לגלול עד מוות

יותר מארבעים אלף עוקבים צופים בסרטונים בנושאי אימה שיוצרת הטיקטוקרית הישראלית לארה, תחת השם: Lara_horror . היא מעלה סרטוני אימה, ביקורות סרטים, ומשתפת באנקדוטות על חייה כחובבת אימה ויוצרת בז'אנר. היא התחילה לצפות בסרטי אימה בגיל שש, כדי להרגיש אמיצה, וכשהגיעה לכיתה ו' כבר השתעממה מהסרטים ה"רגילים" וחיפשה תכנים קשים יותר. באינטרנט היא נחשפה לז'אנר של סרטוני סנאף – שמתעדים מקרי מוות, רצח, אונס, התאבדות וזוועות נוספות.

"הסרט סנאף הראשון שאני ראיתי היה כשהייתי בת 14" מספרת לארה בסרטון שהעלתה ב־ 23 בנובמבר 2023 . "זה היה סרטון שבו שני גברים מתעללים למוות באיזה סבא'לה חמוד. זה היה סרט מזעזע והדרך שלי להתמודד עם זה הייתה פשוט להראות את זה לעוד אנשים ולצלק גם אותם". כשסרטוני הסנאף של החמאס משבעה באוקטובר החלו לעלות לרשת, לארה לא יכלה להתמודד איתם. "זה שבר אותי״, היא אמרה, ״אני גם תוך כדי מעכלת שכל זה בכלל קורה וגם לראות את ההתעללות הזאת, את האכזריות…"

כמו לארה, מאז שבעה באוקטובר החליטו אנשים רבים לצפות בסרטונים שמתעדים את התקיפה. באתר השאלות האנונימיות הישראלי "סטיפס" אפשר למצוא עשרות שאלות של גולשים שמחפשים קישורים לסרטונים. הם מציינים מגוון סיבות: לצורך הסברה וכדי להראות לעולם מה קרה בישראל; מתוך כבוד למתים וכדי לא לשכוח את הנרצחים; או בחיפוש אחר סוג של ריגוש מורבידי. כפי שכתבה אחת מהן: "מצאתי זה חזק אחושרמוטה נודרת".

המלחמה יצרה מצב של חוסר ודאות קיצוני שאנשים מנסים להשקיט, וצפייה בסרטונים עשויה להחזיר להם תחושת שליטה על חייהם. אלא שבמקום להרגיע את החרדה, הצפייה בסרטונים עלולה לפגוע ואפילו לגרום לפוסט טראומה משנית. גורמים מוסדיים ומקצועיים, כמו איגוד האינטרנט והמועצה הישראלית לפוסט טראומה, הזהירו מההשפעות השליליות של הסרטונים והמליצו שלא לצפות בהם. דוגמה חיה לכך היא התגובה הקשה של חברי הכנסת שיצאו המומים ובוכים מההקרנה המתוקשרת לסרט ההסברה של דובר צה"ל. אם כך, מדוע ישנם אנשים שעדיין מעוניינים לצפות בהם?

סיבה מרכזית לצפייה בסרטונים היא סקרנות. כפי הנראה הסקרנות הזאת לא נובעת רק מהאירוע הנורא של שבעה באוקטובר, אלא מהרצון האנושי כל כך לחזות ברגע המוות עצמו. במאמרו "הפורנוגרפיה של המוות", משנת 2013 , כתב היסטוריון התרבות וחוקר המדיה והרפואה, ג'ון טרסייר, כי מאז תחילת המאה העשרים רוב המבוגרים בגילאי 18 עד 40 בעולם המערבי מעולם לא היו עדים לגסיסתו של אדם, או חזו באותו רגע דרמטי שבו אדם הופך מחי למת. רוב האנשים כנראה לא נחשפים למוות עד שהם חווים אותו בעצמם, ולכן הגיוני שרגע הטרנספורמציה הזה, מחיים למוות, מרתק אותם. למרות זאת, מסביר טרייסר, האמריקאי הממוצע צופה ביותר מארבעים אלף מיתות בדיוניות על המסך עוד לפני גיל 18. כדי להתמודד עם הפחד מהמוות אנחנו מקיפים עצמנו בדימויים של מוות אלים במדיה, שהם שונים מאוד מהמוות השקט בבית החולים שרובנו, ככל הנראה, נפגוש בעתיד.

