English

המיזוג של הגוף הפיזיולוגי עם החלל הדומסטי הביתי והרשת הוירטואלית הפך לחיבור בלתי הפיך בו הגוף נטמע או "כלוא" בתוך הרשת. הגוף שהתחבר לרשת כבר מזמן הפך לחלק ממנו, ניזון ומזין אותה. הגוף שהתפרק אין ספור פעמים בעידן המודרני, מתחבר מחדש באמצעות חומרה ותוכנה בעידן הפוסט דיגיטלי ועתה מנסה להצפין את עצמו כדי לשמור על ייחודו והחד פעמיות שלו.

ימים משונים, וידיאו ארט 2018, שירלי שור. סאונד: דרור רדה

ימים משונים, וידיאו ארט 2018, שירלי שור. סאונד: דרור רדה

הקווים בעבודה מייצרים פני שטח משתנים, תוצר של חישוב של תוכנת מחשב הפועלת בזמן אמת. הקווים (קורטינדות) מפעילים ומשנים את הטריטוריה ומקנים למרחב ערכים זמניים. הם נמצאים בתנועה מתמדת; מרחיבים, מתחברים, חוצים, מוחקים ומעצבים מחדש את המרחב וגורמים לו לקרוס באמצעות המארג המורכב הנוצר בינהם.

העבודה היא פעולה קרטוגרפית המנוסחת בידי אלגוריתם, המייצר רשת סבוכה חסרת התחלה וסוף. היא מחברת בין הפיסיות של המשטח והגוף האנושי לבין הוירטואליות של מערכות הייצוגים המכתיבות את אופני הפעולה של הטריטוריות עצמן.

ימים משונים, וידיאו ארט 2018, שירלי שור. סאונד: דרור רדה

ימים משונים, וידיאו ארט 2018, שירלי שור. סאונד: דרור רדה

העבודה גם קוראת תיגר על המושג הגבול, שהופך גם הוא לדינמי ובר שינוי. טישטוש ההבחנות בין הגוף,

ימים משונים, וידיאו ארט 2018, שירלי שור. סאונד: דרור רדה

הבית, לרשת – בין הפנים והחוץ, בין הפרטי לציבורי. טישטוש המתבטא באובדן הגבול המרחבי של הגוף ואיבוד הקורדינטות של המרחב.

העבודה היא חלק מתערוכת היחיד של שור, קריפטומאניה (CryptoMania).

פרסומים אחרונים

לרגל יום הבחירות, ולאור תקופת הבחירות המתמשכת שאנו נמצאים בה, מה לגבי עתיד הבחירות? ולא אלו של עוד חצי שנה. כיצד ייראו בחירות העתיד?

בהרבה דמוקרטיות קיים מיאוס משיטת הבחירות, שלא לומר מהדמוקרטיה עצמה. השיטה לא מאפשרת ייצוג ראוי לרצון האזרחים, היא לא מאפשרת משילות מספקת, יש יותר מדי בחירות, פחות מדי בחירות. יש קריאה למשאלי עם, למיכון ודיגיטציה של הבחירות, בעוד יש חשש ממיכון ודיגיטציה עקב הקושי לאבטח את המרחב הדיגיטלי. האם ניתן לחבל בה בשיטה, לעשות לה האקינג, לרמות ולעקוף אותה. כיצד המדיה והסקרים משפיעים על טוהר הבחירות. כיצד גורמים זרים מזהמים את טוהר הבחירות. ועוד ועוד…   כיצד ייראו בחירות דמוקרטיות עוד 50 שנה?

בשנת 1955 דמיין אחד מגדולי יוצרי המדע הבדיוני את הבחירות בשנת 2008. אייזק אסימוב כתב סיפור קצר בשם "זכות הצבעה / Franchise". אסימוב, יליד 1920, אחד מענקי המדע הבדיוני של כל הזמנים וממציא המילה "רובוטיקה", שילב בסיפוריו פעמים רבות מחשב על בשם MULTIvac, מכונה אדירת ממדים המסוגלת לחישובים בקנה מידה אסטרונומי, על-אנושי.

לפני הסיפור עצמו, בואו נשים עצמנו במקום ובתקופה הרלוונטיים. מחשבים, או מכונות חישוב אוטומטיות כפי שנקראו אז, היו קריטיים לנצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. כיום זהו סוד ידוע, אבל פיצוח מכונות הקידוד הנאציות היה סודי. אחד הניצחונות הראשונים הפומביים של מכונות החישוב האוטומטיות היו בבחירות לנשיאות ארה"ב 1952.

