אשליית השליטה

היינו כאן בעבר. ראינו את הזוועות מתרחשות, אבל לא השכלנו ללמוד. שמנו את מבטחנו בטכנולוגיה, כאילו היא לבדה יכולה להציל אותנו. בכל פעם מחדש, השארנו את ההרס מאחורינו ופנינו להביט קדימה אל השמש העולה. לא יכולנו לדמיין שהאור הגדול שלפנינו הוא הבזק של פצצה שגליה עומדים להלום בנו. נכשלנו כאשר לא הצלחנו לדמיין את הגרוע מכול. כשמצאנו את האש והצצנו אל החשכה, דמיינו עתיד שבו האור יגן עלינו מהלא נודע. כשיצרנו את הסכין, חשבנו שהוא ישמור עלינו מפני מפלצות. אבל הלפיד גילה לנו את עומק החשכה, והסכין לא הגן עלינו מפני סכיניהם של אלו שנראים כמונו.

בתקופה שבה כתבה מרי שלי את יצירת המופת שלה ״פרנקנשיין, או פרומתאוס המודרני״ (1818), כשהיא בת שמונה־עשרה בלבד, הרחיבו אנשי המדע בסביבתה את ההבנות ואת היכולות שלהם ביחס לעולם. המדען האיטלקי לואיג׳י גלווני גרם לרגליים של צפרדעים מתות לבעוט, כאילו היו חיות, כאשר העביר דרכן זרם חשמלי. הכימאי האנגלי האמפרי דייווי סחרר את הציבור עם מופעים שבהם ערך ניסויים בסוללות אלקטרוכימיות. האינטלקטואלים בני זמנה של שלי, שהסתגרו במעבדות ודחפו את המדע והטכנולוגיה קדימה, היו לכודים בדיון של מה אפשר לעשות – במקום לשאול את עצמם מה נכון לעשות.

לכוד במעבדה שלו, ויקטור פרנקנשטיין מנסה להבין מה הוא הניצוץ שזורם בחתיכת בשר אחת ומקנה לה חיים, אך לא נמצא בחתיכה אחרת שהייתה אך לפני רגע חיה ואינה עוד. ברגע של הצלחה הוא כותב ביומנו: ״לאחר ימים ולילות של עבודה ועייפות, צלחתי בגילוי של מקור החיים והגדילה, לא! הפכתי אני עצמי מסוגל להעניק חיים לחומר שאין בו חיים״. שיכור מכוח, הוא ממשיך מבלי לעצור ומפיח חיים ביצירתו רק כדי להבין, מאוחר מידי, מה הן תוצאות מעשיו. הוא שב ליומנו וכותב: ״כעת משסיימתי, יופיו של חלומי נעלם; אימה חסרת נשימה וגועל מילאו את ליבי״. אך היצור כבר נושם והופך לתועבה שתביא חורבן על חייו, על הסובבים אותו ועל חסרי הישע שייקרו בדרכו. עיוורונו של פרנקנשטיין, חוסר יכולתו לדמיין מה עלול להשתבש, וההתמקדות שלו ביופיים של חיי האלמוות ושליטה בכוחות החיים, הביאו לאסונו. הוא דמיין שליטה במקום שבו שליטה לא יכולה להתקיים.

״החיים ימצאו דרך״, אומר ד״ר מלקום, גיבור ספרו של מייקל קרייטון, ״פארק היורה״, שראה אור ב־1990, וסרטו של סטיבן שפילברג, שיצא שלוש שנים לאחר מכן. הרומן הוא ממשיך דרכו הרעיוני של ״פרנקנשטיין״ בכך שהוא עוסק ביצירת חיים. את החשמל ושאר המצאות המאה ה־19 מחליף מדע חדש: הגנטיקה. פרויקט הגנום האנושי, ששאף למפות את הרצף הגנטי שלנו, הושק אף הוא ב־1990, אחרי עשור רווי בהתפתחויות בתחום. מייקל קרייטון מדמיין רגע שבו המדע מאפשר לנו להשתמש בדנ״א כדי לשחזר דינוזאורים ולהחיות אותם. המיליונר ג׳ון האמונד – שמגייס כספים ובונה פארק לדינוזאורים באי מבודד – מאמין שהמדע מאפשר לו גם להשיב לחיים יצורים מהעבר, וגם לשלוט בהם (הוא ככל הנראה לא קרא את ״פרנקנשטיין״).