חוסר היכולת שלנו להישיר מבט אל המוות גדולה עד כדי כך שכיום ברשת החברתית טיקטוק לא מקובל אפילו להגיד את המילה "מוות". במקום להגיד Dead, Kill או Suicide , טיקטוקרים צעירים אומרים Unalive , או כותבים מילים הקשורות למוות בצורה משובשת, בשגיאות כתיב ובהחלפת חלק מהאותיות במספרים. לטענת יוצרי התוכן, טיקטוק מצנזרת ומסירה סרטונים שמוזכרת בהם המילה ״מוות״ מכיוון שהם נתפסים כתוכן פוגעני או טריגר. התוצאה היא ששימוש במילה חלופית יוצרת רושם כי "מוות" היא מילה פוגענית או גסה שיש להיזהר מלומר אותה. המילה Unalive רכה ופחות מאיימת, וכך מאפשרת לדור ה־Z לגעת בנושא.

תמונה: מתוך הטיקטוק של @lara_horror

רשתות חברתיות מתאמצות להסיר סרטונים פוגעניים באמצעות שימוש באלגוריתמים ובמסנני תוכן אנושיים, אבל הן לא תמיד מצליחות לאתר ולהוריד אותם בזמן אמת. באופן אירוני, למרות שהמילים ״מוות״ או ״התאבדות״ בדרך כלל לא נאמרות בטיקטוק, דווקא שם, וברשתות חברתיות נוספות, מופצים סרטוני סנאף שמתעדים אלימות ומוות. הרשתות מביאות את המתים אל המרחב היומיומי דרך סרטוני זוועה שמגיעים ישירות אל המשתמשים, אם ירצו בכך ואם לאו. יש גם אתרים שבהם אין שום פיקוח על התוכן, ואתרים שמטרתם המוצהרת היא להפיץ סרטוני גועל ומוות. כך האתר הוותיק Ogrish, שבו משתמשים יכולים לצפות בתאונות, התאבדויות, צילומים רפואיים, תמונות מלחמה, אונס ורצח.

הפצת תוכן מזעזע ושובר טאבו היא עוד דרך להביא לייקים וצפיות, ולהרחיב את מעגל העוקבים. כך המוות הופך לצורה נוספת של בידור שמטרתו למשוך תשומת לב. המסך יוצר ריחוק והופך את המוות האמיתי לבלתי אמיתי, את הדם למזויף ואת הראש הערוף לאביזר. המוות נראה כפחות מאיים, כאפקט קולנועי ותו לא. דבר מה שמטרתו לספק את הסקרנות המורבידית של הצופים.

אבל מה קורה כשהמשתמש מודע לכך שהסרטון שהוא צופה בו אמיתי? שהוא היה בעצמו במקום שבו הסרטון צולם, ואולי אף מכיר את המצולמים? האם צפייה בסנאף של שבעה באוקטובר שונה מצפייה בסרטוני סנאף "רגילים"? בסרטון הטיקטוק שלה מתארת לארה את ההבדל: "ידעתי שהם שונאים אותנו […] אבל לא ראיתי את זה, את השנאה שלהם, בעיניים שלי. פתאום זה אחרת. פתאום לראות סרט סנאף שזה לא איזה אנשים ממקסיקו או כל מיני אנשים שאני בכלל לא מכירה. פתאום זה העם שלי! עוד ועוד ועוד סרטונים משתחררים וזה כמה קילומטרים ממני, זה איפה שלמדתי ואיפה שנסעתי כל יום. באמת שזאת הייתה חוויה מטלטלת".