בראשית שנות החמישים התפרסמה מכונת חישוב אימתנית Univac, של חברת רמינגטון ראנד הידועה עבור מכונות כתיבה, ראשי תיבות של Universal Automatic Computer, מחשב אדיר ממדים שיועד עבור מוסדות ענק כמו מינהל האוכלוסין האמריקאי וצבא ארה"ב.

נתעכב רגע על "המחשב האוניברסאלי האוטומטי". מדוע "מחשב אוטומטי"? כי חישוב הייתה עבודה. מחשב הייתה פוזיציה בבנקים, חברות ביטוח, מוסדות מדעיים ועוד. לרוב אלו היו מחשבות אגב. העבודה דרשה ידע חשבונאי רב, מהירות ויעילות, אבל בסופו של דבר הייתה זו עבודה מזכירותית, חסרת יצירתיות, משעממת, רפטטיבית ובעוד ניצלה בלא ספק את יכולת החשיבה האנושית, הייתה ברת-מיכון, על כן "מכונות חישוב אוטומטיות".

מכונת החישוב האוטומטית Univac, עם מפעיליה, במרכז לרישום האוכלוסין של ממשלת ארה"ב

בחזרה לענייננו. לקראת בחירות 1952 בארה"ב חברת החדשות CBS, בדיוק כמו בימינו אנו, חיפשה גימיקים בכדי להגדיל את אחוזי הצפייה אצלה, והיא עשתה שימוש בתעלול תדמיתי מרשים – מכונת חישוב אוטומטית תעמיד לראשונה אי פעם חיזוי לתוצאות הבחירות.

דעת הקהל, כפי שנתפשה ע"י עיתונאים ופרשנים לאורך חודשים העניקה את הנצחון למועמד הדמוקרטי אדליי סטיבנסון. למועמד הרפובליקני, אייזנהאואר, הגנרל וגיבור מלחמת העולם השנייה, לא היה סיכוי. הסבירות שהוענקה לנצחונו ע"י סוכנויות ההימורים הייתה 100 ל 1.

CBS שכרה את שירותי החישוב של Univac. על בסיס ניתוח דפוסי הצבעה קודמים ואחוז אחד מהקולות בלבד, חזה המחשב כי דווקא יהיה זה הגנרל הרפוליקני שינצח. התחזית הממוחשבת הגיע אל משרדי CBS בשעה שמונה וחצי בערב. קברניטי CBS סרבו לשדר את השטות המופרכת עד שעות הלילה הקטנות, כשאט-אט התבהר שאכן התרחש מהפך. המכונה חזתה את העתיד. ב 1956 כל שלושת רשתות השידור נעזרו במחשב בערב הבחירות בכדי להעמיד תחזית ראשונה לתוצאות, הייתה זו אפקטיבית, לידתם של הסקרים והמדגמים כפי שאנו מכירים אותם לאורך עשרות השנים האחרונות.

בחזרה לסיפורו של אסימוב. "זכות בחירה" (שפורסם בכתב העת If: Worlds of Science Fiction באוגוסט 1955, תורגם לעברית ע"י רמי שלהבת) מספר על המתרחש בחייה של משפחה קטנה בערב וביום הבחירות בעתיד הרחוק של שנת…  2008.

אסימוב מתאר ארה"ב בה הבחירות "הדמוקרטיות" ממשיכות ומתנהלות כסדרן, אך בדרך אחרת מהמוכרת לנו. ארצות הברית היא הדמוקרטיה האלקטרונית הראשונה והגדולה בעולם!

מחשב העל Multivac מחזיק מידע מלא ומדויק על כלל ציבור הבוחרים, כל הזמן. יש בידיו את נתוני מירשם האוכלוסין ואת שלל המידע שאנו מהדהדים ומפיצים כל יום, כל שעה, כל דקה, על עצמנו. הקמפיינים של המפלגות ממשיכים ומתנהלים כפי שהתנהלו בעבר. סמוך לבחירות מתחילות הספקולציות – מאין יגיע הבוחר. ממדינה כזו או אחרת? האם יהיה גבר או אשה? צעיר או מבוגר? מה יהיו הנושאים הבוערים עבורו?