תמונה: כרזת הסרט ״הזבוב״ בבימוי קורט נוימן, 1958

את האויב הבלתי נראה, השורה מעל הפארק, ד״ר מלקום מכנה ״כוחות גנטיים״. באדפטציה הקולנועית הוא מתרה בג׳ון האמונד ואומר לו: ״אלו הכוחות האדירים ביותר שהכוכב הזה אי פעם ראה ואתה משחק בהם כמו ילד שמצא את האקדח של אביו״. הפלא האדיר של השבת הדינוזאורים, והרווחים הצפויים מכך, מונעים מהאמונד, משקיעיו ועובדי הפארק לדמיין את הנורא מכול. הם הרי עשו כל מה שיכלו כדי להגן על עצמם ועל האורחים: הדינוזאורים הן נקבות ועל כן לא יכולות להתרבות, הפארק מלא בגדרות חכמות, מצלמות אבטחה, דלתות כפולות שעשויות מפלדה בעובי של יותר ממטר, מגדלי שמירה ושאר אמצעים מודרניים שנועדו לוודא שמה שעלול לפגוע ומי שעלולים להיפגע נמצאים מרוחקים אלו מאלו – אבל רצף לא בלתי סביר של אירועים מצליח למוטט את כל אמצעי ההגנה המודרניים.

את שני הסיפורים הללו היינו יכולים לדמיין בצורה אופטימית יותר: ד״ר פרנקנשטיין כאבי חיי הנצח, או ג׳ון האמונד כמי שאפשר לכל אחד לשכפל את עצמו ולחיות אין ספור פעמים. ואכן, מדי פעם ישנן יצירות שנכשלות במשימתן כנביאות של סכנות הקדמה. כך ב״מסע בין כוכבים״, שמפספסת את אחת הסכנות הגדולות ביותר שניתן למצוא בתחום הטכנולוגיה, בגלל ההישענות האגבית שלה על טלפורטציה. אנשי הצוות הולכים ובאים מספינת האם לכוכבי לכת שונים בחלקיקי שנייה. את הבעיות שצצות כתוצאה מכך, כמו זיהומים ומחלות, פתרו יוצרי הסדרה בכך שהמכונה מטהרת יצורים חיים ועצמים כשהיא מרכיבה אותם מחדש. באחד הפרקים המכונה אפילו מנטרלת נשק שנורה בזמן השיגור. הכול נלקח בחשבון הכול מסודר. האמנם?

המד״ב האופטימי מסרב לדבר על מה שהאימה דורשת מאתנו. ״הזבוב״, סרטו של דיוויד קרוננברג מ־1986 (על פי סיפור קצר מאת ג׳ון לנגלאן מ־1957, שגם עובד לקולנוע ב־1958), הוא מיתוס נוסף על יוהרה מדעית. ד״ר סֵת ברַאנדֵל עובד לבדו במעבדה, ממש כמו ד״ר פרנקנשטיין, וממציא מכשיר שיאפשר לאנשים לעבור בשניות בין מקום למקום. אחרי כמה ניסויים כושלים על קופים אומללים, הוא מאבד את סבלנותו ומחליט לנסות את המכונה על עצמו. כאשר זבוב תועה נכנס איתו לתא, המחשב לא יודע כיצד להתמודד עם הגוף הזר וממזג ביניהם, מה שמוביל לרצף של זוועות גופניות ומנטליות. נוסף על הכשל הטכנולוגי המבעית, הסיפור מעלה שאלה מהותית יותר: מי בעצם מופיע בצד השני? האם זה באמת אנחנו?

תמונה: מתוך הסרט ״פארק היורה״ בבימוי סטיבן שפילברג, 1993

מאז שבעה באוקטובר, הרשת התמלאה בתאוריות קשר משונות שנעות בין הכחשת האסון ובין הצבעה על אשמים מדומיינים. זה לא מפתיע. אמנם אנחנו מתקשרים זה עם זה כבר שבעים אלף שנים, אבל נדמה שעדיין לא השתכללנו ביכולת שלנו להעביר רעיונות. האינטרנט, שהיה אמור לשחרר אותנו מכבלי הבערות ולהעניק לנו את כל הידע של העולם, הפך לכר פורה של סכנות מוחשיות. דוגמה לאחת הסכנות היא תיאוריית העולם השטוח. אֵרָטוסתֶנֶס מדד את היקף כדור הארץ כבר במאה השלישית לפסה״נ, ובכל זאת עשרות אלפים ברחבי העולם כיום מאמינים שהוא אינו עגול. קל ללעוג לקבוצות שמקדמות תאוריות קונספירציה ולפתור אותם כשוליים הזויים – אבל גישה זו שקולה בדיוק לחוסר יכולתם של פרנקנשטיין, האמונד ובראנדל לדמיין את הנורא מכל.

בשבעה באוקטובר חווינו על בשרנו את כישלון הטכנולוגיה. כל הגדרות, כל המצלמות, שלל אמצעי המיגון והתקשורת לא הצליחו להגן עלינו. הדרך היחידה למנוע מהמציאות להידרדר עוד יותר, הדרך היחידה שבה נוכל להימנע מאימה כמו זו שחווינו – מאסונות כמו פוקושימה, הצ׳לנגר, קולומביה ואין ספור אירועים אחרים שבהם הטכנולוגיה שנועדה לקדם אותנו פנתה נגדנו – היא להבין שאין לנו שליטה, שמעולם לא הייתה לנו שליטה, ושאנחנו חייבים לדמיין (גם) את הנורא מכול.