מוניות, שליחים וכמובן משאיות (אחד האיגודים המקצועיים הגדול והחזק בארה"ב). רגולציה, בירוקרטיה, דמוקרטיה, רצונם של אלו הקיימים כיום בצמצום הפגיעה בפרנסתם, בסגנון חייהם, בחיים עצמם, מתגמד אל מול הנצח, למול אינסוף בני אדם חיים, הם אמנם טרם נולדו, אך יחסך מהם סבל וכאב עצום, בעתיד.

סגירת מפעלי טסלה בזמן סגרי הקורונה הייתה אסון נוראי עבור מאסק, אך (לכאורה) לא מסיבות פיננסיות חלילה, אלא מתוך כאב גדול ודאגה עמוקה לאנושות כולה. כל רגע בו רכבי טסלה אינם מפותחים, נבנים, ונמכרים, הוא רגע עתידי בו אינספור בני אדם שטרם נולדו, חיים ומתים בסבל נוראי.

הטיעון הרעוע והמזעזע יכול היה להיות קצת יותר מבוסס אם לא היה מגיע מהאדם העשיר בעולם שעיקר הונו מבוסס על כספי ציבור ומכירת מניות ומכוניות טסלה. אבל טיעון כזה לא יכול לבוא מאף אדם אחר. אנו לא יודעים מה "באמת" עובר במחשבותיו, מה בליבו של אדם. האם הטיעונים הציבוריים כולם הם תיאטרון צביעות אחד גדול, ובפועל המטרה היא העשרה והאדרה עצמית בלבד? היות והתוכנית הכוללת למען האנושות עוברת דרך העשרה והאדרה עצמית בהכרח, האם זה משנה?

וזו מפלת האלטרואיזם האפקטיבי, חטא ההיבריס של האימפקט. זו לא רק ההנחה חסרת הבסיס שכלים כלכליים והנדסיים רלוונטיים לכל תחום ובכל בעיה. ההיבריס הוא היהירות העצומה שבעצם הניסיון לנסח נוסחה מתמטית לחיזוי הטוב האופטימלי. תמיכה בחנות הספרים העצמאית, בעיתון המקומי, בפאב השכונתי – אלו נהדרים וטובים (תירמו וסייעו לנו באוטופיה!), אבל חשיבה כלכלית-הנדסית לכאורה, במדדים אובייקטיביים לכאורה, בדרך שכל כולה כוונות טובות לכאורה,  שעל הדרך מותירה את העשירים במיוחד עשירים אף יותר, עלולה להוביל אל אאוגניקה נאצית, טכנו-פאודליזם, עולם חדש מופלא. הקרבות גשמיות (של אחרים, לא שלנו) למען הנצח, שהוא ממש עוד שניה בא. עתיד של עושר אינסופי ומסע בין כוכבי זו מטרה נשגבת, והיא מקדשת לא מעט אמצעים ארציים מאוד.

ימות משיח

הקרבות גשמיות עבור הבטחת הנצח, למה זה נשמע מוכר? עתיד שכולו טוב, גן עדן עלי אדמות, מטרה נשגבת שמקדשת לא מעט אמצעים ארציים מאוד. מוכר מאוד. למעשה, אחזור כאן על חלק קטן מפסקה קודמת במאמר זה: "…רגולציה, בירוקרטיה, דמוקרטיה, רצונם של אלו הקיימים כיום בצמצום הפגיעה בפרנסתם, בסגנון חייהם, בחיים עצמם, מתגמד אל מול הנצח." זו אותה משיחיות ותיקה, בשינוי אדרת. היא עברה סדנת העצמה, ייעוץ ארגוני, מחשב אסטרטגי, ויש לה לוגו שעלה חצי מיליון דולר, אבל אם מסירים את האיפור, קל לזהות.

יחיא סינוואר, איתמר בן גביר ואילון מאסק, מציאות חייהם שונה זו מזו כשמיים וארץ, אך הם מדברים על אותו הדבר. ספרות האגדה עליה הם נשענים שונה לחלוטין, אך הם ונאמניהם מדברים באופן ברור ולא מתנצל על ימות משיח, והם עושים זאת ברוב חוצפה ובנונשלנט בשם אלפים, מיליונים, שאינם כאן, משום שאינם קיימים; הם מצדיקים את פעולותיהם כאן ועכשיו, מפלצתיות ככל שיהיו, בשם אינספור בני אדם שפשוט לא קיימים. חלקם מייצגים את המתים – לא אלו שמתים בינינו מדי יום במסעות הצלב שלהם, אלא אלפי על אלפי המיתות, חלקן היסטוריה, רובן מיתולוגיה, שהם דורשים מכולנו להעמיד להן משמעות וקדושה; חלקם מייצגים את הלא-קיימים, אלו שטרם נולדו, מיליארדים שהם מתיימרים לפעול בשמם, למען העתיד הנכסף. המיוצגים הם אינספור, מעבר מפואר, היה או לא היה, ובעתיד מופלא, מי יודע אם ומתי, אך הם מגמדים אותנו, הקיימים. אנחנו, שכאן ועכשיו, פחות מעניינים אותם, לא רלוונטיים. סינוואר, בן גביר, מאסק, משחקים את הלונג-גיים. את הנצח אי אפשר לנצח.

אנו, הנידונים להתקיים

חלילה נתבלבל גם אנחנו, אנו הנטועים בהווה. העבר והעתיד איתנו כל הזמן. אנו מעניקים למתים את הכבוד שאנו מבקשים לעצמנו, ומקווים להעניק עולם טוב יותר לאלו הבאים בתור. אנו שכאן ועכשיו, הנידונים להתקיים, עבורנו הדילמות הן מורכבות וזוועתיות, גרוטסקיות ואבסורדיות, ראויות למחזה יווני או רומן קפקאי, או יצירת מדע בדיוני טובה. עבור מי שקיים בהווה הן מצמררות, מטלטלות, שוברות לב, אך הכרחיות וגם… יום-יומיות. אלו ההחלטות המייסרות שמתקבלות, לפחות תאורטית, בישיבות הממשלה, בוועדת סל הבריאות, בוועד הבית. אך אילון מאסק, בצלאל סמטוריץ', ג'ים ג'ונס, אבו בכר אל-בגדאדי, הם לא איתנו. הם אנשי הנצח, חיים תמידית בעבר נהדר או עתיד בוהק. הגורל עולה בבירור מהקוד, אלגוריתמי או אלוהי. אין מורכבות, אין תהיות, חרדות או דילמות.

אנשי הנצח ישנים טוב בלילה.

הישמרו מאנשי הנצח. הם לא מפחדים להוליך אותנו בדרך ארוכה. מי יודע לאן תוביל.