ערב הבחירות מחשב העל Multivac מזהה את "הבוחר/ת". Multivac הוא אמנם המחשב המתקדם ביותר עלי אדמות אבל עדיין ישנם מדדים הנסתרים ממנו. על כן נדרש "בוחר/ת". Multivac מזהה אדם מקרב ציבור הבוחרים שבחירותיו יהיו המייצגות ביותר עבור כלל האזרחים. הוא לא האדם החכם ביותר, או החזק ביותר, הפעיל ביותר פוליטית, הוא פשוט האדם שתשובותיו ברגע נתון – רגע הבחירה – יהיו המייצגות ביותר עבור כלל הציבור.

בכך נחסכת לאומה הלוגיסטיקה המורכבת וההוצאות הגבוהות של בחירות בקרב כלל המצביעים. אדם זה הופך לסלבריטי בין רגע, וכשם שההיסטוריה תזכור את נשיאותו של ברגמן מ 88, הציבור יזכור זאת כבחירתו של אלעזרי, לדוגמא. הבוחר/ת היחיד/ה, על שמם תקופת הנשיאות.

נורמן, אב המשפחה בסיפור, מובל ע"י השירות החשאי של ארה"ב אל חדר מבודד ומלא מכשור רפואי, הוא מחובר לאלקטרודות ולמודדים, הוא נשאל שאלות שונות ומגוונות ע"י Multivac, מזהירים אותו מראש שהן עשויות להיות רחבות מאוד או אפילו חסרות פשר, ושיענה מה שהוא רואה לנכון – אין נכון ולא נכון – ולאור תשובותיו ייכנס להיסטוריה, כבוחר הנשיא.

הסיפור הזה כמובן עוסק בסוגיות פילוסופיות של בחירה ורצון חופשי, של סוכנות והאופן בו "ידע אבסולוטי" כביכול ומכניזמים אוטומטיים, מאפשרים לעורר את השאלות האלו ולערער על התפיסות הקיימות שלנו בנוגע להן. וכן, זה מביא לשאלה המתבקשת, אם סקר מסוגל לחזות בצורה סבירה דיה את תוצאות הבחירות, למה צריך שכל האוכלוסייה תבחר ולא רק עשרה אחוזים או אחוז בודד?

אם השאלה הזו נראית לכם אבסורדית, מרוחקת מדי מהמציאות, בואו נבצע הזחה קלה. לפני הבחירות עצמן, מתרחשת החלטה שתוחמת את ציבור הבוחרים. מי יהיו הבוחרים בבחירות. ע"פ חוקת ארה"ב נדרש לקיים צנזוס, מרשם אוכלוסין מלא, ספירה מלאה של כל הנוכחים (תושבים, אזרחים) בגבולות המדינה, פעם בעשור. אולי כדאי להשתמש במודלים סטטיסטיים במקום לעבור דלת לדלת. מה יותר מדויק? מה יותר נכון? מעבר דלת לדלת הוא החזון החוקתי, אבל מחקרים מראים שזו ספירה לקויה – כיצד תספור בצורה מדויקת את דיירי הרחוב ומחוסרי הבית, אוכלוסיות ללא כתובת קבועה, בין אם הם גרים בטריילר פארקים או שמורות ילידיות, או שהם סתם יימנעו מלענות לדפיקה בדלת של גורם ממשלתי. זה גם מבצע אדיר ממדים בעלות עצומה. מה ראוי לבצע במסגרת המשאבים הקיימים? המרשם קובע את חלוקת המושבים בבית הנבחרים, ובכך מחזק/מחליש כוחות פוליטיים. האם להשתמש באלגוריתמיקה או בפוקדים? האם האלגוריתם יהיה חסר פניות? מי כותב את האלגוריתם? מי בוחר את הפוקדים?

ואם לצאת מארה"ב, שהרי שאלת הספירה, מי הסופר, מי הוא הסמכות אודות הנתונים שעל פיהם אנו מכריעים גורלות, היא שאלה אקוטית ותמידית. כמה פולנים חיים בבריטניה? כמה פליטים סורים ניקלטו באירופה לאורך העשור האחרון? כמה מוסלמים חיים בבוסניה-הרצגובינה? כמה תושבים ממוצא סודני ואריתראי גרים בדרום תל-אביב? כמה פלסטינים וכמה יהודים חיים בין הים לירדן? כמה חרדים משרתים בצה"ל? כמה יהודים נרצחו בשואה? מי סופר, כיצד מבוצעת הספירה ומה האינטרס שלו?