תמונה: מתוך הטיקטוק של @kristinapsychicmedium

הצפייה בסנאף מטרתה, בין השאר, להרחיק מעצמנו את המוות. הרי יש סיכוי קטן מאוד שנמות ברעידת אדמה ביפן, ברצח במקסיקו או בפיגוע ירי בבית ספר אמריקאי. כשאנשים צופים במוות הרחוק הם יכולים להזדעזע, להיגעל, להתרגש, ובאותו זמן להרגיש שהצפייה מחשלת ומחזקת אותם, ואף עושה אותם עמידים יותר מול המוות – כמו קמע נגד עין הרע. כאשר הצופה "שורד" את הצפייה ללא פגע, הוא חווה ריגוש וכוח. הוא משתעשע במופע המוות של אחרים, ומרגיש שאם ישרוד את הצפייה אולי זה יעזור לו לשרוד את המוות עצמו. אבל כשהקורבנות המצולמים הם אנשים שאי אפשר לראות כ"אחרים", המוות מפסיק להיות מהנה, וסרטוני הזוועות עלולים לעורר את חרדת המוות ביתר שאת. אם עולה בנו תחושה של אמפתיה לקורבנות, אנחנו לא יכולים לראות את מותם כבידור. הרי היינו יכולים להיות שם בעצמנו.

אחד הסרטונים הפופולריים בערוץ הטיקטוק שנקרא "נוער ישראל" הוא: "למה זה רעיון ממש ממש רע לצפות בסרטוני הזוועה של החמאס?" במאות התגובות שנכתבו לסרטון משתפים צעירים את דעותיהם וחוויותיהם בנושא. אחת המגיבות כותבת: "מצטערת שראיתי סרטון אחד, לא יוצא לי מהראש… לא יודעת מה לעשות כדי לגרום לו להישכח". אחרת מוסיפה: "כבר ראיתי יותר מדי דברים, לא מצליחה להירדם בלילה". וישנם גם מקרים קיצוניים, כמו סיפורו של קורן חיים, צעיר בן עשרים מאשדוד שהתאבד לאחר שצפה בסרטונים שגרמו לו לחוש ייאוש ואובדן אמון באנושות. אמו של קורן אמרה לאתר "אשדודנט" ב־30 בנובמבר: "הוא ממש השתנה, הפך לאדם מאוד כעוס, זה גרם לו צער ועצב עמוקים. היה מסתובב בבית ושואל – בשביל מה החיים האלו אם שורפים ואונסים אנשים? […] סרטוני הזוועות האלו גמרו אותו, הוא לא רצה לחיות אחרי שראה מה קרה שם".

לא כל הצופים מגיבים לסרטונים באותו אופן ולא כולם מסכימים שכדאי להימנע מהם. עבור חלק מהישראלים, הצפייה נתפסת כמעט כחובה לאומית. הם חשים מחויבות לחלוק עם הנפגעים את סבלם ולהיות עדים לפגיעה. במקרים מסוימים מטרת הצפייה הלאומית היא לעורר אימה וזעם שיובילו לרצון לנקמה. מגיב אחד ב"נוער ישראל" כתב: "העם צריך לראות כי העם צריך לכעוס על זה. אנחנו לא נעצור אותם עם חיבוקים. אלא עם זעם חסר מעצורים". אחר הבהיר: "חמלה ואמפתיה לאנשים זה מה שהביא אותנו למצב הזה". גם לארה מתארת מה קרה לה אחרי שצפתה בסרטוני החמאס: "כל כך הרבה שנאה נכנסה בי באותו יום וכל יום לפני שאני הולכת לישון אני מרגישה עצבים ושנאה ואני פשוט… אני רוצה שכולם ימותו ואני לא מתנצלת". מי הם "כולם" אליהם היא מתייחסת? במקום שהסרטונים יספקו אמצעי להתמודדות עם חרדת המוות או יעוררו אמפתיה ועצב, הם עשויים לאחד את הצופים בזעם וברצון לנקמה בכל מי שנתפסים כחלק מהצד השני. הם יוצרים תגובה שמצדיקה הרג של חפים מפשע. אין קבלה של המוות כחלק ממעגל מהחיים, אלא יצירה של מעגל בלתי נגמר של מוות ונקמה.