"זכות בחירה" שנכתב ב 1955, בבירור בהשראת אירועי 1952, משקף משהו מהמפץ הטכנולוגי והתודעתי של אותו אירוע, שהיה אולי אירוע מכונן אך מאז אנו עדים להתפרצות אחר התפרצות של יכולות חישוב, ולדיאלקטיקה בין עולמות התרבות, האקדמיה, הטכנולוגיה והמדיניות בנוגע לחישוב, מידע ולבינה מלאכותית.

בעיקר הוא טוען לגבי האבסורדיות של אקט הבחירה עצמו (בדמוקרטיה היוונית אמנם הייתה בחירה, אך לא היו נבחרי ציבור, אלא הגרלה), לגבי סמכות על ידע, והאבסורד שבסמכות אבסולוטית וידע אבסולוטי.

בחירות מהנות!

האסטרונאוט פרנק פול משחק שחמט עם מחשב העל HAL9000, מתוך הסרט "2001: אודיסיאה בחלל". האל ינצח.

פרסומים אחרונים

לפעמים אתה קורא מאמר שפשוט לא עוזב אותך. זה קרה לי בתחילת 2016 כאשר קראתי את המאמר של אנדרו קאלאווי (Andrew Calaway) על "ניצוליקציות" (1) ואיך "הכלכלה השיתופית הפכה את סן פרנסיסקו לדיסטופיה עבור מעמד הפועלים". ביצירה קצרה אך עוצמתית זו, קאלאווי מתעד את הניסיונות המחרידים שלו כשהיה בעצמו עובד בכלכלת החלטורות (gig economy), המתרוצץ ללא הרף ובכל שעות היום על מנת לספק כל גחמה של מתכנתים עשירים מעמק הסיליקון. הוא מתאר עיר מאד לא שוויונית שבה העשירים יושבים בבית והעניים עושים עבורם את הסידורים שלהם. את כל הסידורים שלהם. הם קונים להם אוכל, עושים להם כביסה, מנקים את השירותים שלהם, מסיעים אותם, הם אפילו מחנים את המכוניות שלהם. בסצינה צובטת לב במיוחד, קאלאווי מתאר את האימה שלו כאשר גילה, כאיש משלוחים של אפליקציית פוסטמייטס (Postmates) שהוא לא יכול לספק את ההזמנה שקיבל מכיוון שבחנות הפרוזן יוגורט, אליה מיהר (לזמן תמיד יש חשיבות עליונה), נגמר סירופ הפטל. הוא עמד לאבד כוכב, עונש שהוא כביכול משחקי, אך שעשויות להיות לו השלכות חמורות על  יכולתו להרוויח פרנסה הוגנת.

אחד הדברים היותר מדהימים המתוארים במאמר זה הוא איך "ארכיטקטורת הבחירה" של פלטפורמות כלכלת החלטורות תוכננה כדי להעניק לעובדים מגוון אפשרויות בחירה אך תוך כדי כך ובכל זאת, לשלוט בהם ולנצל אותם. הוא צולל אל תוך הפרטים הקטנים והמלוכלכים של איך בדיוק האפליקציות הללו מצליחות ליצור אקו-סיסטם בה אנשים נשלטים באמצעות הבחירות שלהם עצמם. הינה דוגמה מצוינת לכך מתוך המאמר:

"פוסטמייטס הרשתה בעבר לנהגים שלה לראות את הפרטים של ההזמנה לפני שהם מקבלים עבודה. זה היה מעולה עבור השליחים, מכיוון שיכולנו להעריך כמה כסף נרוויח עבור כל הזמנה. זה גם אמר שאנחנו יכולים לדחות עבודות רעות, מה שיצר מצב שיכולה לקרות סיטואציה בה עבור לקוח ייקח המון זמן, או אפילו לא יהיה ניתן למצוא שליח שהיה מוכן לקבל עבודה שמשלמת מעט מדי. פוסטמייטס הגיבה על ידי "עדכון" האפליקציה ל"מערכת עיוורת", בה עדיין יכולנו לקבל או לדחות עבודות, אך מבלי לקבל מספיק מידע שיאפשר לנו לקבוע אם העבודה תהיה שווה את הזמן שלנו או לא (לדוגמה, הזמנה ענקית ממכולת). כדי לוודא שאנו מקבלים עבודות במהירות ומבלי לנתח אותן לעומקן, האפליקציה מפעילה צפצוף רועש ומעצבן מאד שתוכנן במיוחד כדי להטריד שליחים עד שייכנעו לאלגוריתם. "

בסתיו האחרון עבר משאל עם בקליפורניה (הצעת משאל עם מס' 22 – Prop 22) שמאפשר על פי החוק לענקיות כלכלת החלטורות דוגמת אובר, ליפט ופוסטמייטס להמשיך לעקוף את כל חוקי העבודה על ידי התייחסות לעובדיהם כקבלנים עצמאיים ולא כשכירים. משכך, זה נהיה אף יותר ברור כי צורות "העסקה" אלו של "ניצוליקציה" הפכו להיות המוסד המוביל באמצעותו מיליוני אמריקאים פוטנציאליים ממעמד העובדים יהיו כפופים ומשועבדים לתאגידי ענק ולצרכני האליטה של שירותיהם. הגאונות של המערכת המשחקית הזאת, כמו שקאלאווי מציג בתיאור שלו של עדכון אפליקציית פוסטמייטס, היא שהאלמנטים הכופים שלה הם מאד עדינים ונסתרים. השליטה התאגידית אינה מושגת באמצעות כפייה בוטה אלא באמצעות מערך מסחרר של תפריטים, תמריצים ו – חשוב מכל – אפשרויות בחירה, התגלמות החופש בכל חברה ניאו-ליברלית. כיצד זה יכול להיות דיכוי אם, כפי שלימדנו הכלכלן מילטון פרידמן, כולנו "חופשיים לבחור"?

אלו לא נושאים או רעיונות שקל לממש בסרט קולנוע, וודאי לא כזה שמצליח לבקר באופן אפקטיבי את צורת "ניצוליקציית" העובדים החדשה הזו. זה לא דורש דיסטופיה קיצונית ומכבידה אלא דווקא מגע עדין אך מטריד, נרטיב של ניואנסים ותשומת לב לפרטים, כזה המצליח להסביר מדוע מלכתחילה אנשים נמשכים לכלכלת החלטורות והאפליקציות המשחקיות ומנגד, כיצד לבסוף הופכים לנשלטים על ידיהן.

אכן משימה קשה, אך הסרט לפסיס מאת התסריטאי-במאי נואה האטון צולח משימה זו בצורה יפה ברובו. סרטו של האטון הוא סרט מדע בדיוני "מקריפ" אך בו בזמן כמעט מציאותי מדי, מתרחש בעתיד המסתמן כקרוב אך גם באופן משונה, רטרו-פוטוריסטי. בסרטו של האטון אנו מתוודעים ל"כבילה", עבודה של כלכלת החלטורות, במסגרתה פרילאנסרים אמריקאיים (כולם קבלנים עצמאיים כמובן) ממעמד הפועלים, מתהלכים בשדות וביערות (מחוץ לערים הסואנות), מניחים כבלים המחברים בין מרכזי חישוב מסתוריים עבור תאגיד חסר פנים, זאת כאשר הם מונחים אך ורק על ידי האפליקציה. זוהי מטאפורה ברורה ל"אובריזציה" של הכלכלה שלנו, המציגה כיצד הפועלים בכלכלה זו, על אף החופש המדומה שלהם בשלל הבחירות שהם מבצעים מתוך תפריטים מגוונים, מוסללים דרך תוואי שתוכנן עבורם מראש, ובפועל נדרשים לוותר על הסוכנות והעצמיות שלהם לטובת אפליקציה הרואה ויודעת-כל.

כמטאפורה, הסרט מוצלח למדי. בין אם זה האלגוריתם המרושע, הבדידות הנוראית, התחרות המנכרת או הניצול החבוי, לפסיס נוגע בכל הנושאים העיקריים והפרטים הקטנים שמרכיבים את המציאות המשחקית החדשה שלנו. אם בכלל, התלונה העיקרית שלי היא שהסרט אולי לא מרחיק לכת דיו. בסופו של דבר, אנו נותרים עם תחושה שמול העריצות של דירוג חמשת הכוכבים המכריח את השליח לחפש סירופ הפטל עבור הפרוזן יוגורט ב-2 בלילה עבור מנהל המוצר בן ה 22 חסר הסבלנות בגוגל, אולי לפסיס אינו חתרני דיו.

תרגום: דנה תור

פרסומים אחרונים