לחשיפה מתמשכת לסרטונים האלו יכולה להיות השפעה קיצונית עוד יותר, כפי שאפשר לראות בעדויות של אנשים שעובדים כמסנני תוכן ברשתות החברתיות, שנחשפים לעשרות אלפי תמונות וסרטונים כדי להחליט אם להסיר אותם מהרשת. בתחקירים שפורסמו במהלך העשור האחרון במגזינים The Verge ו־Wired, סיפרו מסנני תוכן על קושי נפשי מצטבר בעקבות הצפייה בסרטונים, ופיתוח סימפטומים פוסט טראומטיים. החשיפה לסרטונים לא רק פגעה בהם נפשית, אלא גרמה להם לשנות את תפיסת עולמם. אלו שנחשפו לסרטונים של תיאוריות קונספירציה החלו להאמין בהן, ואחרים, שנחשפו לתכנים אכזריים, העידו כי התחילו לחשוש ולחשוד באנשים סביבם. לפי כתבה נוספת, שפורסמה ב״גרדיאן״ ב־2019, חלקם הפכו לימנים קיצוניים או למתנגדי הגירה. עובד אחד התחיל לפחד מזרים וקנה שוקר חשמלי, אחר החל לישון עם אקדח צמוד.

אירועי שבעה באוקטובר טלטלו אותנו עד עמקי נשמתנו. לא ידענו להסביר לעצמנו את המציאות שהיינו עדים לה. איך בני אדם יכולים להיות כל כך אכזריים? איך דברים כאלה יכולים להתרחש במציאות? ייתכן שאנשים רוצים לצפות בסרטונים כי הם מחפשים להרגיע את עצמם לנוכח האסון, להרגיש חזקים מול הזוועה. אך בצפייה חלקם מגלים בעצמם שבריריות, פחד וחוסר אונים. דווקא הכישלון של הצופים להישאר חזקים מול האסון מצביע על האנושיות שלהם.

תמונה: מתוך הטיקטוק של @natanshapira

ככל שחולף הזמן מאז שבעה באוקטובר, הרשת מוצפת בדימויים אחרים של מוות. לא סרטוני תקיפה מהקיבוצים, מהקרבות בשדרות או מהטבח במסיבת נובה, אלא תמונות של סבל, רעב ומוות בעזה המופגזת. ערוצי החדשות והעיתונים הישראלים כמעט ולא מציגים את התמונות האלו. במקום: מוצגות תמונות של חיילי צה"ל מסיירים ברחובות מופגזים ללא אנשים ויושבים בבתים הרוסים וריקים, או תמונות אוויריות דרכן נראים התושבים כמו חרקים זעירים. בני האדם נעדרים מהתמונות האלו ולכן קל יותר לשכוח מהכאב שלהם. רוב הישראלים נמנעים מצפייה בסרטוני המוות וההרס מעזה ולא רוצים לדעת מה קורה לאנשים שם ומה מחיר המלחמה. כך הם ממשיכים לראות עצמם רק כקורבנות ולא גם כתוקפים.

לבחירה לצפות בסרטוני מוות יכולות להיות השלכות נפשיות קשות, אבל גם השלכות אתיות. הצפייה מאפשרת להישיר מבט ולהיות עדים למציאות שלנו. אבל קו דק עובר בין צפייה למטרות בידור, חיזוק תחושת הקורבנוּת או רצון בנקמה – ובין צפייה שמעלה שאלות על אנושיות. עצם המבט עשוי להפוך את הקורבן לאובייקט, את הצופה למציצן, ולגזול מהקורבנות את האנושיות שלהם. אך המבט יכול גם להחזיר לקורבנות את האנושיות שנלקחה מהם – אם נוכל לראות את המצולמים כבני אדם גם כשהם לא "אנחנו" אלא האנשים בצד השני של הגדר.